בעסה,
רונית גנבה לי את הפאנץ´ !!! עצתי היא כנ"ל: במקום ליבב, נא להתחיל להציב עובדות בשטח. כפי שאמרה נוטמג ועוד כמה אחרים חשובים לא פחות, כנראה שלהורים שלך יש גם סיבות אישיות ואמיתיות שלא לרצות את החיץ הזה, וכנראה הם סוג של עצלנים כפייתיים. לכן את זו שצריכה להתחיל להזיז דברים. דלת זה לא דבר מסובך - נגר, או כל שיפוצניק חביב ויודע-המקצוע, יוכל לבנות לך אותה (כולל צירים, הרכבה ופוליש) תוך שלושה ימים. קחי את הפרויקט, בצעי אותו במהירות, והציבי בפניהם את העובדה המוגמרת ואת החשבון. לגבי מצבי הרוח, באמת ללא כל התנשאות מיותרת (למרות שרציתי, התאפקתי), מה שאת מתארת הוא סימפטום גיל התבגרות קלאסי, וצר לי לאכזבך, לעיתים קרובות הוא גם לא מתפוגג גם אחרי גיל 20. דכדוך ומצבי רוח הם משהו שבא והולך, ואין ספק שאת צריכה את המקום שלך בבית. האם אין מקום אחר שאת יכולה לבנות בו "חדר" או פינה משלך. אולי לנכס איזה חלק מהמרפסת? את אומרת שהחצר היא ענקית. אין אפשרות לבנות שם/לארגן משהו שיהיה איזו פינה קטנה רק שלך? זה הזמן להיות יצירתיים ולהתחיל לקחת אחריות על המצב במקום לסמוך על הורייך שיבינו מה עובר על ילדת טיפשעשרה נורמלית לחלוטין שרוצה קצת שקט בחיים. מעבר לזה, קשה לי גם להבין מדוע אחיך בן ה-24 לא מבין כבר שלחלוק חדר עם אחותו בת ה-15 זה כבר מזמן מזמן מזמן לא לעניין...