אף אחד מהם לא אדם רע
הם אנשים טובים ורוצים להכיר ולהתקרב, אבל לא מצליחים. נבוכים, מפחדים. הם היו רוצים לכבד אותו, הם רק לא יודעים איך. זה כמו שפה אחרת, תרבות אחרת. הכל שונה. הם עושים מה שהם יודעים ושעובד עם ילדים רגילים, שעבד עם ילדיהם וגם עם האחים הנ"טים של הא"ס הפרטי שלי. אבל איתו זה לא עובד. הם צריכים כלים חדשים, שפה חדשה, והם לא יודעים ממי לקבל. אני איתו המון, כל הזמן, ומכירה אותו וקרובה אליו. אבל האמת שגם אני לא תמיד מבינה אותו, לא תמיד יודעת למה הוא עושה מה שעושה, לא בהכרח ולא תמיד יודעת לגשת אליו, לפעמים הוא בוכה ובוכה, ואני רק מנחמת בלי שום ניסיון אפילו להבין למה הבכי. שאלות מעצבנות אותו כל כך, שאני כמעט לא שואלת דבר. אני לא מרגישה שאני מבינה מספיק כדי לתווך להם אותו. אני לא יודעת למה הוא צועק כשהם פונים אליו. אין לי מושג למה הוא בורח כשמישהו שמכיר אותו מגיל אפס ורואה אותו המון (דוד שלו, למשל, שבעיני הוא אדם מקסים ורגיש ומכבד ועדין), אומר לו שלום. אין לי מושג איך להדריך אותם. ואני מבינה למה הם מפחדים. זו גם השונות וגם התגובות שלו אליהם שמפחידות. הם רוצים להתקרב, אך מבינים שזה מלחיץ אותו. הם רוצים להתייחס, ולא יודעים איך. איזו התייחסות תתאים מצידם. וגם אני לא יודעת. אותי הוא מקרב כל הזמן, מחבק ובא, ומביט ומנשק, ומדגדג... אני לא יודעת אילו תחושות היו מתעוררות בי אם היה דוחה אותי ככה באופן עקבי. אני מניחה שהייתי מגיבה כמוהם, במן תמהיל של עצב וחשש ומבוכה. לא שופטת איש, אבל אין לי דרכים לקרב אליו את יתר העולם. והייתי רוצה שיהיו עוד אנשים בעולם שיאהב וירגיש אליהם קרוב. לפחות עוד אדם אחד. אבל אני לא יודעת אם זה יקרה ולא בטוחה בכלל שיש לי השפעה כאן. זה רק שלו, ואם זה יקרה זה יהיה כשהוא ירצה בזה, ולא דקה קודם.
הם אנשים טובים ורוצים להכיר ולהתקרב, אבל לא מצליחים. נבוכים, מפחדים. הם היו רוצים לכבד אותו, הם רק לא יודעים איך. זה כמו שפה אחרת, תרבות אחרת. הכל שונה. הם עושים מה שהם יודעים ושעובד עם ילדים רגילים, שעבד עם ילדיהם וגם עם האחים הנ"טים של הא"ס הפרטי שלי. אבל איתו זה לא עובד. הם צריכים כלים חדשים, שפה חדשה, והם לא יודעים ממי לקבל. אני איתו המון, כל הזמן, ומכירה אותו וקרובה אליו. אבל האמת שגם אני לא תמיד מבינה אותו, לא תמיד יודעת למה הוא עושה מה שעושה, לא בהכרח ולא תמיד יודעת לגשת אליו, לפעמים הוא בוכה ובוכה, ואני רק מנחמת בלי שום ניסיון אפילו להבין למה הבכי. שאלות מעצבנות אותו כל כך, שאני כמעט לא שואלת דבר. אני לא מרגישה שאני מבינה מספיק כדי לתווך להם אותו. אני לא יודעת למה הוא צועק כשהם פונים אליו. אין לי מושג למה הוא בורח כשמישהו שמכיר אותו מגיל אפס ורואה אותו המון (דוד שלו, למשל, שבעיני הוא אדם מקסים ורגיש ומכבד ועדין), אומר לו שלום. אין לי מושג איך להדריך אותם. ואני מבינה למה הם מפחדים. זו גם השונות וגם התגובות שלו אליהם שמפחידות. הם רוצים להתקרב, אך מבינים שזה מלחיץ אותו. הם רוצים להתייחס, ולא יודעים איך. איזו התייחסות תתאים מצידם. וגם אני לא יודעת. אותי הוא מקרב כל הזמן, מחבק ובא, ומביט ומנשק, ומדגדג... אני לא יודעת אילו תחושות היו מתעוררות בי אם היה דוחה אותי ככה באופן עקבי. אני מניחה שהייתי מגיבה כמוהם, במן תמהיל של עצב וחשש ומבוכה. לא שופטת איש, אבל אין לי דרכים לקרב אליו את יתר העולם. והייתי רוצה שיהיו עוד אנשים בעולם שיאהב וירגיש אליהם קרוב. לפחות עוד אדם אחד. אבל אני לא יודעת אם זה יקרה ולא בטוחה בכלל שיש לי השפעה כאן. זה רק שלו, ואם זה יקרה זה יהיה כשהוא ירצה בזה, ולא דקה קודם.
