טיפול קוגנטיבי

[סלינוש]

טיפול קוגנטיבי

בשבוע האחרון פסיכיאטרית אמרה לי שאני צריכה טיפול קוגניטיבי (CBT או משהו כזה?). אמרה לי שזה עם שיעורי בית וכאלה. על מה בדיוק מדובר? ומה ההבדל בין זה לבין טיפול DBT? היא אמרה שכרגע אני רואה את העולם בצורה מאוד שחורה וזקוקה למשהו שיאפשר לי לשנות את זה.(אבל אני תמיד רואה את החיים ככה. הם מגעילים ואני פסימית מלידה. יחד עם עוד כמה הפרעות). אבל אני בספק אם אפשר. כן, אני רואה את העולם שחור, כן, אני לא סובלת את עצמי ורואה את עצמי כאפס, וכן, אני נמנעת מהתמודדות. כי אני לא מאמינה שיש סיכוי בכלל שאצליח. שאצליח לעשות משהו חיובי, שאצליח לצאת מהמעגל ההרסני והארור הזה, ושיש בשבילי משהו אחר בחיים האלה.

 

[יעל ניסן]

טיפול קוגניטיבי

בגדול עוסק בשינוי דפוסים. דפוסי התנהגות, ודפוסי חשיבה מתוך הנחה שאפשר להשפיע על הרגשות דרך שינוי דפוסים והרגלים. מטפלים קוגניטיביים מאמינים שכמו שרגש יכול להשפיע על החשיבה שלך, כך גם החשיבה יכולה להשפיע על הרגש. יש כל מיני דרכים לעבודה קוגניטיבית בגדול מדובר על תהליך בו את מתחילה לחקור את הדפוס אותו את רוצה לשנות, ומתחייבת לנסות תקופה מסויימת לפעול אחרת מהדפוס או לנסות לשנות אותו ביחד עם המטפל. המטפל משמש לך כמדריך, וכמעודד אישי ככל מה שתצטרכי ע"מ שתשמרי על עצמך בתוך התהליך... אבל שיהיה ברור שרוב העבודה היא שלך (בגלל זה הפסיכיאטרית אמרה "שיעורי בית"). ההבדל בין CBT ל-DBT הוא ש-DBT נבנה בעיקר לעבודה עם אנשים המאובחנים עם הפרעת אישיות גבולית מתוך הבנה שמה שמוציא אותם מאיזון הוא איזו רגישות-יתר לרגשות שלהם וקושי לווסת אותם. DBT הוא טיפול שנעשה בצוות - לא אצל מטפל בודד.

 

[סלינוש]

אז...

במקרים של אישיות גבולית - האם טיפול כזה יעיל? (לא מאובחנת עם אישיות גבולית, אלא משהו כמו "קווי אישיות גבוליים", כאילו שיש הבדל) אני לא מבינה למה היא חשבה שזה מה שאני צריכה. איך בנאדם שכל כך לא מאמין שהוא שווה משהו, שלא מאמין שיש סיכוי לשנות, יכול בכלל להתחיל בטיפול כזה? בכלל אי אפשר לצאת ממקום כזה. אי אפשר לשנות, ואי אפשר להתחייב לשינוי. לא יודעת.

 

[יעל ניסן]

להערכתי

היא חשבה ש"זה מה שאת צריכה" כי טיפול קוגניטיבי הוא טיפול יותר פרקטי. במקום "לדבר על זה" את מקבלת משימות לקראת השינוי שאת רוצה... ופה קבור הכלב. את צריכה לרצות. אם את לא רוצה טיפול, לא מאמינה שאפשר לעזור לך, ולא מסוגלת לחשוב על דבר אחד קטן שאת רוצה לשנות בחייך - באמת הטיפול לא יעזור. בכלל, כשנגשים לטיפול בגישה שלילית ועושים הכל כדי להוכיח למטפל שמה שהוא לא יעשה לא יצליח - אכן מה שהוא לא יעשה לא יצליח ואת תנצחי - אבל גם את היא זו שצריכה לחיות עם עצמך יום יום שעה שעה. ואת יודעת למה אנשים פסימיים מנצחים כל הזמן? כי כשהם פסימיים הם בשיא השליטה שלהם: או שהם יוצאים צודקים ("הנה, אמרתי שזה לא יצליח וצדקתי"); או שהם ממש מופתעים לטובה.

 

[סלינוש]

אני לא מחפשת לנצח...

וכשאני ניגשת לטיפול אין לי שום מטרה להוכיח למטפל או לכל אדם אחר שהוא טועה ואני צודקת. אני באמת לא מאמינה בכך שאני יכולה, ויותר מכך - אני מפוחדת לנסות.

 

[שריד]

תחושת מסוגלות

נבניית על ידי הצלחות ועיבוד נכון של ההצלחות. תחושת ההצלחה נובעת מאתגר ראוי, מהבנה של הדרך שעשיתי כדי להתמודד עם האתגר וקבלת משוב אמיתי ונכון מהסביבה על ההשג. במצבים כמו שאת מתארת, בד"כ יש הסטוריה מרובה של חוסר הצלחות וגם אם יש מצבים של הצלחה הם מיוחסים ל"מזל" "פוקס" מטלה קלה, הנחות של הסביבה או הפחתת ערך ומשמעות של הפעילות בדרכים יצירתיות אחרות. פדבק של אחרים נתפס כלא אמיתי וללא בסיס. כדי לעבוד על כך, יש צורך בהתנסויות מותאמות משמעותיות ומדורגות. הכי חשוב לך הם יראו קטנות ולא משמעותיות בתחילה אבל כל ההצלחות הקטנות האלו יסתכמו בערך עצמי גבוה והתסתגלות טובה יותר. שריד

 

[יעל ניסן]

אם כן

בטיפול קוגניטיבי יעבדו איתך על האמונות שלך. אמונה זה משהו מאוד אבסטרקטי. מחשבה. לא איזה משהו מוחשי-עובדתי, ואפילו לא איזו אמת צרופה. כמו שיש אמונה אחת יכולה להיות אחרת במקומה. השאלה היא אם את מוכנה בכלל לנסות.