טיפול תרופתי וצבא

[ElShaddai]

טיפול תרופתי וצבא

היי, אני בן 17, ואני מטופל כחודש אצל פסיכולוגית, בעקבות דיכאון שמלווה בחרדה. הפסיכולוגית אמרה לי שאני צריך ללכת לאבחון פסיכיאטרי ולשקול טיפול תרופתי (כמובן מלווה בטיפול פסיכולוגי). הבעיה היא, שאני עם נתונים גבוהים מאוד בינתיים בצה"ל. אני נמצא במיונים לטיס ואני אקבל יום סיירות בינואר. האם טיפול תרופתי יכול להרוס לי את העתיד הצבאי (הורדת פרופיל, הורדת קב"א וכד')? במידה וכן, אז אני בכלל בבעיה. מצד אחד, האם לחשוב על ההווה, ועל הבריאות הנפשית שלי ולקחת את הטיפול התרופתי, מה שלדעתי יכול רק לשפר את היכולות שצה"ל צריך (מנהיגות, בטחון עצמי, יכולת התמודדות בקבוצה וכד'), וכמובן את ההרגשה האישית שלי. אבל לתת איזה "כתם שחור" לכל החיים, שימנע ממני שירות ביחידות שאני רוצה ואולי ישפיע גם באזרחות. או לחשוב על העתיד, להתמיד בטיפול פסיכולוגי בלבד, ואז לשפר את האפשרות שאלך למשהו איכותי בצבא (מה שישפיע גם באזרחות כמובן, כי שירות ביחידה איכותית גם תקנה לי יכולות שיעזרו לי לכל החיים, וגם תתן לי איזה נקודת זכות בראיונות עבודה וכו'). אבל יכול להרוס את ההווה שלי, וכך ממילא לא אמצא מתאים לשירות איכותי כי לא אשתלב בקבוצה, ואגלה חוסר בטחון. בבקשה, עזרה.

 

[sharpantie]

תקרא את התשובה למטה

למי שאל על גיוס לצהל עם דיכאון קליני. אתה צריך לשקול מה חשוב לך יותר הבריאות הנפשית או קריירה צבאית. הרי עם מצב נפשי גרוע ולא מטופל, לא תוכל להגיע רחוק בצבא.

 

[יעל ניסן]

אתה שואל את השאלה

כאילו הדיכאון והחרדות שלך הן אופציה שאפשר לדלג עליה. למה הדבר דומה? למישהו ששבר את הרגל כמה שבועות לפני תחרות מרתון ומתלבט אם לספר ששבר, לשבת בצד, לבוא בשנה הבאה - או להבליג, לרוץ ככה עם רגל שרק התאחתה ואחרי 6 שבועות של רביצה. נראה לך שאפשר לנצח ככה מרתון? דיכאון וחרדה זה לא איזה משהו שיכולים לנפנף ולשים בצד כאילו אין לך את זה. אתה שואל האם טיפול תרופתי יהרוס לך את העתיד הצבאי בלי לחשוב בכלל שגם דיכאון וחרדה יכולים להרוס לך אותו לא פחות. התשובה היא שאם יש לך אפשרות, עליך למקסם את היכולות שלך בהווה בכל דרך אפשרית. אם נכון להיום הדרך שלך לקדם את עצמך היא להיות בטיפול ולמצוא אפיקים שנכונים ליכולות שלך, לך על זה במקום לבזבז זמן ואנרגיות על ניסיון לקדם את עצמך במסלולים שאינך יכול להישאר בהם... גם אם תאורטית מדובר במסלולים "שווים". המסלולים הללו שווים רק למי שמסוגל לעבור אותם. כמו כל דבר בחיים, אגב. אחר כך באוניברסיטה תגלה שיש מסלול ממש "שווה" בנושא מסויים, אבל שהנושא הזה ממש שנוא עליך. נו? אז תלך ללמוד בו רק כי הוא "שווה" ותסבול שם כל דקה אפשרית? האם תלך לעבוד אחר כך במשהו "שווה" ו"נחשב" שאתה לא אוהב ולא סובל רק כי הוא "שווה"? המימוש העצמי שלך מתחיל בנקודה שאתה לומד להכיר את עצמך קודם. מי זה ה"עצמי" הזה שצריך לממש ומה טוב לו לקבל כדי לגדול. התשובה היא לא בהכרח קורס טיס.

 

[ElShaddai]

את צודקת.

אני לא יודע אם טיפול פסיכולוגי בלבד מתאים. ואם יש לי בכלל סיכוי להסביר שלקיחת לפסיכיאטר הצבאי שהתרופות פשוט עוזרת לי בבטחון, והדימוי העצמי, ועוזרת בחרדה החברתית, ובסופו של דבר עוזרת לי להיות גם מה שצה"ל צריך.

 

[יעל ניסן]

גם אני לא יודעת

מה מתאים לך. זה משהו שאתה צריך לגלות. לפעמים יש תקופות ששיחות לבד מספיק ולפעמים צריך גם תרופות ופעמים אחרות מספיק תרופות ודי. מבחינת הצבא אני יכולה להגיד לך מניסיון של הבן שלי - שלא הסתיר כלום, המשיך להיות מטופל (דיכאון חורף, 1/2 שנה עם כדורים 1/2 שנה בלי), שמר על עצמו, היה במעקבים - ועבר את הצבא בכיף גדול במקצוע שהוא אוהב. הניסיון שלנו הראה לנו שהצבא לא מסתכל על הכדורים, אלא על האדם שלוקח אותם. אם אתה מטפל בעצמך, יודע להיות מאוזן כך שיכולת ההשתתפות שלך במה שהתפקיד שלך מצריך לא נפגעת - הם בעד לתת לך לעשות את השירות.

 

[עפרה מהודר]

עוד כיוון למחשבה:

אם בעיקרון אתה כן מעוניין לנסות טיפול תרופתי, אבל מה שמטריד אותך זה רק איך זה ישפיע על הצבא, אז יש אפשרות כלשהי לשלב בין שניהם: אתה יכול לנסות לקבל את הטיפול התרופתי במסגרת של טיפול פרטי, ולא ציבורי. כך הרישום של העבר שלך הרבה פחות גלוי. קח בחשבון שזה עלול לעלות הרבה מאוד כסף. פגישה אחת אצל פסיכיאטר פרטי עולה בערך 500-1000 (כן, חמש מאות עד אלף שקל). ובדרך כלל יש צורך בהרבה יותר מפגישה אחת. אני גם לא בטוחה שזה ימנע לגמרי את הרישום. כי אם בלשכת הגיוס ישאלו אותך מפורשות האם אתה סובל מבעיה פסיכיאטרית או מקבל טיפול תרופתי, מה תעשה? תשקר במצח נחושה? חוסר אמינות כזה בטח לא יעזור לך להיכנס למסלולים היוקרתיים בהם אתה חפץ. בקיצור, טיפול פרטי זו אופציה אפשרית, אבל לא בהכרח מומלצת. תרגיש טוב.