טיפ קטנטן לשיחרור?:)

טיפ קטנטן לשיחרור?:)

היי:)

אני מאוד מתעניינת בדעתך על מחשבה שיש לי. (זה בסדר גמור מבחינתי לקבל גם תגובה של משפט קצרצר על אף האורך של השאלה;)) ).
מעניין שבשום מקום ברשת אני לא מוצאת התייחסות לסוגיה שאני מהרהרת בה כבר זמן רב. אנסה להוריד אותה למילים.

הזרז הנוכחי להירהור הוא שהחלטתי לקחת על עצמי סידור כל הניירת בבית (אני אגרנית מאוד, ונייר היה מאז ומתמיד אחד ה"נמסיסים" שלי.. המצב כרגע בדירה מטורף).

הרבה מאוד מהניירות הם משימה/מטלה שקשורה במשהו כספי/חומרי שלא הושג עד הסוף - מתביעת ביטוח על התרשלות רפואית, דרך מוצר ששילמתי עליו ולא קיבלתי אותו ועד לפיצ'יפקס כמו להתקשר לסלקום בשל סכום לא מוצדק שהורידו לי בחשבוניות האחרונות, ולדרוש עליו החזר.

יש לי תחושה שבשלב ראשון, אחרי שאערום את כל הררי הניירת המאיימים - אני צריכה לעשות לפני הכל חלוקה במה באמת שווה לטפל ומה אפשר לשחרר. בתיאוריה אני מאמינה גדולה במשפט Choose your battles וחושבת שהוא חכם מאוד לחיים. בפועל היישום שלו קשה לי, ואני מנסה להשתפר בו לאחרונה.

ברור לי שחלק מהעניין הוא פרפקציוניזם שלי, כזה שדווקא מרוב שהוא שואף ל'הכל או כלום', הרבה פעמים זה נופל ל'כלום'. אבל לא על זה התהייה שלי.

השאלה שלי היא לגבי הסוג השני של הניירות והמטלות. זה שרציונלית הבנתי שעדיף שאשחרר כי הוא לא שווה את הזמן/אנרגיה שלי. בראש אני יודעת את זה, אבל בבטן זה קשה יותר (עולים קולות כמו 'איזו פראיירית יצאת/נדפקת', 'ויתרת כי את חלשה/אין לך חוסן מול העולם', 'מישהו אחר היה מתקתק את הסידור הזה בחמש דקות ומקבל את הכסף' ועוד. אפשר להבין שזו לא הכמיהה כ"כ לכסף כמו לתחושה טובה, לתחושת צדק שמפותחת בי יתר על המידה:) ולהרגשת פוטנטיות ויכולת לטפל ביעילות ובזריזות בעוול אם צץ כזה, בין אם גדול או קטן)

השאלה/בקשה: אני מאוד מאוד רוצה להכין את עצמי נפשית לעניין הלשחרר בלב שלם! בדגש על דברים שאני יכולה להגיד לעצמי, תרגילים שאני יכולה לעשות, משפט שיכול לגרום לי להסתכל על זה באור אחר..

לדוגמא, במקרים כיום בהם אני מחליטה לשחרר, מה שקורה היום הוא ש"לוגית" אגיד לעצמי שזה לא שווה את הזמן, ההתעסקות, האנרגיה השלילית שזה מעלה בי.. ועוד. ורציונלית באמת שאסכים עם זה לחלוטין! ואעמוד מאחורי המילים האלה!
אבל רגשית, כל פעם שאיזכר בזה (אפילו שנים אחרי); כל פעם שאעבור ליד שלט של סלקום, או אשמע ברדיו פרסומת לחברה ההיא שלא שלחה לי את המוצר וכו' וכו' וכו' - תתהפך לי הבטן. ממש ארגיש רע פיזית ונפשית. מה שמספק לי את ההוכחה שרגשית לא שחררתי.

אז מה שאני מחפשת בנרות זה לא עצות ייעול (="תחליטי שזה שווה לך חצי שעה ואם אחרי הזמן הזה לא הצלחת תרפי, ותגידי לעצמך שעשית מה שיכולת"). מה שאני מחפשת בנרות זה עבור התסריט בו אני יודעת, שהדבר הנכון כנראה הוא לשחרר את המטלה הזאת כבר מעתה, בלי להתעסק איתה אפילו רגע, ולא להסתכל לאחור.

דבר אחרון שאוסיף - ברור שחלק מהעניין הוא "על מה זה יושב" (זה תמיד נכון בעיניי, על כל דבר ובכל תחום) - ועדיין הייתי שמחה לקרוא על זה משהו כללי או טיפים "גנריים" במקום להישלח להתבונן על זה - לפעמים מנסיוני אני יכולה להתחבט במשהו חודשים או שנים, או תחת זאת לקרוא מאמר אחד או משפט כלשהו, טיפ מעשי קטן וכו' שמאפשרים להסתכל מזווית אחרת, והופ - העניין נפתר או ממש ממש משתפר ע"י תירגול של אותו רעיון או טיפ שמרענן לי את המערכת:)

תודה מקרב לב על כל מילה שתבחרי/ו לכתוב לי חזרה. מחכה ממש בכליון עיניים ובסקרנות לתגובה:))
 

ענבל כהן חמו

מאמנת אישית בכירה ומדריכת מאמנים מוסמכת
מנהל
כמה זה שווה

יקירה,
אני שומעת כאן שני דברים - האחד זה הקושי להתעסק בניירת, והשני הוא תחושת הצדק/הוגנות/קיפוח.
מצד אחד, הדרך האחת היא לסיים את עניין הניירת הוא פשוט לבצע אותו, וכמה שיותר סמוך לאירוע עצמו. ומצד שני, כנראה שהדרך הזו מכבידה עלייך.
לכן הדרך השנייה יכולה להיות לבחור לעסוק רק בסכומים של מעל X שקלים - כאשר את מחליטה מה הX שלך.
אפשר להחליט להתעסק בנוסף בסכומים קטנים יותר שיש בהם אי הוגנות גדולה מאוד עבורך (גם כאן תצטרכי לדרג מה הכי לא הוגן ולחליט להתעסק בו).
מעבר לזה, את יכולה להחליט כמה שווה הזמן שלך, והאם שעה מזמנך שווה החזר של 20 ש"ח למשל.
עוד אפשרות היא להחליט שאת "מנצחת" אם את מסרבת לתת לדבר הזה לתפוס את תשומת ליבך וזמנך.
בסופו של דבר את צריכה למצוא את הסיבה שתאפשר לך לשחרר את המקום הזה - אם באמצעות חשבון הזמן, או בדרך משלך להחליט מה חשוב ומה לא בחייך.
ואם זה קשה, אולי בכל זאת צריך לקבל את זה שזה יושב על משהו עמוק יותר, ולהחליט לברר את מקור הכעס על "אי הגינות". בדרך כלל זה מתחבר לחוויה מוקדמת של פגיעה, בבית או בסביבה הקרובה.
 
תודה!:)) והבהרה

תודה רבה ענבל על התגובה המהירה והאמפתית:)

יש מצב שאני טועה אבל נראה לי שמרבית הדברים שכתבת עוסקים ביכולת שלי להחליט על איזה "קרב" שווה להיאבק ועל מה לוותר - אכן גם השאלה הזו מאתגרת אותי לפעמים אבל לא שם הבעיה שלי, די ברור לי מה הגיוני להילחם עליו ומה לא שווה את המאמץ שלי, הזמן, העצבים, השנאה שלי להתעמתויות וכו'.
אז בלמצוא את הסיבות הטובות והנכונות או הראויות לשחרר, אני די בסדר:)

אני תוהה לגבי הצעד הבא - שניה אחרי שהחלטתי לוותר על אחד ה'קרבות', כי רציונלית ברור לי שהוא לא שווה את זה.
איך אני יכולה לפעול לניטרול או לצמצום המשקע שזה משאיר, בכל פעם שמשהו גורם לך להיזכר בזה בעתיד. או בדוגמא הכי קולעת שנתתי לזה - כששבוע (או שנתיים) אחרי, אחלוף ברחוב על פני שלט של "החברה הדופקת" (סליחה על הביטוי), אשמע ג'ינגל שלהם, מישהו ישוחח איתי על המקרה וכו'. זאת נקודה בה אני מרגישה "כיווצ'וץ'" קטן בבטן; וזו הנקודה בה אני מרגישה שמאוד בא לי חיזוק בדמות טיפ, זווית-חשיבה חדשה מנחמת/משמחת, תרגיל להריץ בראש או כל דבר אחר בכיוון.
תודה שוב!:)
 

ענבל כהן חמו

מאמנת אישית בכירה ומדריכת מאמנים מוסמכת
מנהל
הכיווצוץ

יקירה,
קודם כל - אין לי הצעה לפתרון קסם שיפתור לך את הכיווצוץ.
אני יכולה להציע דברים שעובדים לי במצבים דומים, תראי אם משהו יכול לעזור לך.
כשאני נתקלת במצב כזה, אני קודם כל מתבוננת פנימה ומאפשרת לעצמי לחוש את הכיווצוץ או מה שזה יהיה אצלי. שמה לב לתחושה הגופנית הזו שעולה - מבחינה בה ונותנת לה מקום. - בדרך כלל תשומת הלב (במקום הדחיקה לפינה) מאפשרת לתחושה הזו קצת מרחב, ואז צפים דברים. להחזיק ולהתבונן בתחושות ובמילים שעולות באותו רגע יכול להיות מאוד מלמד.
לפעמים אני עושה את ההבחנה הזו יותר במילים - למשל בשיעור יוגה, שכמובן יש נשים שיכולות לעשות פי 2 ממני, ומצד שני אני שאפתנית ורוצה לעשות הכי טוב - אני מתבוננת בתחרותיות שבי, ברצון להיות "הכי טובה", ומזכירה לעצמי שבאתי כדי לחזק את עצמי, וכי אני נהנית מהאימון. אני לא יודעת לחזות כיצד זה יתפתח, אבל כבר ברור לי שפעם זה הציק לי הרבה יותר והיה פוגע בדימוי העצמי שלי, והיום זו התבוננות משועשעת קצת על עצמי.
 

ladybug4NLP

Active member
זה בדיוק הקו הדק העובר ומבדיל אימון משיטות קצרות מועד אחרות

כמו NLP-EFT-IEMT וכד' שעובדים על שחרור המטען הרגשי המאפשר
לא רק לקבוע את המטרה ולהשיג אותה (כמו באימון וה-know-How) אלא גם לטפל
ברגשת שעוצרים אותנו בדרך להשיג את המטרה.
הקטע של הדיבור הפניתי "אני לא פריירית , אני חלשה וכד' הוא בדיוק הקטע שיכול לתקוע אנשים בדרך להשגת המטרה שלהם וזה לא רק בלסדר את הניירת.

אני מזמינה אותך לשים לב היכן בחייך עוד את מבצעת "אגרנות" שכזו, של חוסר יכולת או קושי לשחרר.
לא אומרת שזה קל - אבל בהחלט אפשרי ויפה שעה אחת קודם
 
תודה:))

תודה רבה! אני מאוד מסכימה איתך ואנסה את זה:)
חשבתי בעצמי על רעיון בימים האחרונים, שמתחבר טוב עם שלך: לקחת מחברת שאני אוהבת ולכתוב בתוכה, בכל פעם שקשה לי לשחרר משהו, משפט או פסקה על למה החלטתי לעשות את זה. מרגישה לי שזה לתת 'גושפנקא' או משנה תוקף להחלטה גם אם באחוז מסוים היא תבאס אותי בעתיד.
 

ענבל כהן חמו

מאמנת אישית בכירה ומדריכת מאמנים מוסמכת
מנהל
שימוש בכתיבה.

זה רעיון מצוין.
בכלל כתיבה מאפשרת לשחרר קולות פנימים והיא כלי מצויין.
את מה שאת כותבת את יכולה לנהל כדיאלוג בין שני קולות פנימיים בתוכך - זה שמתעקש להמשיך ולכעוס וזה שמציע לשחרר ולעזוב. וכדי שהדיאלוג יהיה מועיל - צריכה להיות הקשבה והכלה בין הקולות, לא כעס ודחייה.
 


מדליק! אהבתי מאוד. ובעיקר את הדגש ששמת על השת"פ והקבלה בין הקולות; באמת אני מניחה שבברירת המחדל הייתי נוטה להפוך אותם קצת לאויבים או לכל הפחות מתנצחים.

יפה:) אני אעשה את זה. יש מקום שאני יכולה טיפה לקרוא על הכיוון הזה? איזשהו מאמר על דיאלוג בין קולות? או הצעות לתרגילים? או כל דבר אחר שיהיה מעניין לקרוא בהקשר הזה?
 

ענבל כהן חמו

מאמנת אישית בכירה ומדריכת מאמנים מוסמכת
מנהל
voice dialog

הגישה שאני משתמשת בה נקראת voice dialog.
תוכלי לקרוא עליה כאן.
מומלץ גם הספר של אורה גבריאלי "השד, הנזירה והילד הקסום", שלדעתי הוא היחיד בעברית בנושא.
 

ommerl

New member
התשובה שלא ביקשת

אני לא אוהב לתת עצות שאני לא חושב שיקדמו בן אדם אפילו אם זה מה שהוא מבקש...
&nbsp
אני אגיד לך מה קורה לך כרגע: יש לך כלא שנקרא לו בשם כללי "פרפקציוניזם". מה שאת מבקשת בפורום זה עצה איך להפוך את הכלא ליותר נוח.
&nbsp
הפרפקציוניזם, האגרנות, הרצון לא לצאת פראיירית- אותם את צריכה לשחרר. אין דרך לחיות לצידם בשלום. תמיד תצוץ אי נוחות כלשהי לגביי הדפוסים האלה לאורך החיים שלך. זה הסיפור של החיים שלך.
&nbsp
במלחמה אין מנצחים ואת נלחמת כל הזמן. אפשר לנצח גם בלי להילחם. אני מבטיח לך את זה.
&nbsp
אני ממליץ לך מאוד כן לרדת לשורש העניין. זה לא אומר שאת הולכת לוותר על עצמך, ממש לא. לרדת לשורש העניין אומר להיוולד מחדש. לקבל משקפיים חדשות וממש נקיות על העולם. לחצוב את היהלום שקיים בתוכך. לחיות בכיף ובקלות ובעיקר- בחופש.
&nbsp
ההשקעה שלך בעצמך, בירידה לשורש העניין והשתחררות מהכלא הזה זו ההשקעה הכי טובה שאת יכולה לעשות. זו ההשקעה הכי חשובה בחיים שלך. אם לא תעשי את זה- את באמת תצאי פראיירית. לא פראיירית כי הפסדת כסף או משהו כזה. פראיירית כי לא איפשרת לעצמך להיות חופשיה.
 
אכן

אם אני יכולה לענות בכנות, זו אכן לא התשובה שביקשתי אבל לא מהסיבה שהתכוונת אליה אלא שאני חושבת ששווה להבא לשים לב האם תכנים/משפטים מסוימים נכתבים בצורה אגרסיבית גם אם לא זו היתה כוונתך, וגורמים לריפוי ידיים והוצאת אוויר מהמפרשים במקום להיפך.

אתה לא יודע איפה אני נמצאת ביחס לדברים שהזכרת. יתרה מכך - זה מאוד יומרני לכתוב למישהי שאתה לא מכיר ושקראת מייל אחד ממנה מהו 'סיפור החיים שלה'. בין אם זה נכון ובין אם לא (ובהרבה מקומות אתה טועה בדברים שכתבת), זה מאוד מעורר אנטגוניזם לקרוא תגובה כזו בפרט אחרי שכתבתי מאוד בפתיחות.
כנ"ל להגיד מה 'אני חייבת לעשות ואם לא אצא פריאאירית - לכל אד יש דברים משלו, קצב משלו וכו' להתמודדות עם דברים וההסתכלות שלך ואופן הכתיבה שלך מאוד שחור-לבן.

אני מתבאסת שאני כותבת משהו כזה אחרי שברור לי שהשקעת בתשובה זמן ואנרגיה; אבל דווקא בגלל זה נראה לי שהמינימום שאני יכולה לעשות הוא לזכות אותך בתשובה אמיתית לגבי מה זה עשה לי ואיך היתה החוויה של לקרוא את זה. בלי שום קשר, אני מעריכה את הזמן והמחשבה שהשקעת בלכתוב לי. וכמובן עם מספר מהנקודות אני מסכימה לפחות עם ה'מה' גם אם היה לי קשה עם ה'איך'.
 
נכנסתי לפה במקרה

קראתי את מה שכתבת ומאוד הזדהיתי.
הפתרון שלי הוא לטפל בכל העניינים, גדולים כקטנים, מהר. אני לא חושבת שאת צריכה לוותר ולא ל"שחרר", אלא לדעת שהטיפול דורש זמן ולפנות את הזמן הזה ולהתחיל לעבוד. זה שחברה מסויימת (סתם דוגמא פרועה-סלקום) היא גנבת, זה לא משהו שאת צריכה להתייסר וללמוד איך לחיות איתו, החברה גנבת, נקודה. אם עשית כל שביכולתך ולא הצלחת להחזיר את מה שמגיע לך, הפסיקי את הקשר שלך עם החברה, קללי כל פעם שאת רואה את הלוגו שלהם ואחלי לחברה לפשוט את הרגל. לדעתי זה פתרון בריא מאוד:)
הרעיון הזה שאדם ישר מתייסר בגלל שגיאות מכוונת של חברות גדולות, כאלה שיש להן תוכניות מדוייקות מאוד לגבי גבייה מיותרת מלקוחות תמימים, בלתי נסבל!
 

ענבל כהן חמו

מאמנת אישית בכירה ומדריכת מאמנים מוסמכת
מנהל
לעשות

אני מסכימה איתך שלפעמים הדרך הטובה ביותר לקדם דברים הוא פשוט לעשות אותם, just do it, כמה שיותר מהר, בלי להתעכב ולהתעסק בהם יותר מדי. לפעמים זה עובד ואז אפשר לעבור כך את המחסום. לפעמים צריך לעבוד כדי להבין מה תקוע ולשחרר.
 
מעניין

הי שממית;) תודה רבה על התגובה שלך, האמת היא שהיא עזרה לי מכיוון לא צפוי בכלל - הפאזה הראשונה היתה לקרוא את עניין ה'מהר' - אני מסכימה מאוד ומנסיוני זה פתרון טוב. אני מקווה מאוד לעשות את זה בעתיד כרגע יש הצטברות נושאים על השולחן אז אני צריכה קודם להעיף אותם.
הפאזה השניה היתה לקלוט תוך כדי קריאה של שאר הטקסט, שזה שונה מאוד מהחזון אותו אני רוצה לבנות לעצמי - מצב בו, בין השאר, אני יכולה לגלות קצת יותר אדישות ו'עור של פיל' ל"חברות דופקות" כפי שקראתי להן - כי אלו תמיד יהיו ואיפשהו זה קרב תמידי וסיזיפי שלעולם לא יסתיים, בעולמנו המודרני:) אני כמובן עדיין רחוקה מליישם את הפנטזיה הזו פר אקספלנס אבל דווקא על דרך השלילה זה נתן לי חיזוק אליה והזכיר לי לאן אני שואפת; כמובן זה אינדיבידואלי ולכל אחד פתרון שמתאים לו; בתור מישהי שלוקחת עוולות וחוסר צדק יותר מדי ללב, לי אישית יתאים יותר כנראה חזון שמדבר על לקחת פחות ללב מלכתחילה....
מה את חושבת?
 
את שואפת להיות פסיבית

וזאת שאיפה של בני אדם רבים, יש בה המון חוכמה, בויפאסנה ,למשל, לומדים קשה איך לא להגיב. אני בעד כן להגיב, עדיף, כמובן, להגיב לדברים לאחר חשיבה ולהתייחס לדברים כפי שהם ובלי דעות קדומות... ואם תחשבי על זה, אחרי שאת "מנקה" את התגובה מכל העניינים הלא קשורים לנושא עצמו, בסופו של דבר, את נשארת עם תגובה אנמית מאוד ואפילו עדיף כבר לוותר על להגיב. אז יכול להיות שאת צודקת והשאיפה שלך להיות פסיבית, קשוחה ואדישה היא הדרך הכי נעימה לחיות את החיים. אני עצמי מעדיפה להגיב מיד, כי יש לי הרגשה שהזיכרון של מי שפגע בך הוא חשוב להמשך החיים, מין מנגנון שנועד לא לחזור על טעויות. בכל מקרה מאחלת לך לחיות בשלום עם עצמך:)
 
לא חושבת שירדת לסוף דעתי

בקבלת החלטות איתן אתה שלם יש המון אקטיביות. בעיניי הרבה יותר יכולת בחירה מאשר להגיב על כל דבר ועניין; האחרון הוא יותר כמו רפלקס או לירות על אוטומט מאשר להפעיל שיקול דעת.
אגב כל זה נכון גם בויפאסנה. זה לא לא לפעול (להיות אקטיביסט למשל), זה לפעול ממקום נכון יותר. להבין מאיפה אתה מגיע. ולבחור מה חשוב ומה לא.

מה שחשוב במי שפגע בך - עוד יותר מפרטי המקרה - הוא איך את בוחרת לקחת את זה.
השני יותר מהראשון, ישפיע על "הזכרון להמשך החיים" שהזכרת.

זו השקפתי האישית לפחות:)
 
אולי..

קבלת החלטה היא בהחלט פעילות אקטיבית. גם לדעתי.
השאלה מה האידיאל שלך, ישנו האידיאל של המנהלת הגדולה, זאת שיודעת לעבד המון פרטים יחד, בזמן קצר ולהפוך אותם לאלגוריתם. וישנו האידיאל של הנזירה הבודהיסטית, היא מסוגלת להתבונן בכל הפרטים בלי רתיעה ובלי השתוקקות, היא תחיה את הרגע, היא תבין בדיוק מה קורה, אבל היא לא תרגיש צורך לעשות משהו, מה שכן, היא תשאר צלולה ונינוחה גם כשהארוע יחלוף.
את יודעת מה? אני כותבת ומגלה שאני לא בטוחה בזה:)

בכל מקרה, מה עם ערימת הניירות?
 
למעלה