טיפים בבקשה....

אנושית0

New member
טיפים בבקשה....

שלום לכולם פה, אני קוראת פה כבר כמה זמן ורוצה קודם כל לומר לכם שאתמול קראתי כמה מהדברים והתרגשתי מאד מהתמיכה שיש פה... לא ראיתי עוד פורום כזה שהוא כל כך תומך וכל כך בלב. אני בשנות ה-30 המתקדמות. שמנה מאז גיל 4 בערך. במשך כל הילדות הטיפו לי על המראה הגופני שלי, תמיד הלכתי עם הראש למטה והבנתי לאט לאט שאני אפס. לא היו לי חברות, נכשלתי בלימודים (למרות IQ גבוה מאד), שנאתי את עצמי. הפכתי להיות טיפוס כזה שמשרת אחרים, כדי שיואילו בטובם להיות חברים שלי. האמת היא שכשאני מסתכלת בתמונות, עד גיל 18 לא הייתי ממש שמנה. אבל ההורים פשוט הטריפו אותי וזה חילחל למוח וללב. במהלך שנות ה-20 עשיתי דיאטה שאהבתי דווקא, ונראיתי מצוין. אבל בראש עוד הייתי שמנה. כמובן העליתי חלק גדול ממה שהורדתי. האוכל היה מבחינתי פיצוי על חסך באהבה ובעניין בחיים. עד גיל 30, כשהמראה שלי היה סביר, היו לי חברים. אחרי גיל 30 שמנתי מאד (סיבות רגשיות) ורק בתקופה האחרונה פתאום הבנתי שהמשקל הזה מגביל אותי. אני מתביישת לחפש עבודה, אני מתביישת לצאת בכלל מהבית, מתביישת להיפגש עם גברים. כשהם רואים אותי אני יודעת שלא אראה אותם שוב וגם לא אשמע מהם, או במקרה הטוב אקבל מייל: "את מקסימה אבל הלב שלי מרגיש שזה לא זה" (פאתטים שכמוכם! לפחות תאמרו את האמת, שמה שמעניין אתכם זה הגוף). אני מרגישה כמו אוצר ענק שמוסתר בתוך תיבה מרופטת, ואף אחד לא מעמיק להסתכל פנימה. אפילו אני לא... הבנתי שאנשים מוכנים להתפשר על כל בעיה פנימית: מחלות גנטיות, מחלות נפשיות, אישיות מגעילה... אבל כשזה כלפי חוץ - כמו שומן למשל - הם מתרחקים. איזה נמוכים אנחנו. אז החלטתי לפתוח בדיאטה. לא בגלל הבריאות, לא כדי להיראות טוב, לא כדי להרגיש טוב עם עצמי. הסיבה להחלטה הזו היא אחת ויחידה: אני יודעת שאם לא ארזה, אין לי סיכוי להשתלב בעולם הזה. וכמה שזה עצוב, ככה זה. קל להחליט, ולא קל לבצע. בגלל שאני לא עושה את זה בשביל עצמי, קשה לי להתחייב לתהליך הזה שצפוי להיות ארוך. לפעמים אני אומרת, קיבינימט, אזמין איזה המבורגר עם צ'יפס וסלט וקולה ושילכו כולם לעזאזל. אבל אני יודעת שאחרי ההנאה של חמש דקות - ארגיש רע על כך שאני חסרת רצון ולא מסוגלת להתמיד במשימה הזו. כל מה שכתבתי זה כדי לבקש מכם טיפים - מה לעשות כשהרעב הפנימי משתלט עד כדי כך שאני מוכנה לעלות עוד כמה ק"ג ולהרגיש אח"כ רע? כשנמצאים כבר בעיצומה של דיאטה, מאד קל לוותר על פיתויים כי כבר יש תוצאות וחבל להפסיד אותן. אבל אני רק בשלב הראשון כרגע, אני עדיין שמנה, עוד ק"ג לא ישנה כלום מבחינתי... תודה לכל מי שקרא עד כאן
 
קראתי הכל.

המסקנה שאליה הגעת היא מוטעית ומראה שלא עשית אפילו צעד אחד קטן לעבר התקדמות ושיקום ושיפור חייך. "אז החלטתי לפתוח בדיאטה. לא בגלל הבריאות, לא כדי להיראות טוב, לא כדי להרגיש טוב עם עצמי. הסיבה להחלטה הזו היא אחת ויחידה: אני יודעת שאם לא ארזה, אין לי סיכוי להשתלב בעולם הזה. וכמה שזה עצוב, ככה זה" יש לך הזדמנות להשתלב בעולם הזה גם בתור יצור חסר תועלת וצורה ובטח ובטח במתכונתך הנוכחית. אם רק תרצי בזה. הפורום הזה הוא דוגמא נהדרת וענקית לשמנות (ושמנים) שמשתלבים בעולם הזה בכל תחום דעת ומקצוע בהצלחה רבה! ולמה? כי אנו לא רואים בשומן מגבלה. את חייבת להבין שמידת המכנסיים שלך לא אמורה לשנות שום דבר והיא לא תשנה את הדימוי העצמי שלך את חייבת לעבוד על זה קשה, לצאת מהבועה הזו שנכנסת אליה ולנסות להבין לאן אנחנו מנסים להגיע כל העניין הוא קבלה עצמית- ברגע שתקבלי את עצמך, כולם יקבלו אותך עם המון אהבה אז לפני הדיאטה שאת עושה למען העולם, תעשי משהו בשביל עצמך.. תתיפיפי תסתכלי במראה, תחייכי ותרגישי הכי יפה בעולם. בהצלחה
 

אנושית0

New member
תודה

"יש לך הזדמנות להשתלב בעולם הזה גם בתור יצור חסר תועלת וצורה ובטח ובטח במתכונתך הנוכחית. אם רק תרצי בזה" - אני רוצה בזה, אבל מה לעשות שאם אגש לאחוז גדול מהמשרות הפנויות, יעדיפו מישהי שנראית טוב יותר. ומי שיאמר אחרת הוא מנותק מהמציאות ו/או עובד שנים במקום שכבר למדו לראות את האדם שבו ולא את המראה החיצוני. הנה, אני אמנם אקדמאית ומוכשרת, אבל מחפשת עבודה כנציגת שירות טלפוני, שזה הדבר היחיד שנראה לי שאתקבל אליו. כל אדם שיראיין אותי, רואה את המעטפה החיצונית. "תתיפיפי תסתכלי במראה, תחייכי ותרגישי הכי יפה בעולם" - מה לעשות שכשאני מסתכלת במראה אני רואה יצור שמן ודוחה. הפורום הזה נקרא "שמנות ויפות", ואני מכירה כמה שהן באמת שמנות ויפות. אבל לי עצמי אין מספיק בטחון עצמי לכך, כל החיים נתנו לי להרגיש פגומה וזה נטמע בי. אולי את עצמך גדלת בסביבה שנתנה לך חיזוקים ואהבה אותך כמו שאת, אולי לך עצמך יש בטחון עצמי שנבנה מהצלחות בכל מיני תחומים - אני לא כזו. וכעת נראה לי כמעט בלתי אפשרי, להתגבר על 30 ומשהו שנים של דחיה וביקורת ותחושה איומה. איך אפשר להסתכל במראה, לראות את הגועל נפש הזה, ועוד לאהוב את מה שרואים? אני לא שואלת בציניות או בהתרסה - אני באמת רוצה לדעת וללמוד מכם איך עושים את זה. תודה על תגובתך.
 

polegra

New member
לומדים עם הזמן...

גם אני ראיתי בעבר רק מפלצת שמנה ומוכערת במראה גם היום אני רואה אותה לפעמים ולפעמים רואה כוסית יפה ולפעמים סתם אישה עייפה גם אני התחלתי כנציגת שירות טלפוני...והתקדמתי.... את צריכה להפנים ששום דבר לא יעצור אותך ואת זה לשד בראיונות עבודה דווקא ככל שעלים בתפקיד הייצוגיות פחות באה לידי ביטוי ויותר הידע והמקצועיות טלי
 
../images/Emo20.gif

אני בעד ללכת לטיפול אישי עם פסיכולוג בכדי להתגבר בראשונה עם עצמיך מול העולם ביום שאת תביני כי את בסה"כ אדם שמן ואת דומה לשאר האנשים יהיה לך יותר קל בחיים. מנסיון אישי כאשר למדתי לקבל את עצמי ולא היה לי קל דברים הסתדרו והבנתי שחבל על כל אותם ימים של דיכאון כאשר השמש בחוצ זורחת וזוהרת. תנסי לאהוב ולקבל עצמיך כך הסיבה תאהב אותך. תחשבי חיובי וגם אם רצונך לרזות אז עשי זאת מהסיבות הנכונות ולא כי החברה דורשת.
 

אנושית0

New member
תודה...

אני מבינה בדיוק שאני כמו כולם. הבעיה היא שאלה שמסביבי לא מבינים את זה. גם אם אקבל את עצמי ככה, עדיין יסתכלו עלי בעין עקומה. וכבר נכתב פה בפורום הרבה על כך. תודה על התגובה.
 
גם אם אנשים מרימים גבה

עדין יתיחסו אליך כמו שאת מתיחסת לעצמיך. בואי למפגשים שלנו תביני אותי טוב יותר
 

solee

New member
בקשר לבולמוס....

בכל מהלך הדיאטה יכולים להיות מין "התקפים" כאלה שפיתאום כולם יכולים ללכת לעזעזל- בא לי לאכול! וברוב המקרים מאוד קשה להתגבר על זה אז אנחנו הולכים ואוכלים. זה קורה לכולם אבל חשוב להמשיך אם זה הלאה. אני אישית מכירה את זה טוב מאוד. לפעמים אני אוכלת איזה משהו משמין ואז אני אומרת לעצמי במלא היום הזה כבר "נשבר", ואז אני טורפת עוד כמה דברים לא כל כך דיאטטים בוא נגיד. אבל לא . זה לא צריך היות ככה. את צריכה להיות מודעת לרצון שלך. להבין: או, הנה עכשיו יש לי בולמוס, עוד מעט הוא יגמר ואני אמשיך לרזות. (ולא משנה בשביל מה ומי). שיהיה לי ולך בהצלחה.
 

polegra

New member
ממממ...

אני יכולה להבין את המצוקה הריגשית שאת נמצאת בה שגורמת לך להרגיש ככה לכולנו יש תקופות כאלה אבל אני חושבת שהטיפ הכי טוב שאני יכולה לתת לך בעצם... זה שעד שלא תלמדי לאהוב ולקבל את עצמך השמנה לחבק את היופי הפנימי והחצוני כאחד שקיים בך במשקל שאת היום לא תוכלי באמת לדכא את הבולמוסים האלה הבולמוסי אכילה הם בולמוס ריגשי שצריך פיצוי בצורת אוכל כאן ועכשיו על מנת שימלא את הנפש נכון זה לא קל לביצוע ויש תקופות שזה מגיע חלק יש תקופות שנלחמים על זה ויש תקופות שהכל נעלם לחלוטין גם לי יש תקופות שיש לי בולמוסים לא נשלטים... למרות שהיוך אני מזהה אותם ואת המקור שלהם לא תמיד אני שולטת בזה ולא משנה לי המחיר שאני אשלם בצורת עלייה במשקל נכון שכל עלייה כזאת גוררת עוד בולמוס אבל עם הזמן זה פוחת החוסר יכולת להתמודד ם זה ולאט לאט חוזרת האהבה והקבלה כי זה משהו חדש עבורי ואני יום יום לומדת על עצמי יותר אז מרזים....ולפעמים קצת עולים מה שמשנה זה מבחן הסה"כ אם את לומדת לרוב לאהוב את עצמך להפסיק לחסום את עצמך בגלל שאת שמנה להבין שמגיע לך למרות שאת שמנה תלמדי גם לשלוט ברעב הזה שומן לא עוצר בעדך את עוצרת בעד עצמך ושמה את השומן כאשם השומן הוא קיים וזהו אין לו יישות אין לו רגשות אין לו מאפיינים רגשיים הוא פשוט שם השומן כן מזכיר לנו את הסיבות שהוא שם כן גורם לנו להתמודד כל רגע עם האמת שגרמה לנו להשמנה אבל מלבד זה הוא לא מסמל כלום אני אגיד את זה בפעם המאה גם ב200 קילו מצאתי עבודה מצאתי אהבה נכון..לא רקדתי לא הלכתי לבריכה לא לבשתי בגד ים אבל היו תקופות שכל סופ"ש הייתי יוצאת עם מלא ידידים ושותה ומבלה הכל תלוי במוד הריגשי ובמה שמשדרים לסביבה תשדרי שאת שווה גם הם יחשבו ככה תשדרי שאת שמנה לא יוצלחת...זה מה שהם יראו נכון...כל מתבונן הודעה שלו אבל לנו יש חלק גדול בעיצוב אותה דיעה ולא קורה כלום מלאכול המבורג ציפס וקולה... השאלה כמה ומתי ויותר חשוב... למה.... אם את רעבה... סבבה אם יש לזה סיבה אחרת זה שווה בדיקה לרזות זה לא קל לרזות לא מספיק לרצות וגם לא מספיק לדעת מה עומד מאחורי ההשמנה לרזות זה פרוייקט ארוך טווח כמו החיים עצמם עם הזמן ובהתמדה עוברים את זה כי כמו כל דבר בלי השקעה אין תוצאות אבל הכי חשוב השקעה עצמית כי גם את תהיי הבחורה הכי רזה בעולם ועדיין תחשבי שאת כלום...את תהיי כלום טלי
 

אנושית0

New member
יותר מתודה...

כמה יפה כתבת... וכמה נכון... אני מודעת לזה שיש לי שתי אפשרויות - האחת - להמשיך לשנוא את עצמי עד שאהיה רזה (וזה עלול לא לקרות לעולם, כך שאשנא את עצמי לנצח), והשניה - קודם כל לעבוד על אהבה לעצמי כמו שאני (ואם וכאשר ארזה, אוהב את עצמי מספיק כדי לשמור על זה). קשה לי מאד לאהוב את מה שאני רואה ולפרגן לעצמי - אבל קל לי מאד לאהוב אחרים שנמצאים במצב הזה או גרוע מזה. כך שהכל אפשרי. בקיצור, זה לא רק לאכול פחות - אלא לאהוב (את עצמי) יותר. יש לי הרגשה שאם אשאר פה עוד קצת זמן, זה יכול לקרות... המון תודה
 
למעלה