אממ..
אני בעיקר הסתמכתי על התחושות שלי ושל המורה שלי. המורה שלי תמיד אמר לי את תעברי בראשון, את עוברת ראשון, תסמכי עלי- ככה שאם לא הייתי עוברת זה היה מבאס כמו החיים. בכל מקרה, אני סיפרתי לכולם כי חשבתי לעצמי שאם לא אעבור, ואז נגיד אעבור טסט הבא - אז אני אגיד "יאי עברתי טסט" ואז כולם יתחילו - איזה יופי, טסט ראשון וכל זה. ואז צריך להסביר להם, ויש לי הרבה חברים טובים, ולכו להתחיל להסביר לכולם וזה. אז אמרתי, נגמור עם זה. נעבור נעבור, לא נעבור לא נעבור. חוצמזה, בטסט עצמו - עדיף להיות ראשון [כי אחרת הלחץ יאכל אותך חיה], ולהיות רגוע. אולי זה נשמע מטומטם -איך להיות רגוע? אבל אני הייתי ראשונה, ב7:30 בבוקר, חצי מתה אחרי שהיה לי שיעור מ5 בבוקר בערך, אבל הייתי רגועה. והיו לי פשלות מטומטות של טסט [דברים שלא הייתי דואגת להם בשיעור, אבל פתאום הכול יותר.. מרובע כזה, כאילו הידיים עובדות בעילגות], אבל זה עובר ככל שממשיכים עם הטסט ומתרגלים לסיטואציה. בשלב מסויים הייתי ממש רגועה שהתחלתי לזמזם לעצמי עם הרדיו. וזה אחרי שלא הצלחתי איזה אלף חניות, ועוד איזה משו.. בקיצור, להאמין בעצמך זה הכי חשוב! אה ומראות - מראות זה בין הכי חשוב במת. מיוחד בחניה, גם אם משומה זה לא מצליח, מראותתתת.. זה מה שהציל אותי.