הוי! אבל אגיב לעניין. לאחר...
ראשית, אצטרף לכל אלו שאמרו לך לקרוא קודם את ספרי מרטין לפני שאתה מביע עליו את דעתך. זה מטומטם לחלוטין להביע דעה על דבר שאין לך עליו שמץ של מושג. שנית, אתה לא יכול לדעת איזו הפקה הייתה יוצאת מן הסילמריליון, בכל תקציב שהוא. כמו שהבנתי, קוראים נאמנים של סדרת הספרים התלוננו מרה על דברים רבים שצרמו להם בסדרה. נראה שהתקציב אינו הכל. ישנם המון שיקולים ומאפיינים בהפקת סרט או סדרה שיכולים להרוס גם אם התקציב ענק והשחקנים מקצועיים. זה תלוי במפיקים, בבמאים, בשחקנים, בתקציב.... במליון ואחת דברים. וכעת, להשוואה עצמה. לפני שאני בא להשוות אני חייב להביע את דעתי האישית על טולקין. את ההוביט ואת שר הטבעות קראתי לאחר שצפיתי בסרטי שר הטבעות והתרשמתי עד התפעמתי עמוקות מהם. נפלתי מלא פליאה אל העולם שנגלה בפני, וחיפשתי עוד חומר. ככה גיליתי את הסילמריליון. בקוראי את הסילמריליון התפעמתי מן השפה, מן העלילה הטראגית וההרואית. אני חייב לציין את סיפור ילדי הורין הנוגע ללב. שלטתי בכל אילן היוחסין של שלושת עממי האדין, ההתקשרויות ביניהם. שלטתי באילנות היוחסין של בית פינווה וההתקשרויות שלו עם הוניר והטלרי. שלטתי בכל ענף באילן היוחסין שהוביל למקום אחר, עד שהגיע לחיבור בין ארגורן לארוון. עד היום אני נהנה מדי פעם לקרוא שוב את שר הטבעות, ההוביט, הסילמריליון וסיפורים שלא נשלמו. אני מעריץ את טולקין, נהנה מהעלילה, מההתרפקות העצובה על יופי שהיה ולא ישוב, ועל כמיהה לטוב יותר, להתגברות, ולמאבק הבלתי פוסק בעשבים השוטים הגדלים בליבנו. לאחר החפירה הזו, אגיב לדעות שהביעו כאן אנשים אחרים על טולקין. אנשים אחרים שלא אהבו. יש כאלה שמוצאים את הכתיבה של טולקין כבדה וטרחנית. אחד מהם הוא אחי הצעיר, שאהב מאוד את סרטי שר הטבעות, אבל לא נהנה כמוני מן הספרים. הסיבה לטעמי היא, שאחי לא חולק את האהבה העזה שלי לשפה. השפה כבדה וארכאית וגם סגנון העלילה. לא לכל אחד יש סבלנות לשפה הזו, ולדעתי, המעריצים הגדולים ביותר של טולקין, הם אלו שנהנו גם מן העושר הלשוני העתיק המופיע בספרים שלו. מי שסובל מן השפה, בהכרח הטעם שלו מן העלילה יהיה פגום ביותר. זה כמו אדם שיאכל מנה משובחת מעל צלחת שתיראה מלוכלכת בעיניו. ההנאה נפגמת או נעלמת. הפגמים בולטים בכל צעד ושעל. זה משהו אחר לגמרי. טולקין נגד מרטין. יש הבדל תהומי בין השניים. טולקין ניסה להגיע למעלה מן השמש. מרטין ניצב כששתי רגליו על הקרקע וחובט בנו על כל צעד ושעל. טולקין מנסה לקחת אותנו גבוה, אל חוויה של שפות, שירים, נופים ולאומים רחוקים. מרטין גם הוא מציג בפנינו נופים ולאומים רחוקים. אבל נוטע אותם חזק בהוויה הארצית. תיאורי המין והדם, ניבולי הפה והתככים המפורטים שמופיעים בספרים של טולקין הם אנטי תיזה לסגנון הטהור של טולקין. מרטין מדבר אליך בגובה העיניים. אולי, אולי מבחינה עלילתית אני נהנה יותר מספריו של מרטין. וודאי, מבחינה לשונית אני נהנה מספריו של טולקין. בשניהם, בשונה מכל ספרות אחרת, אני לא מצפה לסופו של הסיפור כדי לדעת מה יהיה בסוף. אני פשוט נהנה מהרגע. מכל שורה שאני קורא. אני חושב ששניהם חלוצים. אני יכול למצוא סיבות להציב כל אחד מהם גבוה מן השני. אז מי יותר יפה? האיילה, ברגליה הדקות, בעיניה הגדולות והענוגות והליכתה רבת החן? או אולי הטיגריס, בעוצמתו הפראית, בפרוותו המפוספסת ובתנועתו הגמישה? קשה להשוות בין שני דברים כל כך שונים. קשה. שניהם ענקים מבחינה ספרותית, ושניהם שונים כל כך. כל כך שונים... אבל בשורה התחתונה, נראה שאנשים יותר מתחברים אל מרטין. יותר. אולי בגלל שהוא יותר ארצי. אולי.
