טיפים בבקשה....
שלום לכולם פה, אני קוראת פה כבר כמה זמן ורוצה קודם כל לומר לכם שאתמול קראתי כמה מהדברים והתרגשתי מאד מהתמיכה שיש פה... לא ראיתי עוד פורום כזה שהוא כל כך תומך וכל כך בלב. אני בשנות ה-30 המתקדמות. שמנה מאז גיל 4 בערך. במשך כל הילדות הטיפו לי על המראה הגופני שלי, תמיד הלכתי עם הראש למטה והבנתי לאט לאט שאני אפס. לא היו לי חברות, נכשלתי בלימודים (למרות IQ גבוה מאד), שנאתי את עצמי. הפכתי להיות טיפוס כזה שמשרת אחרים, כדי שיואילו בטובם להיות חברים שלי. האמת היא שכשאני מסתכלת בתמונות, עד גיל 18 לא הייתי ממש שמנה. אבל ההורים פשוט הטריפו אותי וזה חילחל למוח וללב. במהלך שנות ה-20 עשיתי דיאטה שאהבתי דווקא, ונראיתי מצוין. אבל בראש עוד הייתי שמנה. כמובן העליתי חלק גדול ממה שהורדתי. האוכל היה מבחינתי פיצוי על חסך באהבה ובעניין בחיים. עד גיל 30, כשהמראה שלי היה סביר, היו לי חברים. אחרי גיל 30 שמנתי מאד (סיבות רגשיות) ורק בתקופה האחרונה פתאום הבנתי שהמשקל הזה מגביל אותי. אני מתביישת לחפש עבודה, אני מתביישת לצאת בכלל מהבית, מתביישת להיפגש עם גברים. כשהם רואים אותי אני יודעת שלא אראה אותם שוב וגם לא אשמע מהם, או במקרה הטוב אקבל מייל: "את מקסימה אבל הלב שלי מרגיש שזה לא זה" (פאתטים שכמוכם! לפחות תאמרו את האמת, שמה שמעניין אתכם זה הגוף). אני מרגישה כמו אוצר ענק שמוסתר בתוך תיבה מרופטת, ואף אחד לא מעמיק להסתכל פנימה. אפילו אני לא... הבנתי שאנשים מוכנים להתפשר על כל בעיה פנימית: מחלות גנטיות, מחלות נפשיות, אישיות מגעילה... אבל כשזה כלפי חוץ - כמו שומן למשל - הם מתרחקים. איזה נמוכים אנחנו. אז החלטתי לפתוח בדיאטה. לא בגלל הבריאות, לא כדי להיראות טוב, לא כדי להרגיש טוב עם עצמי. הסיבה להחלטה הזו היא אחת ויחידה: אני יודעת שאם לא ארזה, אין לי סיכוי להשתלב בעולם הזה. וכמה שזה עצוב, ככה זה. קל להחליט, ולא קל לבצע. בגלל שאני לא עושה את זה בשביל עצמי, קשה לי להתחייב לתהליך הזה שצפוי להיות ארוך. לפעמים אני אומרת, קיבינימט, אזמין איזה המבורגר עם צ'יפס וסלט וקולה ושילכו כולם לעזאזל. אבל אני יודעת שאחרי ההנאה של חמש דקות - ארגיש רע על כך שאני חסרת רצון ולא מסוגלת להתמיד במשימה הזו. כל מה שכתבתי זה כדי לבקש מכם טיפים - מה לעשות כשהרעב הפנימי משתלט עד כדי כך שאני מוכנה לעלות עוד כמה ק"ג ולהרגיש אח"כ רע? כשנמצאים כבר בעיצומה של דיאטה, מאד קל לוותר על פיתויים כי כבר יש תוצאות וחבל להפסיד אותן. אבל אני רק בשלב הראשון כרגע, אני עדיין שמנה, עוד ק"ג לא ישנה כלום מבחינתי... תודה לכל מי שקרא עד כאן
שלום לכולם פה, אני קוראת פה כבר כמה זמן ורוצה קודם כל לומר לכם שאתמול קראתי כמה מהדברים והתרגשתי מאד מהתמיכה שיש פה... לא ראיתי עוד פורום כזה שהוא כל כך תומך וכל כך בלב. אני בשנות ה-30 המתקדמות. שמנה מאז גיל 4 בערך. במשך כל הילדות הטיפו לי על המראה הגופני שלי, תמיד הלכתי עם הראש למטה והבנתי לאט לאט שאני אפס. לא היו לי חברות, נכשלתי בלימודים (למרות IQ גבוה מאד), שנאתי את עצמי. הפכתי להיות טיפוס כזה שמשרת אחרים, כדי שיואילו בטובם להיות חברים שלי. האמת היא שכשאני מסתכלת בתמונות, עד גיל 18 לא הייתי ממש שמנה. אבל ההורים פשוט הטריפו אותי וזה חילחל למוח וללב. במהלך שנות ה-20 עשיתי דיאטה שאהבתי דווקא, ונראיתי מצוין. אבל בראש עוד הייתי שמנה. כמובן העליתי חלק גדול ממה שהורדתי. האוכל היה מבחינתי פיצוי על חסך באהבה ובעניין בחיים. עד גיל 30, כשהמראה שלי היה סביר, היו לי חברים. אחרי גיל 30 שמנתי מאד (סיבות רגשיות) ורק בתקופה האחרונה פתאום הבנתי שהמשקל הזה מגביל אותי. אני מתביישת לחפש עבודה, אני מתביישת לצאת בכלל מהבית, מתביישת להיפגש עם גברים. כשהם רואים אותי אני יודעת שלא אראה אותם שוב וגם לא אשמע מהם, או במקרה הטוב אקבל מייל: "את מקסימה אבל הלב שלי מרגיש שזה לא זה" (פאתטים שכמוכם! לפחות תאמרו את האמת, שמה שמעניין אתכם זה הגוף). אני מרגישה כמו אוצר ענק שמוסתר בתוך תיבה מרופטת, ואף אחד לא מעמיק להסתכל פנימה. אפילו אני לא... הבנתי שאנשים מוכנים להתפשר על כל בעיה פנימית: מחלות גנטיות, מחלות נפשיות, אישיות מגעילה... אבל כשזה כלפי חוץ - כמו שומן למשל - הם מתרחקים. איזה נמוכים אנחנו. אז החלטתי לפתוח בדיאטה. לא בגלל הבריאות, לא כדי להיראות טוב, לא כדי להרגיש טוב עם עצמי. הסיבה להחלטה הזו היא אחת ויחידה: אני יודעת שאם לא ארזה, אין לי סיכוי להשתלב בעולם הזה. וכמה שזה עצוב, ככה זה. קל להחליט, ולא קל לבצע. בגלל שאני לא עושה את זה בשביל עצמי, קשה לי להתחייב לתהליך הזה שצפוי להיות ארוך. לפעמים אני אומרת, קיבינימט, אזמין איזה המבורגר עם צ'יפס וסלט וקולה ושילכו כולם לעזאזל. אבל אני יודעת שאחרי ההנאה של חמש דקות - ארגיש רע על כך שאני חסרת רצון ולא מסוגלת להתמיד במשימה הזו. כל מה שכתבתי זה כדי לבקש מכם טיפים - מה לעשות כשהרעב הפנימי משתלט עד כדי כך שאני מוכנה לעלות עוד כמה ק"ג ולהרגיש אח"כ רע? כשנמצאים כבר בעיצומה של דיאטה, מאד קל לוותר על פיתויים כי כבר יש תוצאות וחבל להפסיד אותן. אבל אני רק בשלב הראשון כרגע, אני עדיין שמנה, עוד ק"ג לא ישנה כלום מבחינתי... תודה לכל מי שקרא עד כאן
