קינאת הפין
New member
טיפול שורש - א'
סיפור זה והדמויות בו הם פרי דמיוני בלבד. יום רביעי בערב הייתי אצל חיים והיינו סגורים אצלו בחדר כמה שעות ברצף. לא, לא בשביל מה שאתם חושבים. למדנו יחד לבגרות במתמטיקה, שזה אולי הדבר הכי לא סקסי שרק אפשר, לפחות בשבילי. חיים, לעומת זאת, יכול לגמור רק מלפתור את הבעיות באלגברה. הוא כבר יודע את מה שצריך למבחן אבל אם הוא רוצה שיהיה לו עם מי להזדיין אז הוא צריך לדאוג שגם אני אדע. אז חרשנו ביחד את החומר, ואחר כך אני פתרתי תרגילים והצקתי לו שיעזור לי כי לא יכולתי לסבול את זה שאני סובלת בעוד שהוא נהנה לבד, עד שבסוף אבא שלו קרא לנו מאחורי הדלת ואמר שההורים שלי התקשרו ואמרו שכבר מאוחר ושאחזור הביתה. פתחתי את הדלת בשביל להראות לו שבאמת אנחנו לא מזדיינים שם בפנים ושזה בסדר להכנס. הוא נראה קצת מופתע וקצת נבוך אז סתם משכתי בכתפיים וחזרתי לשבת ליד חיים ולקבור את הראש בספר. אחרי כמה דקות לקחתי את הדברים שלי ובדרך החוצה אבא של חיים הזכיר לי שיש לי תור אצלו למחרת לניקוי וביקורת, ונתן לי את כרטיס הביקור שלו עם שעת הטיפול רשומה מאחור. לקחתי את הכרטיס בלי לגעת לו ביד, אמרתי תודה יפה ויצאתי, ורק כשהייתי כבר בחוץ הרשיתי לעצמי לקלל. שתבינו, מאז יום ההולדת של חיים שבה ניסיתי להפתיע אותו ובטעות תפסתי את אבא שלו על חם, ומה שקרה בעקבות זה, החלטתי בהחלטה מוחלטת בהחלט להחליף רופא שיניים, ורק עכשיו נזכרתי ששכחתי לעשות את זה, והנה התור השנתי שלי שנקבע חודשים קודם לכן, הגיע. גם דר' זריצקי השתדל מאוד שלא לראות אותי יותר מידי, מה שלא היה פשוט כי באותו היום הפכתי באופן רשמי לחברה של חיים, והייתי באה אליו אפילו עוד יותר ממקודם. חשבתי להתקשר בבוקר ולבטל את התור, אבל לא היה בראש שלי להתחיל לחפש רופא שיניים אחר בדיוק באמצע הבגרויות וחוץ מזה, התור היה לאחת עשרה בבוקר, וזה כשכל העולם ואחותו במרפאה, אז מה כבר יכול לקרות? מה שקרה היה שהגעתי באיחור וגם עוד הייתי צריכה לחכות חצי שעה נוספת בחדר ההמתנה, ועד שנכנסתי כבר היה כמעט שתים-עשרה בצהריים. זרקתי את התיק שלי בפינת חדר הטיפולים והתיישבתי בכסא. השיננית מכירה אותי כמובן. היא חייכה אלי חיוך רחב וענדה לי סינר גדול מנייר ואז היא העלתה את הכסא, הורידה את המשענת והתחילה לנקות לי את השיניים. היא דיברה אלי תוך כדי, אבל לא ממש שמתי לב למה שהיא אומרת. במקום זה התמקדתי בקולו של דר' זריצקי שעבד באותו זמן על מישהו בחדר השני. לא שמעתי ברור את המילים שלו בגלל הרעש של המכשירים והפטפוטים של השיננית, רק קלטתי את צליל הקול הנמוך והנעים שלו, עם המבטא הקל והרגשתי איך צמרמורת נעימה מתחילה לעלות לי בגב. השיננית סיימה את מלאכתה ושטפה לי את הפה. סגרתי את השפתיים סביב צינור השאיבה והרגשתי את פי מתרוקן מנוזליו. העברתי את הלשון על שיני המצוחצחות ועשיתי פרצוף. אני לא אוהבת את התחושה שמיד אחרי השיננית. יבש מידי בפה, והמשחה שהיא משתמשת בה משאירה טעם לוואי פיכסי. "דר' זריצקי תיכף יכנס אלייך," אמרה השיננית בחיוך. היא הסירה את כפפות הגומי ואת המסיכה שלה, הוציאה את ארנקה מהארון ויצאה מהחדר. "אני יוצאת עם שרית להפסקת צהריים!" שמעתי אותה קוראת מבחוץ, ומיד אחר כך שמעתי דלת נטרקת. נשארתי לבד, יושבת בחצי שכיבה בכסא הטיפולים, והקשבתי לדר' זריצקי משוחח עם המטופל שבחדר האחר. הייתי שם עשר דקות אולי. אולי אפילו פחות מזה. אבל זה נראה לי ממש הרבה זמן. אולי כי בזמן הזה רק חשבתי כל הזמן על זה שתיכף גם המטופל האחר ילך לו ואני אשאר לגמרי לבד עם אבא של חיים. הרגשתי את הכוס שלי מתחיל להתכווץ. בהתחלה לאט וחלש, אבל ככל שהמחשבות שלי המשיכו ההתכווצויות נהיו חזקות יותר ויותר, והיה לי לחץ רציני בג'ינס. כבר החלטתי שאני הולכת לשירותים להשתחרר כששמעתי את דלת המרפאה נטרקת שוב ורופא השיניים הופיע בחדר. שקעתי חזרה בכסא הטיפולים והרגשתי גל של חום ורטיבות משתחרר מבין רגלי. דר' זריצקי המהם משהו שנשמע כמו 'שלוםלךבואינבדוקאותך' כזה והתיישב לידי. על פניו הוא שם מסיכת נייר שכיסתה את פיו ואפו ורק קצה זקנקנו המאפיר בצבץ מתחתיה, ומול העיניים שלי הוא לבש את הכפפות תוך כדי שהוא מותח את אצבעות הגומי ומשחרר אותן במין 'פק' כזה על האצבעות שלו, הארוכות והדקות. הוא לקח את כלי המשחית שלו מהמגש, סידר את המנורה ורכן מעלי. "לפתוח פה גדול, אה!" אמר לי, צייתתי, והדוקטור פלש למרחב גופי עם מראה קטנה ועם דוקרן מתכת והתחיל לנקוש ולגרד לי בשיניים. הראש שלו היה מאוד קרוב לשלי. התרכזתי במשקפיים שלו, שם ראיתי את ההשתקפות הכפולה של פני פעורי הפה. הסתכלתי בחריצים שבמצח שלו שהתכווצו מידי פעם ואז התרחבו שוב, ובשכבה הדקיקה של הזיעה שנצנצה באור המנורה החזק. בחנתי את מפרצי צדעיו ואת שערו האפור, המשוך לאחור בקפידה. ראיתי את נשימתו מבעד למסיכה ואת הבל פיו מתעבה בשוליה. הרגשתי את חום ידיו על ראשי, את אצבעותיו עטויות הגומי על פני. כל אותו הזמן מתחתי והרפיתי את רגלי. קיוויתי שהדוקטור לא ישים לב למתח שבגופי, ורציתי, מאוד רציתי שכן. "טוב, טוב מאוד," שמעתי אותו אומר, ספק לי ספק לעצמו, תוך כדי הבדיקה. "שיניים טובות מאוד." הבדיקה עברה מהר ורופא השיניים נשען לאחור, הסיר את משקפיו ומחה את מצחו בממחטה. עיני נדדו לרגע אל מפשעתו אבל חלוקו חיפה על החלק המעניין שם. דוקטור זריצקי הסיר את הכפפות והציץ בשעונו. היה לי ברור שהטיפול הסתיים אבל בכל זאת המשכתי לשבת שם, מחכה שהדוקטור יעלה את הכסא שוב וישלח אותי לדרכי עם מברשת שיניים חדשה ודוגמית של משחה, כמו בכל פעם. רק שכמו סתם בשביל לעצבן הוא המשיך לשבת לידי ולשאול שאלות טפשיות על המבחנים, ולשחק בכפתורים של החלוק שלו. בהתחלה עניתי לו על השאלות אבל בסוף כבר נשבר לי. אמרתי משהו על זה שתיכף נגמרת לו ההפסקת צהריים וכבר התחלתי להתרומם מהכיסא כשהוא פתאום שם לי יד על הכתף. הוא רק שם עלי את היד ככה, לא חזק בכלל, אבל מיד שקעתי בחזרה עם חיוך שלא הצלחתי לעצור. דוקטור זריצקי התרוממם מכסאו ומשך את חלוקו לאחור, ורק אז שמתי לב פתאום שכל הכפתורים שלו היו פתוחים. גם של החלוק וגם של המכנסיים. "לפתוח יפה פה גדול," אמר. אלה היו אותן המילים הרגילות שלו, אבל הוא אמר אותן בקול שקט וצרוד מעט, ולאט. הרגשתי את האויר בחדר נדחס ושדה ראייתי הצטמצם לעיגול בהיר ששוליו היו מטושטשים ומעבר להם אפילה. במרכז העיגול הופיע הזין של רופא השיניים שלי, ורוד וזקוף, ועטרתו הרטובה מזדקרת מתוך קפל העור שהדוקטור זכה לשמר. התנשמתי בכבדות. רגלי, שהיו טעונות במתח עד אותו הרגע, התרפו והיו מוטלות על כסא הטיפולים כמו שני גלילי עופרת, והנקודה בה הן היו מחוברות הפכה להיות מוקד של השתוקקות. פערתי את פי שוב ורופא השיניים הכניס לשם את הדוקרן הפרטי שלו. סגרתי את שפתי סביב הזין החם, הקטיפתי, עצמתי את העיניים והתמסרתי למעשה המציצה.
סיפור זה והדמויות בו הם פרי דמיוני בלבד. יום רביעי בערב הייתי אצל חיים והיינו סגורים אצלו בחדר כמה שעות ברצף. לא, לא בשביל מה שאתם חושבים. למדנו יחד לבגרות במתמטיקה, שזה אולי הדבר הכי לא סקסי שרק אפשר, לפחות בשבילי. חיים, לעומת זאת, יכול לגמור רק מלפתור את הבעיות באלגברה. הוא כבר יודע את מה שצריך למבחן אבל אם הוא רוצה שיהיה לו עם מי להזדיין אז הוא צריך לדאוג שגם אני אדע. אז חרשנו ביחד את החומר, ואחר כך אני פתרתי תרגילים והצקתי לו שיעזור לי כי לא יכולתי לסבול את זה שאני סובלת בעוד שהוא נהנה לבד, עד שבסוף אבא שלו קרא לנו מאחורי הדלת ואמר שההורים שלי התקשרו ואמרו שכבר מאוחר ושאחזור הביתה. פתחתי את הדלת בשביל להראות לו שבאמת אנחנו לא מזדיינים שם בפנים ושזה בסדר להכנס. הוא נראה קצת מופתע וקצת נבוך אז סתם משכתי בכתפיים וחזרתי לשבת ליד חיים ולקבור את הראש בספר. אחרי כמה דקות לקחתי את הדברים שלי ובדרך החוצה אבא של חיים הזכיר לי שיש לי תור אצלו למחרת לניקוי וביקורת, ונתן לי את כרטיס הביקור שלו עם שעת הטיפול רשומה מאחור. לקחתי את הכרטיס בלי לגעת לו ביד, אמרתי תודה יפה ויצאתי, ורק כשהייתי כבר בחוץ הרשיתי לעצמי לקלל. שתבינו, מאז יום ההולדת של חיים שבה ניסיתי להפתיע אותו ובטעות תפסתי את אבא שלו על חם, ומה שקרה בעקבות זה, החלטתי בהחלטה מוחלטת בהחלט להחליף רופא שיניים, ורק עכשיו נזכרתי ששכחתי לעשות את זה, והנה התור השנתי שלי שנקבע חודשים קודם לכן, הגיע. גם דר' זריצקי השתדל מאוד שלא לראות אותי יותר מידי, מה שלא היה פשוט כי באותו היום הפכתי באופן רשמי לחברה של חיים, והייתי באה אליו אפילו עוד יותר ממקודם. חשבתי להתקשר בבוקר ולבטל את התור, אבל לא היה בראש שלי להתחיל לחפש רופא שיניים אחר בדיוק באמצע הבגרויות וחוץ מזה, התור היה לאחת עשרה בבוקר, וזה כשכל העולם ואחותו במרפאה, אז מה כבר יכול לקרות? מה שקרה היה שהגעתי באיחור וגם עוד הייתי צריכה לחכות חצי שעה נוספת בחדר ההמתנה, ועד שנכנסתי כבר היה כמעט שתים-עשרה בצהריים. זרקתי את התיק שלי בפינת חדר הטיפולים והתיישבתי בכסא. השיננית מכירה אותי כמובן. היא חייכה אלי חיוך רחב וענדה לי סינר גדול מנייר ואז היא העלתה את הכסא, הורידה את המשענת והתחילה לנקות לי את השיניים. היא דיברה אלי תוך כדי, אבל לא ממש שמתי לב למה שהיא אומרת. במקום זה התמקדתי בקולו של דר' זריצקי שעבד באותו זמן על מישהו בחדר השני. לא שמעתי ברור את המילים שלו בגלל הרעש של המכשירים והפטפוטים של השיננית, רק קלטתי את צליל הקול הנמוך והנעים שלו, עם המבטא הקל והרגשתי איך צמרמורת נעימה מתחילה לעלות לי בגב. השיננית סיימה את מלאכתה ושטפה לי את הפה. סגרתי את השפתיים סביב צינור השאיבה והרגשתי את פי מתרוקן מנוזליו. העברתי את הלשון על שיני המצוחצחות ועשיתי פרצוף. אני לא אוהבת את התחושה שמיד אחרי השיננית. יבש מידי בפה, והמשחה שהיא משתמשת בה משאירה טעם לוואי פיכסי. "דר' זריצקי תיכף יכנס אלייך," אמרה השיננית בחיוך. היא הסירה את כפפות הגומי ואת המסיכה שלה, הוציאה את ארנקה מהארון ויצאה מהחדר. "אני יוצאת עם שרית להפסקת צהריים!" שמעתי אותה קוראת מבחוץ, ומיד אחר כך שמעתי דלת נטרקת. נשארתי לבד, יושבת בחצי שכיבה בכסא הטיפולים, והקשבתי לדר' זריצקי משוחח עם המטופל שבחדר האחר. הייתי שם עשר דקות אולי. אולי אפילו פחות מזה. אבל זה נראה לי ממש הרבה זמן. אולי כי בזמן הזה רק חשבתי כל הזמן על זה שתיכף גם המטופל האחר ילך לו ואני אשאר לגמרי לבד עם אבא של חיים. הרגשתי את הכוס שלי מתחיל להתכווץ. בהתחלה לאט וחלש, אבל ככל שהמחשבות שלי המשיכו ההתכווצויות נהיו חזקות יותר ויותר, והיה לי לחץ רציני בג'ינס. כבר החלטתי שאני הולכת לשירותים להשתחרר כששמעתי את דלת המרפאה נטרקת שוב ורופא השיניים הופיע בחדר. שקעתי חזרה בכסא הטיפולים והרגשתי גל של חום ורטיבות משתחרר מבין רגלי. דר' זריצקי המהם משהו שנשמע כמו 'שלוםלךבואינבדוקאותך' כזה והתיישב לידי. על פניו הוא שם מסיכת נייר שכיסתה את פיו ואפו ורק קצה זקנקנו המאפיר בצבץ מתחתיה, ומול העיניים שלי הוא לבש את הכפפות תוך כדי שהוא מותח את אצבעות הגומי ומשחרר אותן במין 'פק' כזה על האצבעות שלו, הארוכות והדקות. הוא לקח את כלי המשחית שלו מהמגש, סידר את המנורה ורכן מעלי. "לפתוח פה גדול, אה!" אמר לי, צייתתי, והדוקטור פלש למרחב גופי עם מראה קטנה ועם דוקרן מתכת והתחיל לנקוש ולגרד לי בשיניים. הראש שלו היה מאוד קרוב לשלי. התרכזתי במשקפיים שלו, שם ראיתי את ההשתקפות הכפולה של פני פעורי הפה. הסתכלתי בחריצים שבמצח שלו שהתכווצו מידי פעם ואז התרחבו שוב, ובשכבה הדקיקה של הזיעה שנצנצה באור המנורה החזק. בחנתי את מפרצי צדעיו ואת שערו האפור, המשוך לאחור בקפידה. ראיתי את נשימתו מבעד למסיכה ואת הבל פיו מתעבה בשוליה. הרגשתי את חום ידיו על ראשי, את אצבעותיו עטויות הגומי על פני. כל אותו הזמן מתחתי והרפיתי את רגלי. קיוויתי שהדוקטור לא ישים לב למתח שבגופי, ורציתי, מאוד רציתי שכן. "טוב, טוב מאוד," שמעתי אותו אומר, ספק לי ספק לעצמו, תוך כדי הבדיקה. "שיניים טובות מאוד." הבדיקה עברה מהר ורופא השיניים נשען לאחור, הסיר את משקפיו ומחה את מצחו בממחטה. עיני נדדו לרגע אל מפשעתו אבל חלוקו חיפה על החלק המעניין שם. דוקטור זריצקי הסיר את הכפפות והציץ בשעונו. היה לי ברור שהטיפול הסתיים אבל בכל זאת המשכתי לשבת שם, מחכה שהדוקטור יעלה את הכסא שוב וישלח אותי לדרכי עם מברשת שיניים חדשה ודוגמית של משחה, כמו בכל פעם. רק שכמו סתם בשביל לעצבן הוא המשיך לשבת לידי ולשאול שאלות טפשיות על המבחנים, ולשחק בכפתורים של החלוק שלו. בהתחלה עניתי לו על השאלות אבל בסוף כבר נשבר לי. אמרתי משהו על זה שתיכף נגמרת לו ההפסקת צהריים וכבר התחלתי להתרומם מהכיסא כשהוא פתאום שם לי יד על הכתף. הוא רק שם עלי את היד ככה, לא חזק בכלל, אבל מיד שקעתי בחזרה עם חיוך שלא הצלחתי לעצור. דוקטור זריצקי התרוממם מכסאו ומשך את חלוקו לאחור, ורק אז שמתי לב פתאום שכל הכפתורים שלו היו פתוחים. גם של החלוק וגם של המכנסיים. "לפתוח יפה פה גדול," אמר. אלה היו אותן המילים הרגילות שלו, אבל הוא אמר אותן בקול שקט וצרוד מעט, ולאט. הרגשתי את האויר בחדר נדחס ושדה ראייתי הצטמצם לעיגול בהיר ששוליו היו מטושטשים ומעבר להם אפילה. במרכז העיגול הופיע הזין של רופא השיניים שלי, ורוד וזקוף, ועטרתו הרטובה מזדקרת מתוך קפל העור שהדוקטור זכה לשמר. התנשמתי בכבדות. רגלי, שהיו טעונות במתח עד אותו הרגע, התרפו והיו מוטלות על כסא הטיפולים כמו שני גלילי עופרת, והנקודה בה הן היו מחוברות הפכה להיות מוקד של השתוקקות. פערתי את פי שוב ורופא השיניים הכניס לשם את הדוקרן הפרטי שלו. סגרתי את שפתי סביב הזין החם, הקטיפתי, עצמתי את העיניים והתמסרתי למעשה המציצה.