Arielcohen
New member
טור 7 - מכוערים
מכוערים שלום לכולם. מה המצב אנשים? הכל טוב? גם הפעם בחרתי לכתוב על נושא שהמילה "דיכאון" לא מביישת אותו בכלל, נושא שיש כאלה שמכירים אותו מקרוב, יש כאלה החווים אותו על בשרם ויש כאלה, טיפה כאלה, שלא ממש שמים אליו לב. נושא הכיעור. ובגדול: יופי וכיעור בחברה הסובבת. כיעור נפשי הוא משהו אחד וכיעור פיזי הוא משהו אחר. אנשים מכוערים נפשית (או במילים אחרות, אנשים מגעילים, סנובים, מתנשאים, פוגעים) הם נושא שאפשר לכתוב עליו, אבל הוא לא זה שקרוב אליי (מבחינת ההזדהות) ואני מניח שגם לא אליכם, אז אני מעדיף שלא. חוץ מזה שזה נושא די גדול (אבל אם הייתי מבין בנושא, אבל ממש, זה לא מה שהיה עוצר אותי). "מכוער" זאת מילה מכוערת. צורמת. לא נשמעת טוב. אפשר לומר בעצם שהיא מייצגת את עצמה, את המשמעות שלה. אף אחד לא רוצה להיות מכוער. "איך היופי מלטף את הפינות..." האנשים שיודעים לנצל את העולם לטובתם באופן הכי יעיל הם האנשים היפים. היופי הוא בשבילם כרטיס VIP להנאות החיים - מסיבות, אהבה, חברים. והאופי חשוב. האופי תמיד חשוב. בחורה יפה וחסרת אפיונים חברתיים אישיים (כאילו, אופי שמאפשר לה להסתדר עם אנשים ממוצעים בחברה) לא תהיה מאושרת יותר מבחורה מכוערת עם האופי המתאים. אבל גם בחורה מכוערת עם האופי המתאים תסבול. כנראה שהיא לעולם לא תוכל להגיע לאותו כרטיס VIP של האנשים היפים, וזה לא חשוב עד כמה האופי שלה הוא אחלה ומתאים. כי החברה האנושית היא שטחית, והיא דורשת יופי. אז בעיקרון זה עניין של גנים. אבל לא רק. אנשים מוצלחים בחברה נדרשים להשקיע בעצמם, במראה החיצוני. במיוחד אם הם לא נראים משהו. בגדים יפים בחנויות יוקרה, הם הגירסה הפחות אמיתית של אותו כרטיס VIP. אפשר להסתדר איתם, אבל זה לא כמו הדבר האמיתי. זה נורא להיות מכוער. לסבול במקום שאנשים אחרים לא סובלים, והכל בגלל שלהם יש קצת יותר מזל שמתבטא בפרצוף יפה. העולם יפה יותר לאנשים שנראים טוב. כמובן שכיעור הוא עניין נורא סובייקטיבי, ואני אתן לכם דוגמא. בדיוק התווכחתי עם ידידה שלי לגבי החבר של ידידה אחרת שלי, ג'. דוגמנית די מפורסמת שבשבועות האחרונים החליפה חבר, גם הוא מפורסם וממשיך להתפרסם. את אבא שלו כולכם מכירים. ידידה שלי אומרת שהוא (החבר, לא האבא) לא נראה טוב. היא הייתה מוכנה לרדת מ"מכוער" ל"לא נראה משהו", אבל אני לא ויתרתי. מדובר בבן אדם יפה. באמת. גם מבחינת הגנים, גם מבחינת המראה - פשוט כוסון שווה. בשביל לתמוך בטענה שלי, אני אציין שהוא דוגמן שחתום ב"אימג'". והתווכחנו על זה, ויכוח שטחי ומצחיק, כשלפתע הם הופיעו מולנו במרכז העיר בירושלים. היה די מפדח. טוב, אין טעם לגלוש לסיפורים אישיים (קצת מאוחר מדי בשביל זה, בעצם...), אבל הקטע הזה הראה לי גם עד כמה יופי הוא עניין סובייקטיבי, וגם עד כמה החברה שופטת. עד כמה צריך להיות מושלם כדי שאנשים יסכימו שאתה יפה, וגם אם אתה מושלם - עדיין ימצאו דברים מגעילים לומר עליך, בגלל שאתה נראה כ"כ טוב. אין צדק בעולם. אבל את חוסר הצדק אנחנו רואים תמיד, ולמרות שגם להיות יפה זה יכול להיות קשה, להיות מכוער זה קשה הרבה יותר. חוץ מהעובדה שהחברה שופטת, חוץ מהעובדה שיותר קשה להשיג אהבה, עבודה או עוד המון דברים שאנשים יפים משיגים ביתר קלות, מה שמפריע הוא המודעות העצמית. הפאקינג מודעות עצמית, שיכולה להרוס כ"כ הרבה מבפנים. קודם כל, תמיד היא סובייקטיבית. יש המון אנשים שמרגישים מכוערים, ולא כולם באמת מכוערים. כל אחד רואה את הפאקים הקטנים שלו הרבה יותר מאיך שהסביבה רואה אותם. ברגע שאנשים יפנימו את זה אולי יהיה להם טיפה פחות קשה. "הוא לא רואה כשטוב ושכולם שמחים כשהפנים שלו בשקט נשרפים...." כי יש מכוערים שעסוקים בכיעור שלהם. לא רק פיזית, בנסיונות להסתיר אותו, אלא נפשית - הם עסוקים באופן אובססיבי בלחשוב מה כולם חושבים. זה נורא. זה עושה את החיים הרבה יותר קשים. זה לא באמת עוזר לאף אחד. האם אפשר להאשים אותם? מצד אחד, הטבע לא היה נדיב איתם, יחסית. זה יכול לתסכל בטירוף לפעמים, כל היופי הסובב. היא עשתה גוונים ויצא לה מדהים. הוא לא התגלח ובמקום לכער אותו, זה מדגיש את העיניים הכחולות ויפות שלו. היא באה עם טרנינג ובלי מייק אפ, בגלל שהיא התעוררה מאוחר ולא היה לה זמן להתארגן, ועדיין היא נראית טוב. הוא לא שם ג'ל, או לא עשה פן, והשיער שלו עדיין נראה סביר. היא בכתה כי הכל רע לה, אבל היא עדיין הילדה הכי יפה בגן. כל הדברים האלו נותנים הרגשה כזאת לאנשים מכוערים, או אנשים שמרגישים מכוערים, והיא אותה הרגשה בלתי נסבלת, שמביאה אותם לשאול את השאלה הבסיסית שאין עליה תשובה: "למה". למה אני מכוערת והיא יפה? למה לו יש ולי אין? אותם מכוערים שלא מסוגלים להשלים באמת עם העובדה שככה הם נראים לעומת כל השאר הם באמת מאוד אומללים. אפשר להגיד שהם קורבנות של העולם, שהם לא אשמים ושהכל עניין של מזל, המזל הרע שלהם. לא נכון! וכאן אני מציג בגאווה סוג חדש של מכוערים, סוג שנפוץ יותר ויותר ופעם היה הרבה יותר נדיר: המכוערים השלמים עם עצמם. המכוערים היפים, אני קורא להם. פתאום אני רואה אותם בכל מקום, פתאום אני קולט שיש המון מהם. המכוערים היפים, על משקל "האנשים החדשים", בעצם. הם באמת חדשים יחסית, ובאמת קשה להסביר את עצם קיומם כיום יותר מאשר פעם. למה הם צומחים כאן עכשיו, כשהשטחיות שולטת בכל חור? כשיש תצוגות אופנה בשפע? כשסצינת המועדונים שולטת ומגיעה לגילאים יותר צעירים כל הזמן? כשפרסומות, ופרסומות לבגדים בפרט, שוטפות את המוח ומחדירות ערכים שגויים ושטחיים מגיל אפס? אני לא מוסמך ומאחורי מה שאני רושם אין שום ביסוס או הוכחה, אבל ההסבר שלי הוא כזה: קודם כל, אני מדבר רק על ישראל כמובן, בגלל שאין לי מושג מה קורה בשאר העולם. עוד לא הייתי שם בשביל לבדוק. לפי דעתי, מגמת השטחיות הגוברת אינה לבד, לגמרי לא. יש מגמה שבשנים האחרונות צומחת ומשפיעה לא פחות: מגמת האנושיות. החיים בישראל לא קלים. פיגועים כל הזמן. מצב כלכלי קשה. כאן בירושלים אני רואה את כל זה מקרוב, וזה פשוט מנער אנשים מפני העולם השטחי שמסביב. אי אפשר להיות אדישים. אנשים נהרגים, אנשים סובלים, אנשים מפחדים, אנשים מיואשים. וזה לא משנה איך הם נראים. יש עשירים מכוערים, ויש עניים יפים. פתאום היופי כבר לא משחק תפקיד. "לחיילים יפים שלא עוברים דירה לתוך מקום קריר יותר בתוך האדמה..." כשחיילים נרצחים, מה זה בכלל משנה איך הם נראים? זה מזעזע לכתוב, אבל אחרי כדור בראש גם החייל הכוסון בצה"ל יאבד מיופיו. בפיגוע קשה בו יהרגו, חלילה וחס, דוגמן מפורסם וזקן מכוער, בכלל לא יבדילו בין הגופות עד לשלב הדי אן איי, כי לא נשאר שום דבר. כשמנתקים למישהי את החשמל, לאף אחד לא אכפת אם היא כוסית או לא. אם היא מכוערת או לא. אם זה בכלל מגיע לה. כל מה שאכפת למנתקים ולמעקלים וכל האנשים האלה הוא המינוס שבבנק. כשנכה ועיוור מפגינים מול הכנסת, למי אכפת אם יש להם פרצוף יפה? הראשון לא יכול ללכת, השני לא יכול לראות. פתאום יש דברים קצת יותר חשובים מהעובדה שלמישהו יש אף גדול ולמישהי יש פרצוף מכוער. ומה אני מנסה להגיד בכל זה? מילה אחת - ]פרופורציות.
מכוערים שלום לכולם. מה המצב אנשים? הכל טוב? גם הפעם בחרתי לכתוב על נושא שהמילה "דיכאון" לא מביישת אותו בכלל, נושא שיש כאלה שמכירים אותו מקרוב, יש כאלה החווים אותו על בשרם ויש כאלה, טיפה כאלה, שלא ממש שמים אליו לב. נושא הכיעור. ובגדול: יופי וכיעור בחברה הסובבת. כיעור נפשי הוא משהו אחד וכיעור פיזי הוא משהו אחר. אנשים מכוערים נפשית (או במילים אחרות, אנשים מגעילים, סנובים, מתנשאים, פוגעים) הם נושא שאפשר לכתוב עליו, אבל הוא לא זה שקרוב אליי (מבחינת ההזדהות) ואני מניח שגם לא אליכם, אז אני מעדיף שלא. חוץ מזה שזה נושא די גדול (אבל אם הייתי מבין בנושא, אבל ממש, זה לא מה שהיה עוצר אותי). "מכוער" זאת מילה מכוערת. צורמת. לא נשמעת טוב. אפשר לומר בעצם שהיא מייצגת את עצמה, את המשמעות שלה. אף אחד לא רוצה להיות מכוער. "איך היופי מלטף את הפינות..." האנשים שיודעים לנצל את העולם לטובתם באופן הכי יעיל הם האנשים היפים. היופי הוא בשבילם כרטיס VIP להנאות החיים - מסיבות, אהבה, חברים. והאופי חשוב. האופי תמיד חשוב. בחורה יפה וחסרת אפיונים חברתיים אישיים (כאילו, אופי שמאפשר לה להסתדר עם אנשים ממוצעים בחברה) לא תהיה מאושרת יותר מבחורה מכוערת עם האופי המתאים. אבל גם בחורה מכוערת עם האופי המתאים תסבול. כנראה שהיא לעולם לא תוכל להגיע לאותו כרטיס VIP של האנשים היפים, וזה לא חשוב עד כמה האופי שלה הוא אחלה ומתאים. כי החברה האנושית היא שטחית, והיא דורשת יופי. אז בעיקרון זה עניין של גנים. אבל לא רק. אנשים מוצלחים בחברה נדרשים להשקיע בעצמם, במראה החיצוני. במיוחד אם הם לא נראים משהו. בגדים יפים בחנויות יוקרה, הם הגירסה הפחות אמיתית של אותו כרטיס VIP. אפשר להסתדר איתם, אבל זה לא כמו הדבר האמיתי. זה נורא להיות מכוער. לסבול במקום שאנשים אחרים לא סובלים, והכל בגלל שלהם יש קצת יותר מזל שמתבטא בפרצוף יפה. העולם יפה יותר לאנשים שנראים טוב. כמובן שכיעור הוא עניין נורא סובייקטיבי, ואני אתן לכם דוגמא. בדיוק התווכחתי עם ידידה שלי לגבי החבר של ידידה אחרת שלי, ג'. דוגמנית די מפורסמת שבשבועות האחרונים החליפה חבר, גם הוא מפורסם וממשיך להתפרסם. את אבא שלו כולכם מכירים. ידידה שלי אומרת שהוא (החבר, לא האבא) לא נראה טוב. היא הייתה מוכנה לרדת מ"מכוער" ל"לא נראה משהו", אבל אני לא ויתרתי. מדובר בבן אדם יפה. באמת. גם מבחינת הגנים, גם מבחינת המראה - פשוט כוסון שווה. בשביל לתמוך בטענה שלי, אני אציין שהוא דוגמן שחתום ב"אימג'". והתווכחנו על זה, ויכוח שטחי ומצחיק, כשלפתע הם הופיעו מולנו במרכז העיר בירושלים. היה די מפדח. טוב, אין טעם לגלוש לסיפורים אישיים (קצת מאוחר מדי בשביל זה, בעצם...), אבל הקטע הזה הראה לי גם עד כמה יופי הוא עניין סובייקטיבי, וגם עד כמה החברה שופטת. עד כמה צריך להיות מושלם כדי שאנשים יסכימו שאתה יפה, וגם אם אתה מושלם - עדיין ימצאו דברים מגעילים לומר עליך, בגלל שאתה נראה כ"כ טוב. אין צדק בעולם. אבל את חוסר הצדק אנחנו רואים תמיד, ולמרות שגם להיות יפה זה יכול להיות קשה, להיות מכוער זה קשה הרבה יותר. חוץ מהעובדה שהחברה שופטת, חוץ מהעובדה שיותר קשה להשיג אהבה, עבודה או עוד המון דברים שאנשים יפים משיגים ביתר קלות, מה שמפריע הוא המודעות העצמית. הפאקינג מודעות עצמית, שיכולה להרוס כ"כ הרבה מבפנים. קודם כל, תמיד היא סובייקטיבית. יש המון אנשים שמרגישים מכוערים, ולא כולם באמת מכוערים. כל אחד רואה את הפאקים הקטנים שלו הרבה יותר מאיך שהסביבה רואה אותם. ברגע שאנשים יפנימו את זה אולי יהיה להם טיפה פחות קשה. "הוא לא רואה כשטוב ושכולם שמחים כשהפנים שלו בשקט נשרפים...." כי יש מכוערים שעסוקים בכיעור שלהם. לא רק פיזית, בנסיונות להסתיר אותו, אלא נפשית - הם עסוקים באופן אובססיבי בלחשוב מה כולם חושבים. זה נורא. זה עושה את החיים הרבה יותר קשים. זה לא באמת עוזר לאף אחד. האם אפשר להאשים אותם? מצד אחד, הטבע לא היה נדיב איתם, יחסית. זה יכול לתסכל בטירוף לפעמים, כל היופי הסובב. היא עשתה גוונים ויצא לה מדהים. הוא לא התגלח ובמקום לכער אותו, זה מדגיש את העיניים הכחולות ויפות שלו. היא באה עם טרנינג ובלי מייק אפ, בגלל שהיא התעוררה מאוחר ולא היה לה זמן להתארגן, ועדיין היא נראית טוב. הוא לא שם ג'ל, או לא עשה פן, והשיער שלו עדיין נראה סביר. היא בכתה כי הכל רע לה, אבל היא עדיין הילדה הכי יפה בגן. כל הדברים האלו נותנים הרגשה כזאת לאנשים מכוערים, או אנשים שמרגישים מכוערים, והיא אותה הרגשה בלתי נסבלת, שמביאה אותם לשאול את השאלה הבסיסית שאין עליה תשובה: "למה". למה אני מכוערת והיא יפה? למה לו יש ולי אין? אותם מכוערים שלא מסוגלים להשלים באמת עם העובדה שככה הם נראים לעומת כל השאר הם באמת מאוד אומללים. אפשר להגיד שהם קורבנות של העולם, שהם לא אשמים ושהכל עניין של מזל, המזל הרע שלהם. לא נכון! וכאן אני מציג בגאווה סוג חדש של מכוערים, סוג שנפוץ יותר ויותר ופעם היה הרבה יותר נדיר: המכוערים השלמים עם עצמם. המכוערים היפים, אני קורא להם. פתאום אני רואה אותם בכל מקום, פתאום אני קולט שיש המון מהם. המכוערים היפים, על משקל "האנשים החדשים", בעצם. הם באמת חדשים יחסית, ובאמת קשה להסביר את עצם קיומם כיום יותר מאשר פעם. למה הם צומחים כאן עכשיו, כשהשטחיות שולטת בכל חור? כשיש תצוגות אופנה בשפע? כשסצינת המועדונים שולטת ומגיעה לגילאים יותר צעירים כל הזמן? כשפרסומות, ופרסומות לבגדים בפרט, שוטפות את המוח ומחדירות ערכים שגויים ושטחיים מגיל אפס? אני לא מוסמך ומאחורי מה שאני רושם אין שום ביסוס או הוכחה, אבל ההסבר שלי הוא כזה: קודם כל, אני מדבר רק על ישראל כמובן, בגלל שאין לי מושג מה קורה בשאר העולם. עוד לא הייתי שם בשביל לבדוק. לפי דעתי, מגמת השטחיות הגוברת אינה לבד, לגמרי לא. יש מגמה שבשנים האחרונות צומחת ומשפיעה לא פחות: מגמת האנושיות. החיים בישראל לא קלים. פיגועים כל הזמן. מצב כלכלי קשה. כאן בירושלים אני רואה את כל זה מקרוב, וזה פשוט מנער אנשים מפני העולם השטחי שמסביב. אי אפשר להיות אדישים. אנשים נהרגים, אנשים סובלים, אנשים מפחדים, אנשים מיואשים. וזה לא משנה איך הם נראים. יש עשירים מכוערים, ויש עניים יפים. פתאום היופי כבר לא משחק תפקיד. "לחיילים יפים שלא עוברים דירה לתוך מקום קריר יותר בתוך האדמה..." כשחיילים נרצחים, מה זה בכלל משנה איך הם נראים? זה מזעזע לכתוב, אבל אחרי כדור בראש גם החייל הכוסון בצה"ל יאבד מיופיו. בפיגוע קשה בו יהרגו, חלילה וחס, דוגמן מפורסם וזקן מכוער, בכלל לא יבדילו בין הגופות עד לשלב הדי אן איי, כי לא נשאר שום דבר. כשמנתקים למישהי את החשמל, לאף אחד לא אכפת אם היא כוסית או לא. אם היא מכוערת או לא. אם זה בכלל מגיע לה. כל מה שאכפת למנתקים ולמעקלים וכל האנשים האלה הוא המינוס שבבנק. כשנכה ועיוור מפגינים מול הכנסת, למי אכפת אם יש להם פרצוף יפה? הראשון לא יכול ללכת, השני לא יכול לראות. פתאום יש דברים קצת יותר חשובים מהעובדה שלמישהו יש אף גדול ולמישהי יש פרצוף מכוער. ומה אני מנסה להגיד בכל זה? מילה אחת - ]פרופורציות.
