לגבי השתתפות\נוכחות בטיפול
ריגשי - יש כאן לדעתי שני צדדים: מצד אחד, טיפול ריגשי אצל ילד הוא המינוח המקביל ל"לקבל ייעוץ" או "ללכת לפסיכולוג" בו אנחנו משתמשים לגבי מבוגרים. האם היית מסכימה שמישהו (קרוב ככל שיהיה) יהיה נוכח בשיחות שלך עם פסיכולוג\ית? הכוונה היא, כמו שכתבה נונינה, ליצור מקום לגמרי פרטי וסודי עבור הילד - מקום המכיל אותו באופן מוחלט, המבוסס על אמון מלא וחוזה של סודיות בינו לבין המטפל שלו. ההנחה היא, שגם אם ישאלו את הילד שלך אם הוא מסכים לנוכחות שלך בטיפול שלו (כפי שפסיכולוג יכול לשאול אותך אם את מסכימה שלמפגש הבא איתך יוזמן גם בעלך, למרות שהטיפול הוא פרטי שלך, ואת יכולה להחליט אם כן או לא) הרי שהילד שלך לא יכול לבחור באופן חופשי כמוך כי אין לו ממש מודעות מלאה לעובדה שיש לו זכות לסרב. וזה כמובן לא קשור להיותו על הספקטרום, אלא לכך שילדים צעירים רגילים לכך שאין להם לרוב "מקום פרטי" בו אין להוריהם אפשרות להיכנס ללא רשותם. המטפל הריגשי בונה סביב הילד סביבה כה בטוחה, שבה הוא מרגיש את האפשרות לפרטיות וסודיות גם בלי שתהיה לו עדיין מודעות מלאה לכך. חלק מהתהליך הזה מבוסס על כך שהילד לא פוגש שום "חומרים" שהעלה בחדר הטיפולים אצל אף אחד מחוץ לחדר והילד רואה שאף אדם נוסף או מצלמת ווידאו לא נמצאים איתו ועם המטפל שלו. הסיבה לכך היא כמובן יעילות הטיפול, האפשרות של הילד לעבוד על כל התכנים הפנימיים שלו ללא "עיניים" של אף אדם (וכולנו יודעים שלפעמים קשה להשתחרר מהעיניים של ההורים שלנו אפילו כשהם לא נמצאים פיזית לידינו...) מצד שני: ההקבלה בין מבוגר שהולך לפסיכולוג לבין ילד שהולך לפסיכולוג (שמשתמש בכילים של מוסיקה או דרמה או אומנות פלסטית) אינה לגמרי מושלמת, מכיוון שהילד הוא בכל זאת קטין, ובשלב זה הוריו עדיין שותפים לכל האספקטים של חייו. לכן, מותר למטפל הריגשי מבחינה חוקית (מה שאסור לפסיכולוג של מבוגרים) לשתף את ההורים, וכל אדם שחתום על סודיות לגבי הילד (כמו הצוות החינוכי ועוד גורמים) במה שקורה בטיפול, והמקצועיות שלו צריכה לכלול את היכולת לעשות זאת מבלי לפגוע בחוזה שבינו לבין הילד. להפך, השיתוף נועד כדי לקדם את הטיפול. במסגרת שבה עבדתי בארץ (בית-ספר מגיל 3 עד 13) המטפלים הריגשיים דיווחו להורים ולצוות כפי שכל טרפיסט ומורה דיווח, כלומר דוחות כתובים במועדים הקבועים ושיתוף שוטף במהלך כל השנה. יש הורים שלא הורשו להיכנס לטיפול מעולם (לרוב, ילדים בוגרים יותר, אבל לא רק הגיל קובע) כי המטפל העריך שאפילו כניסה חד-פעמית תשבור את מעגל האימון שנוצר בינו לבין הילד. היו הורים שביקרו באופן חד-פעמי כי באמת מאוד מאוד היה חשוב להם לראות "מה קורה שם" והמטפל עשה את השיקול שלפעמים הצורך הזה של ההורה (שלפעמים אפילו מלווה בחשש ממה שעלול להתרחש עם הילד שלהם ללא שליטתם או ידיעתם) הוא כל-כך חשוב, שאם הם לא ישביעו אותו זה לא יהיה לטובת הילד. ולפעמים המטפלים עצמם יזמו ביקורים חד-פעמיים או ביקורים מעת לעת של ההורים, ואפילו נוכחות קבועה של הורים בכל הטיפולים (בדגם של תמיד אותו הורה, או אבא\אמא לסירוגין, או בשיתוף עם האחים). כלומר - לא קיים איזה "חוק" המונע מהמטפל הריגשי לשתף את ההורים בטיפול הריגשי. המטפל צריך לעשות זאת על בסיס קידום מטרותיו של הילד תוך כיבוד החוזה הטיפולי שלו איתו ובמקביל, כיבוד הזכות המלאה של כל הורה על ילדו-שלו. וזה כמובן לא אומר, שאין למטפל הריגשי גם זכות לא להכניס את ההורה לחדר הטיפולים (כולל צילום בווידאו). כמובן, שמה שתיארתי כאן מקבל פנים שונות כשהוא מתורגם למציאות, כי במציאות יש השפעות גם לגורמים שלא תמיד קשורים לשיקולים מקצועיים אלא לחולשות שלנו כבני-אנוש, כלומר: הביטחון העצמי - האישי והמיקצועי- של המטפלים והמנהלים (שאם הוא אמיתי, הוא מאפשר להם לשתף את ההורים, ואם הוא לא קיים, הוא לפעמים דוחק למקום של הגנה שיכול להתבטא בהסתרה כדי לא להיות חשופים לביקורת) ועוד דברים כמו כימיה עם הורים, ניסיון-עבר גרוע בקשר לשיתוף הורים ובטח עוד כל מיני סיבות שאני לא מודעת להן. כל הסיבות הללו הן לא מקצועיות ומבחינתי "אסורות", אבל המציאות היא חזקה ואני יודעת שהן קיימות. כתבתי את כל המגילה הזאת לא בשביל להביע תמיכה במטפלת ובמנהלת בגן של בנך. עבורי באופן אישי, שיתוף של ההורים והאחים בטיפולי ריפוי בעיסוק היו גולת הכותרת של העבודה וגם הכי תרמו לילד. אבל אני לא הייתי מוגדרת כמטפלת ריגשית בהגדרת התפקיד שלי בבית-הספר (עבדתי גם בבריאות-הנפש עם מבוגרים, ושם כמובן שהגדרת התפקיד היתה שונה). כעת אני עובדת כמרפאה בעיסוק בבתים של המשפחות, והשבוע היפסקתי לעבוד עם משפחה אחת רק בגלל שההורים לא יכלו\רצו להיות נוכחים בטיפול. אבל, חשוב לדעתי להבין את הנושא של הטיפול הריגשי בכלל והחלק של שיתוף ההורים בו בפרט. מקווה שזה תרם לדיון. בהצלחה וכל טוב, ענת.