טיפות.
טיפות של אופטימיות נוחתות עלי לפתע נבהלת מהאור המציף אותי מחפשת מסתור, מנסה לחזור אחורה אין מנוס מהטיפות האלו למה לי בעצם לברוח? הרי זה רק לטובתי. יודעת את זה. אך בכל זאת לא מוכנה לקבל את העובדה שבאמת יהיה לי טוב. או שמא לא רוצה לקבל אותה? אולי פשוט טוב לי בשחור התהומי הזה? מבולבלת. נמאס מהסערות האלו שמכות באמצע ימים רגועים. הכל טוב ויפה, ואז בום. מסך שחור נפרש מולי, מסתיר הכל. לא מוכנה להסתכל על עצמי. איכס. מה אני חושבת לעצמי? כל היום נואמת לאנשים, מנסה להגן על כבודי האבוד, מנסה להוכיח לכולם שאני בסדר. שאני שפויה. שאני חזקה. דאמאט, אני לא. אני חלשה ומטורפת ולא כזאת חכמה גדולה. זה רק נראה ככה. זו המסכה שלי. המסכה הצמודה שאני כבר לא יודעת איך להוריד. גם אני רוצה ללכת ולצעוק שבא לי להתאבד, לחפש צומי, להגיד במילים פשוטות ש``רע לי``. אבל לא, אני חייבת להתחכם, עם מילים יפות ומטאפורות ודימויים ותפאורה כל כך גדולה שהופכת את הקיום שלי להצגה משעשעת. כמה פתטי. ``פ ת ט י`` ... המילה הזו מהדהדת לי בראש. לא יוצאת. מילת מפתח בשבילי. כמה שיגידו שזה נורמלי להרגיש ולהתנהג ככה, אני עדיין ארגיש פתטית. חופרת ונוברת בפצעים שאין. פוצעת את עצמי כדי לכאוב. מדמיינת קללות כדי להרגיש שנואה. מלקה עצמי על... כלום. לאחרונה כל נושא השפיות צץ ועולה בכל מקום. ואני חוזרת ואומרת לאנשים, שאין כזה דבר אי-שפיות. האמנם? במקום מסוים אני באמת מאמינה שאין כזה דבר אי-שפיות. אני באמת מאמינה, שאנשים שמוגדרים כ``לא שפויים`` הם בסה``כ אנשים שלא מסוגלים להתמודד עם המציאות, ולכן בונים לעצמם מציאות נפרדת. עניין טכני. למה הופכים את זה לכזה עניין? למה רואים אותם כעוף מוזר? הרי חוסר שפיות זו רק הגדרה. והגדרות טכניות כאלו הן כל כך חסרות משמעות. כל כך קטנות ולא משמעותיות, אך יוצרות כאלו פערים חברתיים.. חח.. כמה אבסורדי. בכל מקרה, אני גולשת. הנקודה ההתחלתית שלי הייתה האופטימיות. ההרגשה הטובה. מרגישה שזה לא מגיע לי. רוח מוזרה, לא מוכרת, מפחידה. ולא. לא מצליחה לקבל אותה ולהנות ממנה. תחסכו במילים מיותרות. חח.. אני מבטלת את התשובות עוד לפני ששמעתי אותן. ואז גם בוכה שאין תגובה... אבל זה לא משנה. יגיבו לא יגיבו, יבינו לא יבינו. אותו בולשיט.
טיפות של אופטימיות נוחתות עלי לפתע נבהלת מהאור המציף אותי מחפשת מסתור, מנסה לחזור אחורה אין מנוס מהטיפות האלו למה לי בעצם לברוח? הרי זה רק לטובתי. יודעת את זה. אך בכל זאת לא מוכנה לקבל את העובדה שבאמת יהיה לי טוב. או שמא לא רוצה לקבל אותה? אולי פשוט טוב לי בשחור התהומי הזה? מבולבלת. נמאס מהסערות האלו שמכות באמצע ימים רגועים. הכל טוב ויפה, ואז בום. מסך שחור נפרש מולי, מסתיר הכל. לא מוכנה להסתכל על עצמי. איכס. מה אני חושבת לעצמי? כל היום נואמת לאנשים, מנסה להגן על כבודי האבוד, מנסה להוכיח לכולם שאני בסדר. שאני שפויה. שאני חזקה. דאמאט, אני לא. אני חלשה ומטורפת ולא כזאת חכמה גדולה. זה רק נראה ככה. זו המסכה שלי. המסכה הצמודה שאני כבר לא יודעת איך להוריד. גם אני רוצה ללכת ולצעוק שבא לי להתאבד, לחפש צומי, להגיד במילים פשוטות ש``רע לי``. אבל לא, אני חייבת להתחכם, עם מילים יפות ומטאפורות ודימויים ותפאורה כל כך גדולה שהופכת את הקיום שלי להצגה משעשעת. כמה פתטי. ``פ ת ט י`` ... המילה הזו מהדהדת לי בראש. לא יוצאת. מילת מפתח בשבילי. כמה שיגידו שזה נורמלי להרגיש ולהתנהג ככה, אני עדיין ארגיש פתטית. חופרת ונוברת בפצעים שאין. פוצעת את עצמי כדי לכאוב. מדמיינת קללות כדי להרגיש שנואה. מלקה עצמי על... כלום. לאחרונה כל נושא השפיות צץ ועולה בכל מקום. ואני חוזרת ואומרת לאנשים, שאין כזה דבר אי-שפיות. האמנם? במקום מסוים אני באמת מאמינה שאין כזה דבר אי-שפיות. אני באמת מאמינה, שאנשים שמוגדרים כ``לא שפויים`` הם בסה``כ אנשים שלא מסוגלים להתמודד עם המציאות, ולכן בונים לעצמם מציאות נפרדת. עניין טכני. למה הופכים את זה לכזה עניין? למה רואים אותם כעוף מוזר? הרי חוסר שפיות זו רק הגדרה. והגדרות טכניות כאלו הן כל כך חסרות משמעות. כל כך קטנות ולא משמעותיות, אך יוצרות כאלו פערים חברתיים.. חח.. כמה אבסורדי. בכל מקרה, אני גולשת. הנקודה ההתחלתית שלי הייתה האופטימיות. ההרגשה הטובה. מרגישה שזה לא מגיע לי. רוח מוזרה, לא מוכרת, מפחידה. ולא. לא מצליחה לקבל אותה ולהנות ממנה. תחסכו במילים מיותרות. חח.. אני מבטלת את התשובות עוד לפני ששמעתי אותן. ואז גם בוכה שאין תגובה... אבל זה לא משנה. יגיבו לא יגיבו, יבינו לא יבינו. אותו בולשיט.
