טיפול טריגר
אני לא מצליחה לתקשר טוב עם הפסיכולוג שלי. הוא פסיכולוג טוב, מומלץ, הוא מומחה להפרעות אכילה ויתכן גם שיהיו כמה מכן שיכירו אותו כי הוא היה הפסיכולוג האחראי במחלקה בתל השומר במשך הרבה שנים עד לא מזמן. ויותר מהתארים ומההמלצות אני פשוט יודעת שהוא טוב ומוצלח, אבל אני לא מצליחה להסתדר איתו כי אני לא מצליחה לדבר ולהיפתח. זה כאילו שאני מרגישה שאף פעם לא למדו אותי איך צריך להתנהג בפגישה עם פסיכולוג, אז לפעמים השיחות שלנו הן סתם כמו של שני אנשים שנפגשו ומדברים על נושאים כלליים, ולפעמים יש המון שתיקות, ובעיקר רוב הזמן אני כועסת ועצבנית אצלו וחסרת סבלנות. אני בקושי מצליחה לדבר איתו על ענייני אוכל, משקל. הוא מנסה מידי פעם אבל אני תמיד תוקפת אותו ישר ואני מניחה שהוא הבין שאני לא רוצה לדבר על זה אז הוא כבר לא אומר כלום ועכשיו מפריע לי שהוא לא מתעניין בכל מה שקשור לאכילה או למשקל כי זה גורם לי להרגיש קצת כאילו אולי אני בכלל לא חולה ולא זקוקה לטיפול הזה. ולפעמים אני חושבת אולי להגיד משהו אבל פוחדת שזה ישמע טפשי, ופשוט לא מסוגלת להוציא את זה מהפה. יש לי תחושה שהוא מצפה שאני אכנס ופשוט אתחיל לספר לו דברים ולשתף, או שהוא שואל איך היה השבוע או מה שלומי ואני תמיד עונה "בסדר", "שום דבר מיוחד", לא כי אני לא רוצה אלא פשוט כי אני לא יודעת איך לענות משהו אחר. זה מאוד מתסכל משום שאני מטופלת אצלו כבר שנה ויותר (עם הפסקה של כמה חודשים באמצע אחרי שהייתי בבית חולים כי זאת הייתה תקופה שלא הסכמתי להיות בשום טיפול ולא רציתי לחזור להיפגש איתו). והוא גם נפגש עם ההורים שלי כל שבועיים בערך ואני לא יודעת על מה הם מדברים וזה רק הופך את זה לעוד יותר מלחיץ לדבר איתו ולספר לו דברים כי אז הוא למעשה לא כל כך נייטרלי. אבל הוא וגם הם טוענים שזה חשוב ושהם צריכים להיפגש. ובשבוע הבא אני גם חוזרת לפסיכיאטרית והיא אמרה לאמא שלי שאני אהיה חייבת לחזור גם לדיאטנית וזה מאוד מלחיץ ואני לא יודעת איך אני אצליח להתמודד עם זה. אבל בעיקר מפריע לי שאני לא יודעת איך לנצל את הפגישות עם הפסיכולוג, לא יודעת לאן הטיפול הולך ואם אי פעם הוא בכלל יעזור לי. לפני הפגישות אני מאוד מתרגשת ולחוצה ואני מנסה לחשוב מה אני אגיד ועל מה נדבר, אבל אף פעם לא מצליחה לעמוד בתכנון ורק יוצאת עצבנית ועצובה מהפגישות כל פעם מחדש. אני רוצה שהוא יראה שאני זוקוקה לטיפול ושידאג לי וכך למעשה רואה כמטרה לרדת עוד במשקל לפני כל פגישה. אז למעשה אפשר להגיד שהפגישות רק מזיקות לי. ועדיין אני מרגישה שאני מאוד צריכה אותן וכשלפעמים אין פגישה בשבוע מסוים אני נעשית מאוד מדוכאת ועצבנית. איך אתן מתנהגות בפגישות עם הפסיכולוג שלכן? אתן מדברות על אוכל? משתפות בבעיות? מספרות דברים אישיים בלי חשש? מישהי מכן מבינה על מה אני מדברת? מה אפשר לעשות?
אני לא מצליחה לתקשר טוב עם הפסיכולוג שלי. הוא פסיכולוג טוב, מומלץ, הוא מומחה להפרעות אכילה ויתכן גם שיהיו כמה מכן שיכירו אותו כי הוא היה הפסיכולוג האחראי במחלקה בתל השומר במשך הרבה שנים עד לא מזמן. ויותר מהתארים ומההמלצות אני פשוט יודעת שהוא טוב ומוצלח, אבל אני לא מצליחה להסתדר איתו כי אני לא מצליחה לדבר ולהיפתח. זה כאילו שאני מרגישה שאף פעם לא למדו אותי איך צריך להתנהג בפגישה עם פסיכולוג, אז לפעמים השיחות שלנו הן סתם כמו של שני אנשים שנפגשו ומדברים על נושאים כלליים, ולפעמים יש המון שתיקות, ובעיקר רוב הזמן אני כועסת ועצבנית אצלו וחסרת סבלנות. אני בקושי מצליחה לדבר איתו על ענייני אוכל, משקל. הוא מנסה מידי פעם אבל אני תמיד תוקפת אותו ישר ואני מניחה שהוא הבין שאני לא רוצה לדבר על זה אז הוא כבר לא אומר כלום ועכשיו מפריע לי שהוא לא מתעניין בכל מה שקשור לאכילה או למשקל כי זה גורם לי להרגיש קצת כאילו אולי אני בכלל לא חולה ולא זקוקה לטיפול הזה. ולפעמים אני חושבת אולי להגיד משהו אבל פוחדת שזה ישמע טפשי, ופשוט לא מסוגלת להוציא את זה מהפה. יש לי תחושה שהוא מצפה שאני אכנס ופשוט אתחיל לספר לו דברים ולשתף, או שהוא שואל איך היה השבוע או מה שלומי ואני תמיד עונה "בסדר", "שום דבר מיוחד", לא כי אני לא רוצה אלא פשוט כי אני לא יודעת איך לענות משהו אחר. זה מאוד מתסכל משום שאני מטופלת אצלו כבר שנה ויותר (עם הפסקה של כמה חודשים באמצע אחרי שהייתי בבית חולים כי זאת הייתה תקופה שלא הסכמתי להיות בשום טיפול ולא רציתי לחזור להיפגש איתו). והוא גם נפגש עם ההורים שלי כל שבועיים בערך ואני לא יודעת על מה הם מדברים וזה רק הופך את זה לעוד יותר מלחיץ לדבר איתו ולספר לו דברים כי אז הוא למעשה לא כל כך נייטרלי. אבל הוא וגם הם טוענים שזה חשוב ושהם צריכים להיפגש. ובשבוע הבא אני גם חוזרת לפסיכיאטרית והיא אמרה לאמא שלי שאני אהיה חייבת לחזור גם לדיאטנית וזה מאוד מלחיץ ואני לא יודעת איך אני אצליח להתמודד עם זה. אבל בעיקר מפריע לי שאני לא יודעת איך לנצל את הפגישות עם הפסיכולוג, לא יודעת לאן הטיפול הולך ואם אי פעם הוא בכלל יעזור לי. לפני הפגישות אני מאוד מתרגשת ולחוצה ואני מנסה לחשוב מה אני אגיד ועל מה נדבר, אבל אף פעם לא מצליחה לעמוד בתכנון ורק יוצאת עצבנית ועצובה מהפגישות כל פעם מחדש. אני רוצה שהוא יראה שאני זוקוקה לטיפול ושידאג לי וכך למעשה רואה כמטרה לרדת עוד במשקל לפני כל פגישה. אז למעשה אפשר להגיד שהפגישות רק מזיקות לי. ועדיין אני מרגישה שאני מאוד צריכה אותן וכשלפעמים אין פגישה בשבוע מסוים אני נעשית מאוד מדוכאת ועצבנית. איך אתן מתנהגות בפגישות עם הפסיכולוג שלכן? אתן מדברות על אוכל? משתפות בבעיות? מספרות דברים אישיים בלי חשש? מישהי מכן מבינה על מה אני מדברת? מה אפשר לעשות?