טוב, נו, סיכום ההדרכה על מתודת
העבודה ב"קרב מלא מסומן עדין" (למרות שבדרך כלל אני מעדיף שאתם תעשו את זה, יא &#^&%^#^): 1. לצורת העבודה המכונה "קרב מלא מסומן עדין" יש מטרה אחת ושני תנאים. המטרה שלה היא לקדם את המתרגל ביכולת קרב האמת שלו. התנאים שלה הם: (א) שהיא באמת תקדם אותו בקרב אמת (ב) שהיא תשמור על בריאותו ואף תטפח אותה - ובטח ובטח שלא תזיק לה, בשום צורה שהיא. אי-השגת אחד התנאים איננו רק ליקוי חמור, אלא גם עשוי להביא לנזקים משמעותיים: (א) אי עמידה בהתנאי הראשון עלולה להוביל לטיפוח אשליה של יכולת קרב ממשית, שאין מאחוריה דבר. (ב) אי עמידה בתנאי השני עלולה להביא לפגיעה בבריאות, הן מחמת מהלומה, הן מחמת שחיקה. לעולם לא יכול להתקבל על הדעת מצב שבו מישהו יגיע ללימודי קונג-פו והדבר יגרום לו לנזק בריאותי, כזה או אחר. משמעות לימודי הקונג-פו, בין היתר, היא העמקת הבריאות ושיפורה - ולעולם לא ההיפך מזה! 2. קיימות שתי גישות עיקריות לאחיזה במתודת העבודה הזו. גישה אחת היא גישת "שתי צורות העבודה", כלומר "כל אחד אחראי על האחיזה שלו בצורת העבודה". גישה שניה היא גישת "צורת העבודה האחת", כלומר "אין דבר כזה שמישהו אחד השתמש נכון בצורת העבודה והשני השתמש בה פחות טוב - זוהי אותה צורת עבודה, ששני הפרטנרים אוחזים בה בו זמנית". אנחנו משתמשים בשלב זה של הלימוד בגישה השניה בלבד. במלים אחרות, אם אחד מהצדדים הכניס לשני מכה חזקה מדי, שניהם לא החזיקו נכון בצורת העבודה. 3. חמשת הדברים ההכרחיים שיש לדעת אודות "אמנות הסימון": (א) מה הסימונים מחליפים - תקיפות שונות, לעיתים גם בלימות שונות. רוב התקיפות הינן לאיזור הפנים! (ב) איך מסמנים - - באמצעות מגע (ולא באוויר! לא ליד! לגעת!), או אם אין אפשרות לגעת בעדינות (לדוגמא, במקרה של בעיטה לפרצוף מאדם שלא שולט מספיק ברגל שלו בגבהים כאלה) אז באמצעות עצירה של המכה באמצע הדרך, או בחלק אחר של הדרך, בהתאם לשליטה של התוקף. - בצורה בטיחותית! לדוגמא, לא להעביר אצבעות ליד העין. - במרחק שהיה מאפשר מכת אמת, לדוגמא, מגע של קצות האצבעות באיבר המטרה, מעיד על מרחק גדול מדי. כמו כן, האיבר המכה צריך להיות כפוף בעת הנגיעה באיבר המטרה, אחרת - המרחק למכה אפקטיבית הינו גדול מדי. - במהלך הסימון אנחנו נמנעים מלהזיק או להכאיב לפרטנר שלנו. - יש דרכים רבות למנוע מהסימונים שלנו להזיק או להכאיב לפרטנר שלנו. רוב הדרכים האלה אינן נכונות, מפני שהן מביאות לאי-עמידה בתנאי הראשון של צורת העבודה. - דרך גרועה מאוד להימנע מלהזיק לפרטנר, היא לסמן ממרחק שממנו איננו יכולים לפגוע בו. זה נפוץ בעיקר בבעיטות לראש, שבהן יש אנשים שמתעקשים לבעוט ממרחק שבו הרגל לא מגיעה, אלא מגיעה רק "לפני" הפנים. אסור לעשות כך בשום פנים ואופן! - הדרך להימנע מפגיעה בפרטנר, במכות בהן קשה לנו לשלוט (כמו בעיטה לפנים, למשל), היא לעצור את הבעיטה בחצי הדרך בערך, או שלושת-רבעי הדרך, או כמה שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו. אין בשום פנים ואופן טעם "להשלים" את הבעיטה "לפני" פרצופו של הפרטנר, מפני שזה גורם לאינסטינקטים מזיקים להשתלט על העבודה ומביא לאי-עמידה בתנאי הראשון של צורת העבודה. (ג) מה סימון אומר - חשוב להבין מה הסימונים אומרים הלכה למעשה, אחרת עלולות להיות מטופחות אשליות בקרב, דבר שהינו חמור למדי. לדוגמא, אם הסימון של התוקף נבלם על-ידי, זה לא אומר שהייתי מצליח לבלום את המכה האמיתית. כלומר, זה אומר שאולי בלמתי, לא שבלמתי. לעומת זאת, אם הסימון של התוקף נכנס אלי בהצלחה, זה אומר שבטוח לא הייתי מצליח לבלום את המכה האמיתית. אם נדמה לי שהסימון "אומר" לי משהו שהוא לא באמת אומר, אני מתחיל לטפח אשליה, כלומר, לפגוע ברמת קרב האמת שלי. (ד) שני סוגי סימון - קיימים שני סוגים שונים לגמרי של סימון, שחיוני להפריד ביניהם בקפידה רבה: - סימון על-ידי מכה מוחלשת - סימון על-ידי נגיעה הממחישה את נגישות הפרטנר למכות מסויימות הסוג הראשון משמש לצורך החלפה של מכות שהחלשתן הופכת אותן לבלתי מכאיבות, כגון בעיטה לבטן, אגרוף לגוף, בעיטה לרגל וכולי. הסוג השני משמש לצורך החלפה של מכות שהחלשתן איננה מספקת לצורך הפיכתן לבטיחותיות, כגון בעיטה למפשעה, אצבע לעין, אגרוף ללסת וכולי. כדי להמחיש את נגישות הפרטנר לבעיטה שלי במפשעה שלו, לדוגמא, אני יכול לבעוט בעדינות על החלק הפנימי של ירכו. כדי להמחיש את נגישות הפרטנר להכנסת אצבע שלי לעין שלו, לדוגמא, אני יכול לגעת באמצעות כף ידי בראשו. כדי לסמן אגרוף לבטן, אני לא צריך להמחיש זאת בעזרים חלופיים, אלא אני פשוט יכול לתת אגרוף לבטן - חלש יותר. (ה) מה מסמנים? בכל פעם שאני "מסמן" משהו, עלי לדעת היטב מה אני מסמן. לדוגמא, כשאני נוגע בכף ידי בראשו של הפרטנר, זה יכול "לסמן" אלפי תקיפות שונות, כגון אצבע לעין, אגרוף ללסת וכולי. אז מה אני מסמן? אם אני סתם נוגע לפרטנר בראש, אין לכך כל משמעות. הדבר לא יסייע לי ב"קרב אמת". יש לכך, אמנם, משמעות לפרטנר, שיודע שהוא היה חשוף למהלומות שלי, אבל אין לכך משמעות מבחינתי, כי לא הייתי יכול לנצל את הנגישות הזאת שלו אליי! בעת קרב, חובה לבחור תחילה כיצד לתקוף - ואז להמיר את ההתקפה לסימון מתאים, מסוג של מכה מוחלשת או מסוג של המחשת נגישות. הדבר גורם לכך שהקרב שלי יהיה איטי יותר, המחשבה שלי תהיה "כפולה" כביכול - והדבר יעצים מאוד את הקרב שלי, יעמיק אותו, יהפוך אותו למחובר יותר לקרב אמת וליעיל יותר. עדיף שאני לא אצליח לעשות דברים רבים, עקב מגבלת החשיבה הזאת, מאשר אצליח לעשות דברים רבים ולא תהיה להם משמעות בקרב אמת. 4. קיימים ארבעה סוגים של "עצירה" בקרב מלא מסומן עדין, אשר הכרחיים לצורך השגת 2 התנאים באופן רציף לאורך הקרב. אי שימוש באחת מהעצירות הללו, כשיש בה צורך, יגרום מיידית לאי-עמידה באחד מ-2 התנאים הקרדינליים של צורת העבודה. שתיים מהעצירות קשורות לתנאי ה"בריאות" ושתיים מהעצירות קשורות לתנאי ה"יעילות". 5. עצירה מספר 1 היא עצירה ממשית או תיאורטית (דמיונית), לפי הצורך, בדיוק ברגע שבו הפרטנר תוקף אותי. היא איננה עוצרת את הקרב, אלא הקרב נמשך והיא פשוט מהווה בחירה אפשרית שלי, בכל שניה ושניה במהלך הקרב, להקפיא את עצמי ובכל זאת להיות בטוח לגמרי שהפרטנר לא יפגע בי (יזיק לי / יכאיב לי). עצירה זו הינה לצורך בדיקה. אם אנחנו לא עומדים בה (כלומר, אם אנחנו לא מרגישים מספיק בטוחים ליישם אותה), אנחנו מוכרחים להפסיק את הקרב. אסור לנו לנהל אפילו שניה אחת בקרב, מבלי שיהיה לנו בטחון מוחלט (המבוסס על האמת, לא על הרגשה) בכך שהפרטנר לא יפגע בנו. חשוב שלעולם לא נקבל מכה כתוצאה מבדיקה זו. כדי להגיע לכך, יש להשתמש תחילה בבדיקה דמיונית ועקרונית, לבצע טסטים, לדבר עם הפרטנר, להרגיל אותו - וכולי. 6. עצירה מספר 2 הינה עצירה של הקרב. הפסקת הקרב ומעבר לטיפול בפגמים שנתגלו בצורת העבודה שלנו. אנחנו משתמשים בה ברגע שהעבודה שלנו לא בטיחותית לגמרי. לדוגמא, אם צורת העבודה שלנו לא עומדת בטסט שנובע מעצירה מספר 1, זה הזמן להשתמש בעצירה מספר 2 ! (המשך בהודעה הבאה...)
העבודה ב"קרב מלא מסומן עדין" (למרות שבדרך כלל אני מעדיף שאתם תעשו את זה, יא &#^&%^#^): 1. לצורת העבודה המכונה "קרב מלא מסומן עדין" יש מטרה אחת ושני תנאים. המטרה שלה היא לקדם את המתרגל ביכולת קרב האמת שלו. התנאים שלה הם: (א) שהיא באמת תקדם אותו בקרב אמת (ב) שהיא תשמור על בריאותו ואף תטפח אותה - ובטח ובטח שלא תזיק לה, בשום צורה שהיא. אי-השגת אחד התנאים איננו רק ליקוי חמור, אלא גם עשוי להביא לנזקים משמעותיים: (א) אי עמידה בהתנאי הראשון עלולה להוביל לטיפוח אשליה של יכולת קרב ממשית, שאין מאחוריה דבר. (ב) אי עמידה בתנאי השני עלולה להביא לפגיעה בבריאות, הן מחמת מהלומה, הן מחמת שחיקה. לעולם לא יכול להתקבל על הדעת מצב שבו מישהו יגיע ללימודי קונג-פו והדבר יגרום לו לנזק בריאותי, כזה או אחר. משמעות לימודי הקונג-פו, בין היתר, היא העמקת הבריאות ושיפורה - ולעולם לא ההיפך מזה! 2. קיימות שתי גישות עיקריות לאחיזה במתודת העבודה הזו. גישה אחת היא גישת "שתי צורות העבודה", כלומר "כל אחד אחראי על האחיזה שלו בצורת העבודה". גישה שניה היא גישת "צורת העבודה האחת", כלומר "אין דבר כזה שמישהו אחד השתמש נכון בצורת העבודה והשני השתמש בה פחות טוב - זוהי אותה צורת עבודה, ששני הפרטנרים אוחזים בה בו זמנית". אנחנו משתמשים בשלב זה של הלימוד בגישה השניה בלבד. במלים אחרות, אם אחד מהצדדים הכניס לשני מכה חזקה מדי, שניהם לא החזיקו נכון בצורת העבודה. 3. חמשת הדברים ההכרחיים שיש לדעת אודות "אמנות הסימון": (א) מה הסימונים מחליפים - תקיפות שונות, לעיתים גם בלימות שונות. רוב התקיפות הינן לאיזור הפנים! (ב) איך מסמנים - - באמצעות מגע (ולא באוויר! לא ליד! לגעת!), או אם אין אפשרות לגעת בעדינות (לדוגמא, במקרה של בעיטה לפרצוף מאדם שלא שולט מספיק ברגל שלו בגבהים כאלה) אז באמצעות עצירה של המכה באמצע הדרך, או בחלק אחר של הדרך, בהתאם לשליטה של התוקף. - בצורה בטיחותית! לדוגמא, לא להעביר אצבעות ליד העין. - במרחק שהיה מאפשר מכת אמת, לדוגמא, מגע של קצות האצבעות באיבר המטרה, מעיד על מרחק גדול מדי. כמו כן, האיבר המכה צריך להיות כפוף בעת הנגיעה באיבר המטרה, אחרת - המרחק למכה אפקטיבית הינו גדול מדי. - במהלך הסימון אנחנו נמנעים מלהזיק או להכאיב לפרטנר שלנו. - יש דרכים רבות למנוע מהסימונים שלנו להזיק או להכאיב לפרטנר שלנו. רוב הדרכים האלה אינן נכונות, מפני שהן מביאות לאי-עמידה בתנאי הראשון של צורת העבודה. - דרך גרועה מאוד להימנע מלהזיק לפרטנר, היא לסמן ממרחק שממנו איננו יכולים לפגוע בו. זה נפוץ בעיקר בבעיטות לראש, שבהן יש אנשים שמתעקשים לבעוט ממרחק שבו הרגל לא מגיעה, אלא מגיעה רק "לפני" הפנים. אסור לעשות כך בשום פנים ואופן! - הדרך להימנע מפגיעה בפרטנר, במכות בהן קשה לנו לשלוט (כמו בעיטה לפנים, למשל), היא לעצור את הבעיטה בחצי הדרך בערך, או שלושת-רבעי הדרך, או כמה שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו. אין בשום פנים ואופן טעם "להשלים" את הבעיטה "לפני" פרצופו של הפרטנר, מפני שזה גורם לאינסטינקטים מזיקים להשתלט על העבודה ומביא לאי-עמידה בתנאי הראשון של צורת העבודה. (ג) מה סימון אומר - חשוב להבין מה הסימונים אומרים הלכה למעשה, אחרת עלולות להיות מטופחות אשליות בקרב, דבר שהינו חמור למדי. לדוגמא, אם הסימון של התוקף נבלם על-ידי, זה לא אומר שהייתי מצליח לבלום את המכה האמיתית. כלומר, זה אומר שאולי בלמתי, לא שבלמתי. לעומת זאת, אם הסימון של התוקף נכנס אלי בהצלחה, זה אומר שבטוח לא הייתי מצליח לבלום את המכה האמיתית. אם נדמה לי שהסימון "אומר" לי משהו שהוא לא באמת אומר, אני מתחיל לטפח אשליה, כלומר, לפגוע ברמת קרב האמת שלי. (ד) שני סוגי סימון - קיימים שני סוגים שונים לגמרי של סימון, שחיוני להפריד ביניהם בקפידה רבה: - סימון על-ידי מכה מוחלשת - סימון על-ידי נגיעה הממחישה את נגישות הפרטנר למכות מסויימות הסוג הראשון משמש לצורך החלפה של מכות שהחלשתן הופכת אותן לבלתי מכאיבות, כגון בעיטה לבטן, אגרוף לגוף, בעיטה לרגל וכולי. הסוג השני משמש לצורך החלפה של מכות שהחלשתן איננה מספקת לצורך הפיכתן לבטיחותיות, כגון בעיטה למפשעה, אצבע לעין, אגרוף ללסת וכולי. כדי להמחיש את נגישות הפרטנר לבעיטה שלי במפשעה שלו, לדוגמא, אני יכול לבעוט בעדינות על החלק הפנימי של ירכו. כדי להמחיש את נגישות הפרטנר להכנסת אצבע שלי לעין שלו, לדוגמא, אני יכול לגעת באמצעות כף ידי בראשו. כדי לסמן אגרוף לבטן, אני לא צריך להמחיש זאת בעזרים חלופיים, אלא אני פשוט יכול לתת אגרוף לבטן - חלש יותר. (ה) מה מסמנים? בכל פעם שאני "מסמן" משהו, עלי לדעת היטב מה אני מסמן. לדוגמא, כשאני נוגע בכף ידי בראשו של הפרטנר, זה יכול "לסמן" אלפי תקיפות שונות, כגון אצבע לעין, אגרוף ללסת וכולי. אז מה אני מסמן? אם אני סתם נוגע לפרטנר בראש, אין לכך כל משמעות. הדבר לא יסייע לי ב"קרב אמת". יש לכך, אמנם, משמעות לפרטנר, שיודע שהוא היה חשוף למהלומות שלי, אבל אין לכך משמעות מבחינתי, כי לא הייתי יכול לנצל את הנגישות הזאת שלו אליי! בעת קרב, חובה לבחור תחילה כיצד לתקוף - ואז להמיר את ההתקפה לסימון מתאים, מסוג של מכה מוחלשת או מסוג של המחשת נגישות. הדבר גורם לכך שהקרב שלי יהיה איטי יותר, המחשבה שלי תהיה "כפולה" כביכול - והדבר יעצים מאוד את הקרב שלי, יעמיק אותו, יהפוך אותו למחובר יותר לקרב אמת וליעיל יותר. עדיף שאני לא אצליח לעשות דברים רבים, עקב מגבלת החשיבה הזאת, מאשר אצליח לעשות דברים רבים ולא תהיה להם משמעות בקרב אמת. 4. קיימים ארבעה סוגים של "עצירה" בקרב מלא מסומן עדין, אשר הכרחיים לצורך השגת 2 התנאים באופן רציף לאורך הקרב. אי שימוש באחת מהעצירות הללו, כשיש בה צורך, יגרום מיידית לאי-עמידה באחד מ-2 התנאים הקרדינליים של צורת העבודה. שתיים מהעצירות קשורות לתנאי ה"בריאות" ושתיים מהעצירות קשורות לתנאי ה"יעילות". 5. עצירה מספר 1 היא עצירה ממשית או תיאורטית (דמיונית), לפי הצורך, בדיוק ברגע שבו הפרטנר תוקף אותי. היא איננה עוצרת את הקרב, אלא הקרב נמשך והיא פשוט מהווה בחירה אפשרית שלי, בכל שניה ושניה במהלך הקרב, להקפיא את עצמי ובכל זאת להיות בטוח לגמרי שהפרטנר לא יפגע בי (יזיק לי / יכאיב לי). עצירה זו הינה לצורך בדיקה. אם אנחנו לא עומדים בה (כלומר, אם אנחנו לא מרגישים מספיק בטוחים ליישם אותה), אנחנו מוכרחים להפסיק את הקרב. אסור לנו לנהל אפילו שניה אחת בקרב, מבלי שיהיה לנו בטחון מוחלט (המבוסס על האמת, לא על הרגשה) בכך שהפרטנר לא יפגע בנו. חשוב שלעולם לא נקבל מכה כתוצאה מבדיקה זו. כדי להגיע לכך, יש להשתמש תחילה בבדיקה דמיונית ועקרונית, לבצע טסטים, לדבר עם הפרטנר, להרגיל אותו - וכולי. 6. עצירה מספר 2 הינה עצירה של הקרב. הפסקת הקרב ומעבר לטיפול בפגמים שנתגלו בצורת העבודה שלנו. אנחנו משתמשים בה ברגע שהעבודה שלנו לא בטיחותית לגמרי. לדוגמא, אם צורת העבודה שלנו לא עומדת בטסט שנובע מעצירה מספר 1, זה הזמן להשתמש בעצירה מספר 2 ! (המשך בהודעה הבאה...)