DreamALittleDreaM
New member
טיפול אחרי המחלה
שלום לכולם. בגיל 14 בערך התחלתי לפתח אנורקסייה, במשך השנים הייתי בכל מיני טיפולים. לרובם נלקחתי על ידי ההורים שלי, תוך כדי התנגדות על ידי, לפעמים יותר ולפעמים פחות. חלק מהטיפולים היו יותר טובים, אבל בסופו של דבר אני חושבת ש"החלמתי" בעיקר בזכות הנסיבות. הייתי כותבת שהחלמתי בזכות עצמי, אבל אני לא חושבת שזה לגמרי מדוייק. האמת היא שמאז האנורקסייה אני מרגישה שמאוד קשה לי להתגבר על דברים בזכות עצמי, כאילו המחלה "שאבה" את כוחותיי. לפעמים אני חושבת שהיא לא שאבה את כוחותיי, אלא שזה היה מפגן חד פעמי, רע אמנם, אבל מפגן חד פעמי של תעצומות נפש.
היום אני כבר כמעט בת 23, דה פקטו אני לא "חולה" כבר בערך מגיל 18. בזמנו תמיד חשבתי שהאנורקסייה שלי, הרבה יותר משהיא אנורקסייה היא תסמין אחד בודד בדכאון. הפעם האחרונה שהייתי בטיפול הייתה בערך לפני 3 שנים, הלכתי לטיפול פסיכולוגי רגיל, ללא קשר ישיר בהכרח למחלה. הרגשתי המון סבל ועצב ובעיקר קושי לתפקד מול החיים, שלא הולם את התפקוד הקוגניטיבי שיש לי. הטיפול לא כל כך הצליח ועזבתי אותו די מהר, אבל נשארה לי משם מסקנה אחת וזה שבעצם הבעייה שלי היא לא חוסר תפקוד אלא תפקוד ברמה מאוד נמוכה.
אני גרה מחוץ לבית, לומדת ועובדת לפעמים. אבל הכל מרגיש לי כל כך קשה. תמיד בעומק ליבי אני מרגישה שהייתי יכולה להשיג עבודה יותר, שהייתי יכולה ללמוד משהו יותר טוב. קשה לי להאמין בעצמי, כולם מסביב נראים לי כל כך בטוחים בעצמם ובחייהם, ואילו אני לא.
לאורך השנים חשבתי שזה הצל של המחלה שמוטל עליי ומקשה עליי להתמודד עם כל הדברים, אבל היום אני לא ממש בטוחה מה זה. לאורך השנים סבלתי מאז מכל מיני התקפי אכילה, אוכל זה דבר שנורא קשור לרגשות שלי וקשה לי לגמרי להתנתק מזה. לפעמים סתם מתחשק לי פשוט להיות בריאה, לא לחשוב, אבל אני מרגישה שזה כבר מושרש בי כל כך עמוק ואז כבר על זה עצוב לי.
לפעמים אני מרגישה שלא החלמתי משום דבר, ורק הבעיות התחלפו. חשבתי לגשת לפסיכיאטר, אבל אני משום מה מאוד מפחדת. יש לי זכרונות רעים מכל הטיפולים שלא הצליחו, ולפעמים זה פשוט נראה לי "גדול עליי" להתמודד עם עוד טיפול שלא יצליח, בייחוד כשעכשיו אני לא תחת חממת ההורים, אלא אדם בזכות עצמי שלא יכול להתפרק כל שנייה בבית.
מצד אחד עבר כל כך הרבה זמן, אבל מצד שני כל פעם אני נופלת מחדש. לפעמים כבר זה לא הנפילות שמפריעות לי, אלא העובדה שאלו הנפילות לתוך אותם הבורות בדיוק.
ההודעה יצאה קצת מבולבלת. כל פעם שקורה משהו חדש/קצת קשה בחיי אני חוזרת לאותן השיטות העצובות ופשוט כבר די מאסתי בזה. ובכל זאת לפעמים אני חושבת- אולי לא מאסתי מספיק? אני עייפה מטיפולים פסיכולוגים, וחוששת שאני אכן בעלת אישיות גבולית או בעלת דיכאון קל שהוא, אני מפחדת אם הכדורים לא יצליחו, אם לא יהיה לי טוב אם זה, אם זה יהפוך אותי לאדישה, או ישמין אותי. לפעמים אני חושבת שאולי עדיף לי לנסות לבד, אבל לפעמים גם נראה לי שעדיף כבר כל דבר שהוא מאשר עוד פעם להתרסק. כל פעם זה כואב מחדש לא ללמוד מטעויות העבר.
אני פשוט לא יודעת באמת איך מחלימים מזה, אולי אם יש מישהי שהרגישה כמוני ועשתה משהו? אני אשמח לשמוע. זה מרגיש כמו פצע שפערתי בלב לפני כמעט עשר שנים והוא רק ממשיך להפער ולהפער, עד שאני מתחילה לחשוב שהפצע הזה הוא אני.
שלום לכולם. בגיל 14 בערך התחלתי לפתח אנורקסייה, במשך השנים הייתי בכל מיני טיפולים. לרובם נלקחתי על ידי ההורים שלי, תוך כדי התנגדות על ידי, לפעמים יותר ולפעמים פחות. חלק מהטיפולים היו יותר טובים, אבל בסופו של דבר אני חושבת ש"החלמתי" בעיקר בזכות הנסיבות. הייתי כותבת שהחלמתי בזכות עצמי, אבל אני לא חושבת שזה לגמרי מדוייק. האמת היא שמאז האנורקסייה אני מרגישה שמאוד קשה לי להתגבר על דברים בזכות עצמי, כאילו המחלה "שאבה" את כוחותיי. לפעמים אני חושבת שהיא לא שאבה את כוחותיי, אלא שזה היה מפגן חד פעמי, רע אמנם, אבל מפגן חד פעמי של תעצומות נפש.
היום אני כבר כמעט בת 23, דה פקטו אני לא "חולה" כבר בערך מגיל 18. בזמנו תמיד חשבתי שהאנורקסייה שלי, הרבה יותר משהיא אנורקסייה היא תסמין אחד בודד בדכאון. הפעם האחרונה שהייתי בטיפול הייתה בערך לפני 3 שנים, הלכתי לטיפול פסיכולוגי רגיל, ללא קשר ישיר בהכרח למחלה. הרגשתי המון סבל ועצב ובעיקר קושי לתפקד מול החיים, שלא הולם את התפקוד הקוגניטיבי שיש לי. הטיפול לא כל כך הצליח ועזבתי אותו די מהר, אבל נשארה לי משם מסקנה אחת וזה שבעצם הבעייה שלי היא לא חוסר תפקוד אלא תפקוד ברמה מאוד נמוכה.
אני גרה מחוץ לבית, לומדת ועובדת לפעמים. אבל הכל מרגיש לי כל כך קשה. תמיד בעומק ליבי אני מרגישה שהייתי יכולה להשיג עבודה יותר, שהייתי יכולה ללמוד משהו יותר טוב. קשה לי להאמין בעצמי, כולם מסביב נראים לי כל כך בטוחים בעצמם ובחייהם, ואילו אני לא.
לאורך השנים חשבתי שזה הצל של המחלה שמוטל עליי ומקשה עליי להתמודד עם כל הדברים, אבל היום אני לא ממש בטוחה מה זה. לאורך השנים סבלתי מאז מכל מיני התקפי אכילה, אוכל זה דבר שנורא קשור לרגשות שלי וקשה לי לגמרי להתנתק מזה. לפעמים סתם מתחשק לי פשוט להיות בריאה, לא לחשוב, אבל אני מרגישה שזה כבר מושרש בי כל כך עמוק ואז כבר על זה עצוב לי.
לפעמים אני מרגישה שלא החלמתי משום דבר, ורק הבעיות התחלפו. חשבתי לגשת לפסיכיאטר, אבל אני משום מה מאוד מפחדת. יש לי זכרונות רעים מכל הטיפולים שלא הצליחו, ולפעמים זה פשוט נראה לי "גדול עליי" להתמודד עם עוד טיפול שלא יצליח, בייחוד כשעכשיו אני לא תחת חממת ההורים, אלא אדם בזכות עצמי שלא יכול להתפרק כל שנייה בבית.
מצד אחד עבר כל כך הרבה זמן, אבל מצד שני כל פעם אני נופלת מחדש. לפעמים כבר זה לא הנפילות שמפריעות לי, אלא העובדה שאלו הנפילות לתוך אותם הבורות בדיוק.
ההודעה יצאה קצת מבולבלת. כל פעם שקורה משהו חדש/קצת קשה בחיי אני חוזרת לאותן השיטות העצובות ופשוט כבר די מאסתי בזה. ובכל זאת לפעמים אני חושבת- אולי לא מאסתי מספיק? אני עייפה מטיפולים פסיכולוגים, וחוששת שאני אכן בעלת אישיות גבולית או בעלת דיכאון קל שהוא, אני מפחדת אם הכדורים לא יצליחו, אם לא יהיה לי טוב אם זה, אם זה יהפוך אותי לאדישה, או ישמין אותי. לפעמים אני חושבת שאולי עדיף לי לנסות לבד, אבל לפעמים גם נראה לי שעדיף כבר כל דבר שהוא מאשר עוד פעם להתרסק. כל פעם זה כואב מחדש לא ללמוד מטעויות העבר.
אני פשוט לא יודעת באמת איך מחלימים מזה, אולי אם יש מישהי שהרגישה כמוני ועשתה משהו? אני אשמח לשמוע. זה מרגיש כמו פצע שפערתי בלב לפני כמעט עשר שנים והוא רק ממשיך להפער ולהפער, עד שאני מתחילה לחשוב שהפצע הזה הוא אני.
