Arielcohen
New member
טור 2! ../images/Emo13.gif
אוקיי, שעה חופשית! בניגוד לטור הקודם מלפני יומיים שהיה לחלוטין מאולתר ונכתב על המקום, את הטור הזה כתבתי כבר אתמול בלילה. מקווה שתהנו ממנו! טור 2 - היחס למוות (נכתב ביום רביעי, 10.12.03 בלילה. הפסדתי גיא פינס) היי לכולם. אין ספק שהטור הראשון שלי והתגובות החמימות שקיבלתי עשו לי טוב והביאו לי מוטיבציה לכתוב עוד אחד, והפעם על הנושא הכ"כ גדול - מוות. השאלה "מהי משמעות המוות?", שעליה התכוונתי לכתוב, היא קצרה וארוכה כאחד, ולא ממש הצלחתי להתפלסף עליה - לכן, בין השאר, הנושא של הטור הוא "היחס למוות" - משהו יותר פשוט, אבל יש לי יותר מה לכתוב עליו. אז קודם, אני אענה בקצרה על השאלה שסיבכה אותי, מהי באמת משמעות המוות? שאלה נורא קשה. באמת. קודם כל, כל תשובה היא בהכרח סובייקטיבית, כי האנשים שיודעים אותה באמת לא בדיוק נמצאים איתנו. אלא אם כן יש איזו רוח שמשוטטת לה מול המחשב כרגע. התשובה שלי היא דווקא די פשוטה: משמעות המוות היא השלמה עם המוות. "כשהכל יעבור ואתה תישאר... הכאב העקשן הזה יתחלף באחר..." כי כולנו נחווה את האובדן הזה. כולנו נמות, וכל מי שאנחנו מכירים נמות, לפעמים לפנינו. "מוות" היא מילה שמעלה אוטומטית אסוציאציות שליליות כמו אובדן, אבל, כאב, מחסור וסבל. למה בעצם? 1. כי אנחנו לא יודעים מה קורה, אם קורה משהו, לאחר המוות. 2. כי המוות הוא צעקה לנפש: זהו. אתם לא תראו אותו יותר לעולם. כולנו אומרים "בא לי למות" מדי פעם. אבל אנחנו לא באמת מתכוונים לזה. זה נאמר בעקבות אירוע או אירועים, והכוונה הזמנית והלא רצינית היא לא לגלות את המוות אלא לסיים את החיים. אנחנו לא באמת מתכוונים לזה, כי המוות הוא רע ומפחיד. בגלל 2 הסיבות שציינתי למעלה. אז הנה אותן סיבות לפחד הזה, בהרחבה: 1. אנחנו לא יודעים מה קורה למי שמת. אם המהות שלו, הזכרונות שלו, הרגשות שלו, פשוט נעלמים או קורה איתם משהו גם אחרי המוות. אין כאן נכון ולא נכון. קשה מאוד להאמין שמישהו שמת פשוט הפסיק להתקיים ושהמהות שלו פשוט לא קיימת. שהזכרונות, הרגשות - הכל פשוט נמחק, נעלם. אנחנו (לא אני, אתה ואת אלא בני האדם) חייבים למצוא לזה פתרון כלשהו. כזה פתרון מעניקה הדת. החלוקה הפשוטה ביותר היא גן העדן והגיהנום - פיתרון כ"כ פשוט, שכל כך מפתה להאמין בו. גן עדן - אם הוא היה בן אדם טוב, הוא ילך לשם. ושם יהיה לו טוב. גיהנום - אם הוא היה בן אדם רע, הוא ילך לשם. יהיה לו רע, אבל הוא היה רע, ככה שאף אחד לא ממש יתאבל עליו. כל דת והפתרון שלה, ולצערנו דתות גם מנצלות את זה. מישהו חרדי, לדוגמה, אמר לי פעם שכל מי שחילוני ילך לגיהנום בסופו של דבר. כי הוא לא שומר מצוות, לא שומר שבת ולא מקדיש את חייו לאלוהים. זה ניצול מגעיל של הדת היהודית, שיכולה להיות משהו יפהפה ללא הכפייה והאלימות (כמו זריקת אבנים על מכוניות שנוסעות בשבת). אצל הערבים זה אפילו יותר גרוע. בלי הכללות, זה לא כולם, אבל אלא שלידנו לומדים ללכת בדרך השוהאדה (פעם חשבתי שזה "שאהידיות") - לרצוח כדי להגיע לגן העדן, שם יחכו 72 בתולות (אגב, שאלונת - מה קורה עם שאהידיות? הרי מבחינה פיסית אין ממש דבר כזה גבר בתול - אז זה אומר שהן לסביות? סתם, סתם... אני חולה על גייז באשר הם, פשוט הייתי חייב לרשום את זה). זה פשוט נורא. אבל חוץ מכפייה וניצול של הדת למטרות לאומיות, יש כאן גם שימוש של שאלת המוות וניצול של חוסר הידע האנושי לגבי התשובה. וזה לא בסדר, מוסרית. הפתרון של הדת נראה נורא חמים ונעים, שמיכת ביטחון כזאת, אבל אי אפשר להגיד שהוא נכון. וגם לא ההפך. יש אנשים שמאמינים גם שאין כלום אחרי המוות. אין לי ממש מושג איך - המחשבה הזאת מפחידה אותי, אישית, יותר מדי. אני חושב שגם אם אין משהו לאחר המוות - כדאי להאמין שיש. רק בגלל ההרגשה. הרגשה שאנחנו סתם חיים ומתים, בלי משמעות ובלי המשכיות, היא כבדה ואני לא אתפלא עם אנשים כאלה, שחיים ללא אמונה בשום דבר, ינסו לפגוע בעצמם מתישהו ואיכשהו. או כמו שעברי אומר... "איש יקר... אני חיפשתי משמעות ברגעים, ברווחים שבין המוות לחיים... שבין האור למה שבא אחרי דמעות... אתה יודע, מתחשק לי לנסות..." "אם היה לי אקדח אז הייתי יורה בעצמי... אף אחד לא יגדיר לי את החופש שלי..." 2. כי המוות הוא עובדה - לא נראה אותו (זה שמת) יותר בחיים (שלו או שלנו). זה מזעזע. לא נראה אותו יותר בחיים. והכי גרוע, לא הספקנו להיפרד. לא התכוננו. המוות בא בהפתעה, תמיד. המוות אורב. זה אולי שונה כשמדובר במוות ארוך וידוע מראש, מזקנה, מאיידס או מכל סיבה אחרת, אבל בכל מקרה אי אפשר באמת להתכונן. אני, בתור ירושלמי, יודע טוב מאוד כמה החיים והמוות הם נושא מעורבב ומפתיע. לפני כמה חודשים הייתי בעיר, מדדתי לי ג'ינס באיזו חנות בגדים נחמדה. חייתי את חיי כמו שהם - אני פשוט נורא אוהב בגדים. ואז, בעוד אני בוחן את הג'ינס במראה, שמעתי "בום" אדיר, כ-100 ומשהו מטר ממני. פיגוע, 6 הרוגים. בתחנה שלי, התחנה שבה אני מחכה לאוטובוס. זה יכולתי להיות אני. יש לי חבר שנפצע קשה בפיגוע (לא אותו פיגוע), ו2 חברים שלו נהרגו. אחד המורים לאומנות בבית הספר שלי התאבד לפני שבועיים.
אוקיי, שעה חופשית! בניגוד לטור הקודם מלפני יומיים שהיה לחלוטין מאולתר ונכתב על המקום, את הטור הזה כתבתי כבר אתמול בלילה. מקווה שתהנו ממנו! טור 2 - היחס למוות (נכתב ביום רביעי, 10.12.03 בלילה. הפסדתי גיא פינס) היי לכולם. אין ספק שהטור הראשון שלי והתגובות החמימות שקיבלתי עשו לי טוב והביאו לי מוטיבציה לכתוב עוד אחד, והפעם על הנושא הכ"כ גדול - מוות. השאלה "מהי משמעות המוות?", שעליה התכוונתי לכתוב, היא קצרה וארוכה כאחד, ולא ממש הצלחתי להתפלסף עליה - לכן, בין השאר, הנושא של הטור הוא "היחס למוות" - משהו יותר פשוט, אבל יש לי יותר מה לכתוב עליו. אז קודם, אני אענה בקצרה על השאלה שסיבכה אותי, מהי באמת משמעות המוות? שאלה נורא קשה. באמת. קודם כל, כל תשובה היא בהכרח סובייקטיבית, כי האנשים שיודעים אותה באמת לא בדיוק נמצאים איתנו. אלא אם כן יש איזו רוח שמשוטטת לה מול המחשב כרגע. התשובה שלי היא דווקא די פשוטה: משמעות המוות היא השלמה עם המוות. "כשהכל יעבור ואתה תישאר... הכאב העקשן הזה יתחלף באחר..." כי כולנו נחווה את האובדן הזה. כולנו נמות, וכל מי שאנחנו מכירים נמות, לפעמים לפנינו. "מוות" היא מילה שמעלה אוטומטית אסוציאציות שליליות כמו אובדן, אבל, כאב, מחסור וסבל. למה בעצם? 1. כי אנחנו לא יודעים מה קורה, אם קורה משהו, לאחר המוות. 2. כי המוות הוא צעקה לנפש: זהו. אתם לא תראו אותו יותר לעולם. כולנו אומרים "בא לי למות" מדי פעם. אבל אנחנו לא באמת מתכוונים לזה. זה נאמר בעקבות אירוע או אירועים, והכוונה הזמנית והלא רצינית היא לא לגלות את המוות אלא לסיים את החיים. אנחנו לא באמת מתכוונים לזה, כי המוות הוא רע ומפחיד. בגלל 2 הסיבות שציינתי למעלה. אז הנה אותן סיבות לפחד הזה, בהרחבה: 1. אנחנו לא יודעים מה קורה למי שמת. אם המהות שלו, הזכרונות שלו, הרגשות שלו, פשוט נעלמים או קורה איתם משהו גם אחרי המוות. אין כאן נכון ולא נכון. קשה מאוד להאמין שמישהו שמת פשוט הפסיק להתקיים ושהמהות שלו פשוט לא קיימת. שהזכרונות, הרגשות - הכל פשוט נמחק, נעלם. אנחנו (לא אני, אתה ואת אלא בני האדם) חייבים למצוא לזה פתרון כלשהו. כזה פתרון מעניקה הדת. החלוקה הפשוטה ביותר היא גן העדן והגיהנום - פיתרון כ"כ פשוט, שכל כך מפתה להאמין בו. גן עדן - אם הוא היה בן אדם טוב, הוא ילך לשם. ושם יהיה לו טוב. גיהנום - אם הוא היה בן אדם רע, הוא ילך לשם. יהיה לו רע, אבל הוא היה רע, ככה שאף אחד לא ממש יתאבל עליו. כל דת והפתרון שלה, ולצערנו דתות גם מנצלות את זה. מישהו חרדי, לדוגמה, אמר לי פעם שכל מי שחילוני ילך לגיהנום בסופו של דבר. כי הוא לא שומר מצוות, לא שומר שבת ולא מקדיש את חייו לאלוהים. זה ניצול מגעיל של הדת היהודית, שיכולה להיות משהו יפהפה ללא הכפייה והאלימות (כמו זריקת אבנים על מכוניות שנוסעות בשבת). אצל הערבים זה אפילו יותר גרוע. בלי הכללות, זה לא כולם, אבל אלא שלידנו לומדים ללכת בדרך השוהאדה (פעם חשבתי שזה "שאהידיות") - לרצוח כדי להגיע לגן העדן, שם יחכו 72 בתולות (אגב, שאלונת - מה קורה עם שאהידיות? הרי מבחינה פיסית אין ממש דבר כזה גבר בתול - אז זה אומר שהן לסביות? סתם, סתם... אני חולה על גייז באשר הם, פשוט הייתי חייב לרשום את זה). זה פשוט נורא. אבל חוץ מכפייה וניצול של הדת למטרות לאומיות, יש כאן גם שימוש של שאלת המוות וניצול של חוסר הידע האנושי לגבי התשובה. וזה לא בסדר, מוסרית. הפתרון של הדת נראה נורא חמים ונעים, שמיכת ביטחון כזאת, אבל אי אפשר להגיד שהוא נכון. וגם לא ההפך. יש אנשים שמאמינים גם שאין כלום אחרי המוות. אין לי ממש מושג איך - המחשבה הזאת מפחידה אותי, אישית, יותר מדי. אני חושב שגם אם אין משהו לאחר המוות - כדאי להאמין שיש. רק בגלל ההרגשה. הרגשה שאנחנו סתם חיים ומתים, בלי משמעות ובלי המשכיות, היא כבדה ואני לא אתפלא עם אנשים כאלה, שחיים ללא אמונה בשום דבר, ינסו לפגוע בעצמם מתישהו ואיכשהו. או כמו שעברי אומר... "איש יקר... אני חיפשתי משמעות ברגעים, ברווחים שבין המוות לחיים... שבין האור למה שבא אחרי דמעות... אתה יודע, מתחשק לי לנסות..." "אם היה לי אקדח אז הייתי יורה בעצמי... אף אחד לא יגדיר לי את החופש שלי..." 2. כי המוות הוא עובדה - לא נראה אותו (זה שמת) יותר בחיים (שלו או שלנו). זה מזעזע. לא נראה אותו יותר בחיים. והכי גרוע, לא הספקנו להיפרד. לא התכוננו. המוות בא בהפתעה, תמיד. המוות אורב. זה אולי שונה כשמדובר במוות ארוך וידוע מראש, מזקנה, מאיידס או מכל סיבה אחרת, אבל בכל מקרה אי אפשר באמת להתכונן. אני, בתור ירושלמי, יודע טוב מאוד כמה החיים והמוות הם נושא מעורבב ומפתיע. לפני כמה חודשים הייתי בעיר, מדדתי לי ג'ינס באיזו חנות בגדים נחמדה. חייתי את חיי כמו שהם - אני פשוט נורא אוהב בגדים. ואז, בעוד אני בוחן את הג'ינס במראה, שמעתי "בום" אדיר, כ-100 ומשהו מטר ממני. פיגוע, 6 הרוגים. בתחנה שלי, התחנה שבה אני מחכה לאוטובוס. זה יכולתי להיות אני. יש לי חבר שנפצע קשה בפיגוע (לא אותו פיגוע), ו2 חברים שלו נהרגו. אחד המורים לאומנות בבית הספר שלי התאבד לפני שבועיים.