טום וייטס

[אלון979]

טום וייטס

די מצחיק- "כלי נגינה שמריח לא טוב או דג שעושה הרבה רעש" עושה חשק לחזור לתקליטים...

 

[noosh]

יש לי אותו בתקליט גם

אני חייבת להודות שמכיוון שלא היה לי אותו בדיסק לפני כן, זו היתה הפעם הראשונה שממש התעמקתי בעטיפה שלו, והיא פשוט יפהפיה. Swordfishtrombones היה הטום ווייטס הראשון שלי. אני חושבת שכבר כשניגשתי אליו ידעתי ש-Closing Time הוא המקום הנכון להתחיל בו, אבל שמעתי כלכך הרבה על הטירוף של הבחור שהחלטתי לגשת ישר לעובי הקורה. זה היה מתישהו בתיכון, אולי אפילו קצת לפני, ושומדבר לא יכול היה להכין אותי למה ששמעתי. היום, בדיעבד, אחרי שאני מכירה את האלבום ואלבומים אחרים, קל לי יותר לעכל את זה, אבל באותו הזמן זה לא היה כמו שומדבר שהכרתי. בשיר הראשון לא הבנתי לאן נכנסתי, אבל כש-Shore Leave התחיל, כבר הייתי מהופנטת לכל החריקות והמקצבים, והלחישות שלו שמאגדות הכל ביחד. וזה רק המשיך משם למעין סופה שקטה של צלילים ורגעים של לצוף למעלה רק עם הקול שלו וליווי שקט (או אולי זה לשקוע עוד יותר עמוק). אי אפשר להסביר את כל מה שקורה במהלך האלבום הזה, אמצע הלילה וכל הבית ישן, ובאוזניים שלי כל הבית מתעורר לחיים. משהו במוזיקה שלו מזיז את כל החדר, החלל כולו משתתף בהפקה. האלבום לא נשאר אחיד ומפתיחה על סף הגרוטסקית הוא מעביר אותך לבלוז וממשיך בנגיעה שקטה ורכה שלרגע מניחה אותך בפינה מוכרת ואז שוב דוחף אותך למרכז המעגל ומכריח אותך לזוז. ברגעים שנתתי לעצמי לטבוע בקול שלו, כמו ב-In The Neighbourhood, הרגשתי שהוא לא ייגמר לעולם. זו היתה הפעם הראשונה שהקשבתי לו, עכשיו כשאני מנסה להיזכר בזה קצת קשה לי לשחזר את התחושה, אבל ידעתי שזה רק מתחיל. אז זה היה הטום ווייטס הראשון שלי. הורדתי את האוזניות ולא ידעתי מה אני אמורה לעשות עכשיו. אולי זו הסיבה שלקח (ולוקח) לי כלכך הרבה זמן עם טום ווייטס. לא המשכתי הלאה בהתלהבות וגמעתי כל אלבום, להפך. עזבתי אותו ולקח לי הרבה זמן לחזור. דרך Rain Dogs הגעתי ל-Closing Time, והיה לי קשה להאמין שזה אותו האדם. כשהפסקתי לחפש את ההזוי ופשוט הקשבתי, הבנתי שהרגעים הקטנים של Johnsburg, Illinois הם אותה הכנות של Martha, גם אם במרוצת הזמן אחורה הקול צף למעלה והתלטש קמעה. Closing Time פתר לי את Rainbirds. טום ווייטס יכול להקיף את עצמו בכסאות ולתת למזלגות לנגן והוא יכול ללחוש סיפורים ישר לתוך מחזור הדם והוא יכול לעטוף בהומור ולשגע אותך באופן הכי טוב שיש, להדהים אותך, הוא כמו קוסם שלא מפסיק לשלוף שפנים מהכובע ואתה לא מפסיק לשאול "איך הוא עושה את זה" בלי שום רצון לקבל תשובה. זה לא משנה, כי ברגע שהוא שר או נוגע בפסנתר כל השכבות נופלות והכנות הפשוטה נחשפת, במקביל וביחד עם הלהטוטים וההומור והטירוף. וזה מה שגרם לי לחזור שוב ושוב אל האוזניות אז ולנסות לפענח, וזה מה ששזר את Swordfishtrombones ל-Closing Time ולכל מה שהגעתי אליו אחרי. אני עדיין לא בקיאה בכל הדיסקוגרפיה, ועדיין מתקדמת בקצב איטי (יכול להיות שאם הייתי מתחילה "נכון" זה לא היה קורה), אבל זה לא מפריע לי להגדיר אותו כאחד האמנים הכי גדולים שאני מכירה, מספיק אלבום אחד כזה בשביל להבין שמה שאתה מקשיב לו, זה לא משהו שעוזבים אי פעם, או שעוזב אותך. אני ממש אוהבת את האלבום הזה, אני חוזרת אליו קצת פחות, אולי כי את הסימנים של הצלילים שלו אני נושאת איתי עמוק יותר מאלו שהשאירו האחרים. אבל היום שמתי אותו על הפטיפון וזה היה ממש כיף, אז תודה

 

[Celluloid Hero]

יופי של סקירה נתת פה

ואחת ההנחתות הכי יפות שראיתי ביחס להרמה שלהם... לא נותר לי הרבה מה לעשות, מעבר לקרוא בעניין, ולהקפיץ מכל הלב. וייטס מבחינתי זה סוג של חור, שאני סוחב איתי המון זמן. דרכנו לא הצטלבו עד היום משום מה, למעט קלוסינג טיים ,שעברו שנים רבות מאז שנתתי לו האזנה. וגם על אלבום הדג-חרב-טרובונים קיבלתי טונה של המלצות פה בפורום עם השנים, אבל לא יודע, אולי פשוט חיכיתי להמלצה הנכונה

אין ספק שאני אגיע אליו בזמן הקרוב.

 

[Barmelai]

גם לי זה היה הווייטס הראשון

והוא נשאר עד היום הווייטס המועדף עלי. אולי בגלל זכות הראשונים ואולי בגלל המינון בין מופרע, הזוי ומלנכולי שנוטה יותר לכיוון שלי (הזוי ומלנכולי). יש מעט מאוד אלבומים שגורמים לי בו זמנית גם לצביטה בלב וגם לתהות מה לעזאזל??? האלבום הזה הוא אחד מהם והוא של טום ווייטס. אז לא נסדר את כל הדיסקוגרפיה שלו בשורה על מדפים? כי גם האחרים, שלו.