פרק 4
אחרי המופע ללא הקהל במדיסון סקוור גארדן באוגוסט, חזרו ה-WWF לעוד שני מופעים במקום ב-1994, שאמנם מילאו רק חצי מהאולם אבל היו שיפור. הם חזרו ב-16 בינואר, 1995, עם מופע אותו הוביל אלוף ה-WWF החדש דיזל מול ג'ף ג'ארט, שמשך 5,400 אנשים בלבד אל הבניין. לאחר עלויות השכירות, הפרסום והתשלום למתאבקים, שוב הפסידו כסף.
המופעים בעוד שני מקומות ותיקים, הנסאו קולוסיאום בניו יורק והמדולנדס בניו ג'רזי, גם לא הרוויחו. רבים טענו שהרצת שלושה מופעים בשלושה בניינים שהיו באותו השוק הובילה למספרים המביכים, החלטה שהארגון החליט ב-1994 כדי לקצץ בעלויות הנסיעה, ורבים גם האשימו את המספרים באוגוסט באותה הסיבה.
כעבור שבוע הגיעו עוד חדשות רעות, כשהתחנה WUHF ברושסטר, ניו יורק, הורידה את התכנית סופרסטארס מלוח השידורים שלהם. לאבד את השידור בעיר השלישית בגודלה במדינת הבית שלהם היה מכה אכזרית לאחר המספרים המביכים באזורים אחרים בעיר. מאז הקמתה, היו שורשיה של ה-WWF בתפוח הגדול, אפילו שהמשרדים שלהם היו בסטמפורד, קונטיקט, עד כדי כך שהחבר'ה תמיד התייחסו לטריטוריה של מקמהן כ"ניו יורק". רבים בארגון חששו שאם לא ימשכו קהל שם, יתקשו במשיכת קהל בכל מקום אחר.
התוצאה של אובדן השידור ב-WUHF לא התבררה עד להמשך השנה כשהארגון חזר אל רושסטר באוקטובר. הם משכו 1,200 איש בלבד לעיר שבדרך כלל משכה 8,000 מעריצים בתחילת העשור. אובדן משבצת השידור בטוח פגע ב-WWF.
אירוע הרויאל ראמבל, מסורת מאז 1987, היה אחת היצירות הכי גדולות שאותן יצר יד ימינו של וינס מקמהן, פאט פטרסון. מרכז המופע היה קרב בו התחרו שלושים אנשים בבאטל רויאל מעל החבל, כשמתאבק חדש מצטרף כל שתי דקות, והאחרון שעומד הוא המנצח.
באירועים הראשונים הפרס למנצח הקרב היה רק תהילת הניצחון, אבל זה השתנה ב-1992 כשהחליטו להעניק למנצח את אליפות ה-WWF הפנויה. ריק פלייר ניצח בקרב אחרי שנכנס מספר שלוש, במה שהיה אולי הראמבל הכי טוב אי פעם. בשנה הבאה הפרס השתנה שוב, והפעם לתמיד, כי המנצח קיבל קרב על אליפות ה-WWF ברסלמניה מעתה ואילך.
הפרס החדש הפך את קרב הראמבל לאירוע חובה, והמופע בו היה הפך מיד למופע השני בגודלו של השנה בשביל המעריצים. האירוע של 1995 התרחש בטמפה, פלורידה, מול 10,000 אנשים. זה היה קהל בריא לאותה התקופה, אבל עדיין הכי פחות קהל שהמופע הכניס, והמצלמה הראתה טוב את הירידה בקהל.
באנדרקארד, רוברט 'בוב הולי' הווארד ושון וולטמן נלחמו מול סקוט 'באם באם' ביגלו וכריס 'טטנקה' צ'אביס על תארי ה-WWF הפנויים לזוגות. וולטמן והווארד היו קטנים בשביל ה-WWF בעבר ובשנות השמונים מעולם לא היו הופכים ליותר מג'וברים. אבל כשהארגון לא יכול היה להציג שרירנים מנופחים להמונים לאחר משפט הסטרואידים, העסקים השתנו ואנשים בגודל שלהם הפכו לנורמה.
וולטמן, הודות לכך שהיה בגובה מטר שמונים ושקל שישים ושמונה קילוגרמים, היה תמיד האנדרדוג שניצח כנגד כל הסיכויים, ועשה לעצמו שם ב-1993 כשניצח את הכוכב המבוסס רייזור ראמון במאנדיי נייט רו. בשנים הבאות הוא ביסס את עצמו במהירות כאחד מהמתאבקים הכי מוכשרים בארגון, וקרבות שלו עם אנשים כמו ברט הארט ושון מייקלס נחשבו לקרבות חובה.
הווארד, מצד שני, הגיע עם גימיק של נהג נסקאר, ובהתחלה קראו לו ת'רמן 'ספארקי' פלאג כשהוא נלחם בעודו לובש בגד גוף עטוי דגלי מירוצים עם כתפיות . תסרוקת המאלט שלו והחיוך המאולץ רק הוסיפו לתחושה שהפוטנציאל שלו היה מינימלי וחיי המדף מוגבלים.
סקוט ביגלו הגיע אל ה-WWF בפעם השנייה לאחר שהייתה לו תקופה קצרה כבייביפייס בפריחה של שנות השמונים, אולם עזב בגלל פציעה בברך והלך להצליח אצל ארגוני ג'ים קרוקט והכי חשוב, ביפן. וינס חיפש מתאבקים חדשים ב-1993 כדי להחליף את השרירנים שעזבו, וביגלו היה ההחתמה המושלמת בגלל המראה המאיים שלו. בגובה מטר תשעים ושלוש ובמשקל מאה וחמישים קילו, בנוסף לקעקועי להבה כואבים על ראשו הקירח, צייד הראשים לשעבר עדיין היה גדול, אבל בגלל שהיה שמנמן אף אחד לא חשב שישתמש בסטרואידים. עבור מקמהן, הוא היה מושלם. למרות גודלו, ביגלו זז בזירה כמו חתול, לקח באמפים וביצע מהלכים אוויריים מרשימים ביכולת של איש שהיה חצי ממנו בגודל, מה שהוציא אותו אובר במהירות.
כריס צ'אביס, מפתח גוף ושחקן פוטבול לשעבר, הגיע אל ה-WWF ב-1991 אחרי שנתיים בלבד בביזנס. כיוון שהיה ממוצא אינדיאני, השתמש צ'אביס במורשתו כחלק מהגימיק שלו עם השם 'טטנקה' לפני ריצתו ב-WWF. בהתחלה וינס העסיק אותו תחת שמו האמיתי, אבל מהר מאוד שינה את דעתו כשראה את הפוטנציאל למוצרים, ואת הסיכוי למשוך קהל מפלח אוכלוסייה שלא משכו מאז ימיו של צ'יף ג'יי סטרונגבו. זאת הייתה סטייה נדירה מהמדיניות שלו, להמציא למתאבקים גימיקים כדי לקבל זכויות יוצרים. אחרי שלוש שנים בתפקיד, טטנקה היה פחות טוב כבחור טוב, אז הוא הפך להיל והצטרף אל המיליון דולר קורפוריישן של טד דיביאסי כדי להתרענן. זה לא עבד, צ'אביס לא שינה כלום בסגנון או במראה של הדמות, והקהל כבר לא התעניין בדמות החד מימדית.
עבור הווארד, להופיע באחד מהקרבות החשובים באירוע היה חשוב, כי הוא די טחן מים בשנה הראשונה שלו בארגון ולא עשה שום דבר משמעותי. הוא הניח, כמו כולם, שטטנקה וביגלו הם המנצחים הבטוחים בקרב, אבל לא היה אכפת לו. הוא הבין את תפקידו והתכוון לגרום ליריביו להיראות הכי טוב שאפשר כשינצחו אותו. כשגילה שהצמד המאולתר שלו יזכה בחגורות באותו הלילה, הוא שמח. "חשבתי שזה היה ממש מגניב," הוא קרן. "כל המתאבקים רצו להיות אלופים ב-WWF, ועמדתי להיות אחד מאלופי הזוגות. זה היה מדהים, וחשבתי שאני עומד להרוויח כסף טוב."
לביגלו לא היה אכפת להפסיד, אפילו לשני אנשים שהיו חצי ממנו בגודל, כי באותו הלילה היה לו משהו חשוב יותר לעשות. אמרו לו לדחוף את לורנס טיילור מה-NFL שישב בקהל, וזה היה אמור ליצור עניין תקשורתי שיוצג כעימות אמיתי. עבור ביגלו, תבוסה לאנדרדוגים הייתה הגורם עבורו להתעצבן על שחקן הפוטבול. מאחורי הקלעים, כשארבעת המשתתפים דיברו על הקרב, ביגלו היה שמח והבטיח לעשות כל שביכולתו בשביל לגרום ליריביו להיראות טוב.
תפקידו של פאט פטרסון ב-WWF היה רוד אייג'נט, מישהו שעזר למתאבקים לבנות את הקרבות כדי שיתאימו לחזון של וינס ולמה שרצה לראות, וגם לקבוע קרבות ולפקח על ההאוס שואוס. כולם אמרו שהוא הבחור הכי טוב לסיומות בביזנס, ואף אחד לא פקפק בתכניות הקרבות שלו. כשתכנן את הקרב מאחורי הקלעים, פאט אמר לוולטמן להצמיד את ביגלו, אבל שון טען אחרת. אולי חשב על המוניטין האנוכי של הקליק, ואמר לפאט שהוא תמיד ניצח ובוב לא, אז אולי צריך שהולי יהיה זה שיצמיד. אבל לפאט היו פקודות למלא וזאת לא הייתה אחת מהן, אז ההחלטה שוולטמן יצמיד נשארה.
לבוב לא היה אכפת, הוא רק שמח לקבל את החגורות. כשהרגע הגיע הוא נהנה ממנו, שאב את ההערצה ואהב את היוקרה בלהיות אלוף. זה לא היה תואר שנלחם באמת עליו, כמובן, זה היה קבוע מראש כמו כל דבר אחר בביזנס, אבל עבור הווארד זה היה סמל שאמר שהוא עשה משהו נכון ושההנהלה האמינה ביכולתו. למחרת היום, הוא הסתכל על החגורה והחליט שהוא יוכל להתרגל לכך, ואז גילה שהצוות שלו מפסיד את התארים באותו הלילה בפרק חי של מאנדיי נייט רו. הוא שמר על גישתו הרגילה בביזנס, לא התלונן ועשה את עבודתו מקצועית, אבל הוא עדיין כעס שלא נתנו לצמד סיכוי להצליח כאלופים. בתוך כמה שבועות הוא ושון כבר לא היו צמד והולי חזר לתחתית הקארד להפסיד לאחרים. לפי דעתו הזכייה בתואר לא באמת קרתה, כי מעמדו בארגון לא השתנה.
חוץ מקרב הראמבל עצמו, האטרקציה המרכזית במופע הייתה אלוף ה-WWF דיזל מגן לראשונה על תארו החדש באירוע בתשלום. הענק הירוק עדיין קיבל את אחד מהפושים הכי גדולים בתולדות הארגון, והזכייה בתואר חתמה שנה מדהימה עבור קווין נאש, שכמעט שוחרר כחלק מהקטנת ההוצאות ב-1994, והפך לאלוף ה-WWF ולאיש שווינס עמד לבנות סביבו את הארגון בסוף השנה.
זכייתו של דיזל בתואר הייתה ייחודית. בוב באקלנד ניצח את ברט הארט על האליפות בסרבייבור סירייס ב-23 בנובמבר, 1994, לאחר סיום שהגן על הארט, ותיאורטית היה אמור להוביל לקרבות חוזרים, כמו שהיה נהוג. אבל הארט לקח חופש כדי להתאושש ולצלם פרק מסדרת הטלוויזיה "יונה בודדה", אז דיזל הפך למחליפו בהאוס שואו.