ועכשיו לתגובתי המורחבת(לפני שאני
שוב אתחרט ולא אשלח את זה כמו בפעם שעברה שרציתי).שתי דברים בלטו לי בהודעה שלך-הצורך להסתיר(והבושה העצמית) והייאוש הנובע מחוסר יכולת להתמודד עם הבעיה.את שני הדברים אני מכיר היטב מעצמי ויודע כמה זה קשה להתמודד עם הבעיות האלו. ראשית,אני באמת אבל באמת לא חושב שאת צריכה להסתתר מאחוריי כינוי אופטימי כדבר המחייב אותך לשמור על אופטימיות תמידית ומוחלטת ועוד להסתיר את הבעיות שלך בחיים.לא רק שאחד לא בא על חשבון השני,אלא שלדעתי אופטימיות הבאה בעקבות בעיות ומשברים בחיים יותר יציבה ואמיתית מאופטימיות של אנשים שלא ידעו צרה או בעיה רצינית בימי חייהם. שנית,אני חושב שהשלב הראשון בהתמודדות עם כל בעיה היא מודעות אליה,קודם כל מודעות עצמית שלך לעצמך,ולאחר מכן הודאה ברוח דומה בפניי אחרים, הודאה שאת צריכה עזרה.לבקש עזרה מאחרים לא רק שזה לא בושה אלא שזה מעיד על הבנה שאתה לא יכול להתמודד עם הכל בכוחות עצמך.ההבנה הזו מאוד חשובה בעיניי כי היא מקטינה את מה שקרוי ה"אגו" שלך,שבעיניי זה תמיד דבר חיובי לאור העולם שלנו והדברים שיש בו. העניין הזה של ה"אגו" גם מתחבר לי לנקודה שהעלתה להבה,אף שלא בטוח שהתכונה לכך,וזה שהרבה פעמים בגלל הבושה העצמית או סיבה אחרת,אנחנו מתביישים להודות שיש לנו בעיה,ומכאן מתביישים לקבל עזרה וזה מוביל רק לסבל ועוד סבל.את פשוט חייבת למצוא את הכוחות בתוכך להודות בפניי אחרים שיש לך בעיה ולבקש עזרה מאיפה שיכולים לתת עזרה כזו.זה קשה,אלוהים יודע כמה הצעד הזה הוא הכי קשה שיש,אבל בעיניי הוא גם הכי חשוב. אני יכול להגיד לך שחלק מרכזי בתהליך היציאה מהמצב שלי היה שהתחלתי להודות, בהתחלה בפניי עצמי,ולאחר מכן בכתיבה ואח"כ בפניי אחרים,שהייתי ילד מוכה ואני זקוק לעזרה מאחרים כדי להתגבר על זה.עדיין זה נקודה שאני מבין שאני צריך עוד יותר לבקש עזרה מאחרים כי לא על הכל התגברתי שנוגע לתחום הזה. שלישית,בקשר לשנאה העצמית,שגם אותה אני מכיר היטב מעצמי-גם פה אין דרך פשוטה וקלה להעלים את השנאה הזו.צריך ללכת צעד צעד,וזה כואב,ויש נפילות ויש כל כך הרבה אכזבות בדרך שאני יודע מעצמי כמה פעמים רציתי להרים ידיים,אבל אני יכול להבטיח לך שלא תתחרטי ברגע שתלכי בדרך הזו.יותר מזה,אני גם לא יכול להגיד לך שהשנאה הזו תעבור אי פעם,אבל אני כמעט בטוח בכך שעצם העשייה/פעולה שלך ליציאה מהמצב תתן לך כוחות מחודשים ןתשפר משמעותית את ההערכה העצמית שלך.זה משהו שחשבתי תמיד לגביי המסלול שלי בחיים-שהדרך הרבה יותר חשובה בעיניי מהמטרה,ותהיה מטרה חשובה ככל שתהיה. עכשיו,בקשר למה שאמרת על ההעלמות,שלא נעים להגיד זאת שוב ושוב אבל גם פה אני מכיר את זה היטב מעצמי,ואת הרצון הזה להעלם מהעולם,או לפחות להתחיל חיים חדשים היכן שלא מכירים אותך,היכן שאין עבר,היכן שיש רק דף חלק ללא חריטות ושריטות.אחרי כמה זמן הבנתי שאין עולם כזה,שתמיד תסחוב איתך את העבר אבל שאתה גם יכול להקל על המשא הכבד שיש לך על הגב. איך מקלים?אני אומר לך רק את דעתי,ודעתי בלבד.את כמובן לא חייבת לקבל את זה.אז לדעתי זה עניין של סדר עדיפויות בחיים.תקבעי לך את השנה הקרובה(לפחות!) בתור שנה המוקדשת אך ורק לעצמך,לטיפול בבעיות שלך,בלי תיכנונים אחרים,בלי מחשבות על חברים או אהבה,בלי הרבה יציאות לבילויים או להנאות החיים האחרות...אני מתכוון זה נראה לי שאת בשלב בו מאוד בקלות את יכולה לעבור לשלב בו תגיעי להחלטות מאוד קיצוניות ודרמטיות. לכן,המטרה החשובה ביותר שלך(לדעתי בלבד!) בשנה הקרובה צריכה להיות טיפול עצמי.קראתי שאת עוד לא בת 22,וזאת נקודה שעומדת לזכותך אני חושב...כמה שתקדימי להקדיש את החיים שלך לטיפול עצמי ככה תוכלי מהר יותר לשוב או להגיע בכלל למצב של מיצוי החיים ותחושת המימוש שלך בהם.תקראי לשנה הזו-"השנה בה אני מצילה את חיי!",אבל לא רק במילים אלא גם בתוכן ועשייה.מהנסיון שלי אני יכול להגיד לך,אף שמצבנו היה שונה,שזה אפשרי. השאלה-האם את מאמינה בעצמך שזה אפשרי?האם את מוכנה לשנות את החיים שלך בצורה כזו בה הכל יוקדש ויופנה למען המטרה שלך כדי לצאת מהמצב בו את נמצאת?זה הכי חשוב,ואת זה רק את יודעת...ולא חשוב מה אני או אחרים יגידו-מה שחשוב זאת התפיסה שלך את הבעיה ואת הדרך לצאת משם. בכל מקרה,הידידה הזו שאמרתי לך בהודעה הקודמת עושה עכשיו את צעדיה הראשונים להשתקם לאחר כמה נסיונות התאבדות(שבאחד מהם אני הייתי נוכח) וכמה אשפוזים, שחלקם היו כפויים ורובם כללו חוויות כל כך לא נעימות שלא הייתי מאחל אותם לאף אחד.אבל לפני כמה שבועות היא אמרה לי שהאשפוז האחרון הציל את החיים שלה,ומאוד עזר לה לבחור בדרך הנוכחית שלה וברצון שלה לצאת מהמצב שלה.לא בטוח שזה יקרה,ובטוח שיהיו עוד נפילות בדרך אבל יודע שהיא בדרך הנכונה,מקווה ומאמין יותר נכון. הנמשל ממה שאני אומר לך הוא שלא קל לבקש עזרה מאנשים אחרים,אבל בסופו של דבר זה הדבר הנכון לעשותו במקרים שכאלה,ששום דבר אחר לא עזר.וכמו שאין ממה לפחד אלא מהפחד עצמו,כך בעיניי אין ממה להתבייש בחיים אלא מהביישנות עצמה. ולסיום,כמובן מחזיק לך אצבעות שתמצאי את הכוחות כדי לצאת מ"שם". שיהיה המון המון
