Arielcohen
New member
טור 9 - חגים
טור 9 - חגים "בדרך לשולחן החג הייתה לי הזדמנות טובה לבדוק את העניין שלי בצד הזה של העולם..." ועוד חג קרב אלינו. עוד חג מלא במשפחתיות, אהבה, אושר, מתנות, דת, זהות, חופש ועוד כל מיני דברים. או ככה לפחות זה אמור להיות. לצורך העניין, פסח הוא אחד מיני רבים. כמו סוכות, כמו ראש השנה וכמו כל חג אחר, לא בהכרח מהדת היהודית. מה יש בחג כזה? קצת חופש מהלימודים \ עבודה, ארוחה משפחתית וכאלה. החג, ובמיוחד ערב החג, תמיד מלא במשמעויות, סיפורים ומסורות די משעממות, ורובנו נידונו לחוות את החוויה הנפלאה על עורנו. כמובן שיש 2 צדדים לכל מטבע ו2 גישות לעניין החגים (וגם זה בהכללה). האחת גורסת כי חג הוא דבר מקובל ומבורך, שהוא מקשר אותנו לשורשים שלנו ושהוא מאפשר לנו להתייחד עם משפחתנו, הקרובה והרחוקה, ולנהל סמול טוקס בשפע. האחרת טוענת כי חג הוא מסורת חסרת טעם שמחזירה אותנו למקומות שאנחנו לא באמת מרגישים שייכים אליהם, אם מדובר בעומקי החג (החשמונאים, עשרת המכות וכל זה) ואם מדובר במשפחתיות הכ"כ מאולצת. עם איזו גישה אתם יותר מזדהים? אני עם השנייה. לא, לא לגמרי כי זה לא שחור ולבן. זה אף פעם לא שחור ולבן. אבל כל עניין הגישה הוא מאוד אישי ומאוד תלוי. בעצם, אני יכול למצוא גם יתרונות. אני אוהב את הדילמות של מה ללבוש. אני אוהב את האוכל (לרוב, וכמובן שלא בפסח. למצות יש טעם מובהק של קרטון, ואני לא מבין איך אנשים אוכלים את הדבר הזה). אני אוהב את ההכנות. אני אוהב את החופש (נו, זה בולשיט. אם אני רוצה חופש המנהלת בעצמה לא תמנע את זה ממני. אוהב את זה, אבל זה לא משהו ייחודי). כצפוי, לא הכל שמש ופרחים. לא חסרים חסרונות, ממש לא. "זו הדרך שהכול עובד ליד שולחן החג כולם אחים..." "בדרך לשולחן החג" הוא קטע נהדר של עברי מתוך "ספר שירים" שמדבר בדיוק של הקטע הזה. על כמויות הצביעות והזיוף שנשפכים באותו ערב. כמויות שממש מגעילות אותי. כי ליד שולחן החג לא כולם אחים. ליד שולחן החג לא כולם קרובים. ליד שולחן החג יש הרבה חיוכים לא אמיתיים. אני מרגיש את ההרגשה הזאת, של ה"הייתי חייב לבוא, אז בוא ננסה להוציא מזה גם משהו", ואני מנסה להבין למה היית חייב לבוא. למה לא נשארת בבית? למה אני לא נשארתי בבית? התשובה - נימוס. התחשבות. אנשים השקיעו, אנשים הולכים, ואני לא רוצה להיות אגואיסט והבורג ההורס במערכת. כמובן שאני חושב שגם זה קצת שטויות, כי אף אחד לא באמת מרגיש אם אני שם או לא. אף אחד לא יתאכזב אם אני לא אבוא. כשאני שם אני בקושי מדבר עם אנשים, אז למה לי לבוא? כדי לא להתחיל סצנות ומריבות. אין לי כוח לזה. אה, וגם לרוב אנשים באים לבית שלי, אז אין לי ממש ברירה. "מאה אלף אנשים יושבים במכונית סגורה הרדיו מנסר לי את המוח כבר שעה..." ושוב, כמו כל שנה זה מגיע. אותה סיטואציה מוכרת. אני אשב לי בשולחן ליד קבוצה של אנשים שאין לי אליהם קשר ממשי. אשתוק כמעט כל הערב, אקרא עיתון. לעיתים רחוקות תבוא השאלה "למה אתה בשקט?", שאלה שתשבור את השקט ותגרום לי לגיחוך קל שטיפה יעודד אותי. מאמי, אני לא כזה בשקט, את פשוט צועקת נורא. עוד שאלה די נפוצה היא "למה אתה לא אוכל?". אני אוכל, אני פשוט לא חזיר כמוכם. בשלב מסוים דודה שלי תפצח בהרצאת ה"למה אתה צמחוני?" הקבועה, וכמו כל שנה אני אנסה להסביר בחוסר התלהבות, לא כדי לשכנע מישהו אלא כדי שהיא לא תרגיש רע עם עצמה על שהיא העלתה את הנושא הזה, שוב. וכמו כל שנה, בסוף הארוחה נשב בסלון מול הטלוויזיה. אם תהיה עוגה אני אהיה הראשון שיציעו לו חתיכה, בגלל שאני ילד כ"כ קטן וחמוד. המשפט "רוצה עוד?" יחזור עוד כ5 פעמים במהלך הערב. בשיחות שייערכו בין אנשים, להן אקשיב מהצד, אגלה פרטים על המשפחה שכולם יודעים חוץ ממני (מה, בת דודה שלי בהריון? ממתי? ולאחותי יש, או היה חבר רוסי? אחרי שהיא קנתה משקפי שמש של ורסאצ'ה? והתחננה שאני אקליט לה את הפרק האחרון של "סקס והעיר"? שמישהו יגיד לה שהנסיונות שלה להיות קארי בראדשו לא רק נידונו לכישלון, אלא גם לפתטיות. חומד, זה שאת בת 32 לא הופך אותך ל"רווקה החדשה"). בשלב מסוים יתחיל ויכוח פוליטי סוער, בו כל משפט שאגיד, אם אגיד, יזכה ליחס של התעלמות מוחלטת או גיחוך קל וביטול בהינף יד. ילד קטן, מה הוא מבין בפוליטיקה? מה לו ולמצב? כמובן שאני לא אשרוד את כל הערב ללא הפסקות. התירוץ הראשון ליציאה שלי החוצה היא "החתולים רעבים" (זה נכון ואני באמת מאכיל אותם, אבל אין כמו לנצל את זה כדי לברוח מהאספסוף). כמובן שהתירוץ יושמע רק במקרה המאוד נדיר בו ישימו לב שהלכתי. אחר כך אני אעלה למעלה, אתקשר לאנשים כדי להעביר את הזמן ולהציל אותם מטראומה דומה שהם חווים עם ה'משפחה' שלהם, ואז כל האורחים ילכו, בלי לשים לב שכבר ברחתי מהם עוד קודם. וכך יסתיים לו עוד חג מייגע. "בדרך לשולחן החג עם כל המשפחה שלך לא להיות לבד בהתחלה של השנה..." אני מתלונן, נכון. אבל למעשה, אני חלק מזה. אני שם. אני מפזר חיוכים מזוייפים. למה? כי כולם עושים את זה. כי לפעמים עדיף להיות בודד אבל עם עוד כמה אנשים סביבך מאשר להיות בודד ולבד. אני יכול לא לסבול את כל זה. אני יכול ללכת למקום אחר. אבל יש אווירה, יש משהו בחגים המזוייפים האלו. חוץ מהיתרונות שציינתי, החגים מספקים צורך מאוד בסיסי שלי ושל בני אדם בכלל. "חג - יום טוב, יום שמחה פרטי או ציבורי" (מתוך מילון כיס אבן שושן, צהוב, מקומט ומאוד ישן) הצורך להיות מאושר, או לפחות לנסות להיות כזה. המילה חג היא מלשון חגיגה. אנשים חוגגים. למה בעצם? זה משנה בכלל? כי סיבה למסיבה, גם אם היא לא הכי הגיונית ומוצדקת, היא לא סיבה לעצב. לא הייתי מוותר על החגים, ולא משנה העובדה שקל וכיף לי להתלונן עליהם. כל אושר, חגיגה, שמחה כלשהי, אם לא שלי אז של אנשים אחרים, היא סיבה למסיבה. בגלל זה תמיד המשכתי לחגוג את החגים, ובגלל זה אני אמשיך אם זה גם כשאני לא אהיה חייב. השנה הבנתי את זה. כי קשה. יש אנשים רעבים. כואב לי לחשוב שבזמן שאני בבית, יושב עם קבוצה של אנשים ומעביר דאחקות והמון מחשבות ציניות עם עצמי, יש אנשים שנאלצים להסתפק עם חיוך באיזו ארוחה מינימלית שהם קיבלו מכל מיני עמותות צדקה ואנשים טובים. זה פשוט נורא לא הוגן. אבל חוץ מזה ובגלל זה, אני מגיע להבנה שיש ערך כלשהו לויכוחי הצמחונות של דודה מרגלית. שהבעיות שלי הן באמת קטנות, באמת שטחיות. אני מקווה שרובכם מזדהים יותר עם הגישה הראשונה, ואני מקווה שאלה מכם שמזדהים יותר עם השנייה, כמוני, ינסו באמת להבין שאין שום סיבה לעשות דווקא או לא להנות מהחג. כי כשמסתכלים על התמונה הגדולה, יש סיבה למסיבה. עוד חג קרב אלינו. "זו הדרך שהכול עובד בחיוכים, עושים שלום עם השכנים..." אריאל
טור 9 - חגים "בדרך לשולחן החג הייתה לי הזדמנות טובה לבדוק את העניין שלי בצד הזה של העולם..." ועוד חג קרב אלינו. עוד חג מלא במשפחתיות, אהבה, אושר, מתנות, דת, זהות, חופש ועוד כל מיני דברים. או ככה לפחות זה אמור להיות. לצורך העניין, פסח הוא אחד מיני רבים. כמו סוכות, כמו ראש השנה וכמו כל חג אחר, לא בהכרח מהדת היהודית. מה יש בחג כזה? קצת חופש מהלימודים \ עבודה, ארוחה משפחתית וכאלה. החג, ובמיוחד ערב החג, תמיד מלא במשמעויות, סיפורים ומסורות די משעממות, ורובנו נידונו לחוות את החוויה הנפלאה על עורנו. כמובן שיש 2 צדדים לכל מטבע ו2 גישות לעניין החגים (וגם זה בהכללה). האחת גורסת כי חג הוא דבר מקובל ומבורך, שהוא מקשר אותנו לשורשים שלנו ושהוא מאפשר לנו להתייחד עם משפחתנו, הקרובה והרחוקה, ולנהל סמול טוקס בשפע. האחרת טוענת כי חג הוא מסורת חסרת טעם שמחזירה אותנו למקומות שאנחנו לא באמת מרגישים שייכים אליהם, אם מדובר בעומקי החג (החשמונאים, עשרת המכות וכל זה) ואם מדובר במשפחתיות הכ"כ מאולצת. עם איזו גישה אתם יותר מזדהים? אני עם השנייה. לא, לא לגמרי כי זה לא שחור ולבן. זה אף פעם לא שחור ולבן. אבל כל עניין הגישה הוא מאוד אישי ומאוד תלוי. בעצם, אני יכול למצוא גם יתרונות. אני אוהב את הדילמות של מה ללבוש. אני אוהב את האוכל (לרוב, וכמובן שלא בפסח. למצות יש טעם מובהק של קרטון, ואני לא מבין איך אנשים אוכלים את הדבר הזה). אני אוהב את ההכנות. אני אוהב את החופש (נו, זה בולשיט. אם אני רוצה חופש המנהלת בעצמה לא תמנע את זה ממני. אוהב את זה, אבל זה לא משהו ייחודי). כצפוי, לא הכל שמש ופרחים. לא חסרים חסרונות, ממש לא. "זו הדרך שהכול עובד ליד שולחן החג כולם אחים..." "בדרך לשולחן החג" הוא קטע נהדר של עברי מתוך "ספר שירים" שמדבר בדיוק של הקטע הזה. על כמויות הצביעות והזיוף שנשפכים באותו ערב. כמויות שממש מגעילות אותי. כי ליד שולחן החג לא כולם אחים. ליד שולחן החג לא כולם קרובים. ליד שולחן החג יש הרבה חיוכים לא אמיתיים. אני מרגיש את ההרגשה הזאת, של ה"הייתי חייב לבוא, אז בוא ננסה להוציא מזה גם משהו", ואני מנסה להבין למה היית חייב לבוא. למה לא נשארת בבית? למה אני לא נשארתי בבית? התשובה - נימוס. התחשבות. אנשים השקיעו, אנשים הולכים, ואני לא רוצה להיות אגואיסט והבורג ההורס במערכת. כמובן שאני חושב שגם זה קצת שטויות, כי אף אחד לא באמת מרגיש אם אני שם או לא. אף אחד לא יתאכזב אם אני לא אבוא. כשאני שם אני בקושי מדבר עם אנשים, אז למה לי לבוא? כדי לא להתחיל סצנות ומריבות. אין לי כוח לזה. אה, וגם לרוב אנשים באים לבית שלי, אז אין לי ממש ברירה. "מאה אלף אנשים יושבים במכונית סגורה הרדיו מנסר לי את המוח כבר שעה..." ושוב, כמו כל שנה זה מגיע. אותה סיטואציה מוכרת. אני אשב לי בשולחן ליד קבוצה של אנשים שאין לי אליהם קשר ממשי. אשתוק כמעט כל הערב, אקרא עיתון. לעיתים רחוקות תבוא השאלה "למה אתה בשקט?", שאלה שתשבור את השקט ותגרום לי לגיחוך קל שטיפה יעודד אותי. מאמי, אני לא כזה בשקט, את פשוט צועקת נורא. עוד שאלה די נפוצה היא "למה אתה לא אוכל?". אני אוכל, אני פשוט לא חזיר כמוכם. בשלב מסוים דודה שלי תפצח בהרצאת ה"למה אתה צמחוני?" הקבועה, וכמו כל שנה אני אנסה להסביר בחוסר התלהבות, לא כדי לשכנע מישהו אלא כדי שהיא לא תרגיש רע עם עצמה על שהיא העלתה את הנושא הזה, שוב. וכמו כל שנה, בסוף הארוחה נשב בסלון מול הטלוויזיה. אם תהיה עוגה אני אהיה הראשון שיציעו לו חתיכה, בגלל שאני ילד כ"כ קטן וחמוד. המשפט "רוצה עוד?" יחזור עוד כ5 פעמים במהלך הערב. בשיחות שייערכו בין אנשים, להן אקשיב מהצד, אגלה פרטים על המשפחה שכולם יודעים חוץ ממני (מה, בת דודה שלי בהריון? ממתי? ולאחותי יש, או היה חבר רוסי? אחרי שהיא קנתה משקפי שמש של ורסאצ'ה? והתחננה שאני אקליט לה את הפרק האחרון של "סקס והעיר"? שמישהו יגיד לה שהנסיונות שלה להיות קארי בראדשו לא רק נידונו לכישלון, אלא גם לפתטיות. חומד, זה שאת בת 32 לא הופך אותך ל"רווקה החדשה"). בשלב מסוים יתחיל ויכוח פוליטי סוער, בו כל משפט שאגיד, אם אגיד, יזכה ליחס של התעלמות מוחלטת או גיחוך קל וביטול בהינף יד. ילד קטן, מה הוא מבין בפוליטיקה? מה לו ולמצב? כמובן שאני לא אשרוד את כל הערב ללא הפסקות. התירוץ הראשון ליציאה שלי החוצה היא "החתולים רעבים" (זה נכון ואני באמת מאכיל אותם, אבל אין כמו לנצל את זה כדי לברוח מהאספסוף). כמובן שהתירוץ יושמע רק במקרה המאוד נדיר בו ישימו לב שהלכתי. אחר כך אני אעלה למעלה, אתקשר לאנשים כדי להעביר את הזמן ולהציל אותם מטראומה דומה שהם חווים עם ה'משפחה' שלהם, ואז כל האורחים ילכו, בלי לשים לב שכבר ברחתי מהם עוד קודם. וכך יסתיים לו עוד חג מייגע. "בדרך לשולחן החג עם כל המשפחה שלך לא להיות לבד בהתחלה של השנה..." אני מתלונן, נכון. אבל למעשה, אני חלק מזה. אני שם. אני מפזר חיוכים מזוייפים. למה? כי כולם עושים את זה. כי לפעמים עדיף להיות בודד אבל עם עוד כמה אנשים סביבך מאשר להיות בודד ולבד. אני יכול לא לסבול את כל זה. אני יכול ללכת למקום אחר. אבל יש אווירה, יש משהו בחגים המזוייפים האלו. חוץ מהיתרונות שציינתי, החגים מספקים צורך מאוד בסיסי שלי ושל בני אדם בכלל. "חג - יום טוב, יום שמחה פרטי או ציבורי" (מתוך מילון כיס אבן שושן, צהוב, מקומט ומאוד ישן) הצורך להיות מאושר, או לפחות לנסות להיות כזה. המילה חג היא מלשון חגיגה. אנשים חוגגים. למה בעצם? זה משנה בכלל? כי סיבה למסיבה, גם אם היא לא הכי הגיונית ומוצדקת, היא לא סיבה לעצב. לא הייתי מוותר על החגים, ולא משנה העובדה שקל וכיף לי להתלונן עליהם. כל אושר, חגיגה, שמחה כלשהי, אם לא שלי אז של אנשים אחרים, היא סיבה למסיבה. בגלל זה תמיד המשכתי לחגוג את החגים, ובגלל זה אני אמשיך אם זה גם כשאני לא אהיה חייב. השנה הבנתי את זה. כי קשה. יש אנשים רעבים. כואב לי לחשוב שבזמן שאני בבית, יושב עם קבוצה של אנשים ומעביר דאחקות והמון מחשבות ציניות עם עצמי, יש אנשים שנאלצים להסתפק עם חיוך באיזו ארוחה מינימלית שהם קיבלו מכל מיני עמותות צדקה ואנשים טובים. זה פשוט נורא לא הוגן. אבל חוץ מזה ובגלל זה, אני מגיע להבנה שיש ערך כלשהו לויכוחי הצמחונות של דודה מרגלית. שהבעיות שלי הן באמת קטנות, באמת שטחיות. אני מקווה שרובכם מזדהים יותר עם הגישה הראשונה, ואני מקווה שאלה מכם שמזדהים יותר עם השנייה, כמוני, ינסו באמת להבין שאין שום סיבה לעשות דווקא או לא להנות מהחג. כי כשמסתכלים על התמונה הגדולה, יש סיבה למסיבה. עוד חג קרב אלינו. "זו הדרך שהכול עובד בחיוכים, עושים שלום עם השכנים..." אריאל
