טוב, יאללה גם אני אצטרף
הי, אני אלה והגעתי לכאן בעקבות ההמלצה של מורי האדומה והמגניבה
סיימתי לקרוא את הספר השלישי לפני...חצי שעה? ואני חייבת לפרוק קצת. מממ...בבקשה לא לזרוק ירקות רקובים
לשלושת הספרים בהמשך: אז דבר ראשון תרשו לי להגיד שהאפילוג נוסח הארי פוטר היה ממש
. ממש אבל. מה זה הקיטש הדוחה הזה של הילדים משחקים באחו?! ועוד התאור של איך שניהם הם שילוב מושלם של ההורים... מצטערת אבל זה פתטי. ממה שהבנתי מהקריאה פה בפורום יש התפלגות לאוהדי פיטה ואוהדי גייל? אז אני לא אוהבת אף אחד מהם. פיטה די משעמם אותי. הדמות שלו קצת משתפרת בסוף של השלישי אבל עדיין... אין בו יותר מדי עומק. וגייל... לא יודעת... אני לא אוהבת אנשים קיצוניים. בכל אופן כל משולש האוהבים הזה הוא לדעתי הנקודה החלשה ביותר בספרים. קו העלילה הזה השאיר אותי לגמרי אדישה. ז"א באמת לא היה אכפת לי מי אוהב את מי ולמה. זה פשוט לא היה מעניין. (כן, כן... אני יודעת- ירקות רקובים בדרכם אלי...). למען האמת... אני לא כ"כ מחבבת גם את קטניס. היא די מעצבנת. ונשאלת השאלה... למה קראתי את הספרים בכ"ז?
אז דבר ראשון בגלל המשחקים והפוליטיקה שהיו מרתקים ונוראיים ומגניבים ביותר. דבר שני בגלל שקטניס, למרות שהיא ילדה מעצבנת ודורשת מכות, היא דמות מאוד אמינה. יש משהו מאוד אמיתי איך שהסיפור מסופר דרך העיניים שלה. ודבר שלישי בגלל סינה (
) והיימיטץ'
הספר הראשון היה באמת מעולה, נשאבתי אליו לגמרי, המשחקים היו מפחידים ומעולים ולמרות שהקטעים הרומנטיים עם כל ההתכרבלויות וליטופי השיער והנשיקות-לא נשיקות היו משעממים בעליל, עדיין מאוד מאוד נהנתי ממנו. השני...לא יודעת... הייתה לי תחושה שהוא סוג של ספר מעבר. כל החלק לפני המשחקים היה פשוט לא מעניין. אבל זירת השעון והמתמודדים החדשים פיצו על זה. השלישי...די רע.. שלושה רבעים ממנו פשוט כתובים רע. כאילו לקוחים מאיזה סרט מד"ב גרוע משנות ה70. שום דבר שם לא היה מקורי או מעניין אפילו קצת. באמת שקראתי עמוד אחד מתוך כל שלושה. החל מהקרב המכריע זה טיפה משתפר, לפחות יש התרחשויות. אבל לכתוב 300 עמודים משעממים וחסריי ייחוד ואז לצפות שהאקשן ב100 העמודים האחרונים יפצה על זה- זה לא מעיד לטובה על הסופרת. לגבי הסיום- לא יודעת מה להגיד אפילו... זה שקטניס ירתה בנשיא ה"לא נכון" היה כ"כ צפוי שזה מצחיק. זה שהיא וגייל התנתקו סופית היה רק עניין של זמן. זה שפרים מתה...ממש רציתי להיות עצובה בשבילה... אבל איכשהו התחושה הזאת הייתה מהולה ב-"טוב, בסדר, הבנו, היא נהרגה, מאוד עצוב, אפשר בבקשה להתקדם הלאה כבר?!" וזה שקטניס בילתה את כל הספר תחת השפעת סמים כלשהם ממש לא תרם. באיזשהו שלב הייתה תחושה של "אוקיי, לא היה את זה כבר איפשהו??, לא הגיע הזמן לגוון קצת בתיאור תחושות-מחשבות-רגשות...?" וכבר ציינתי שהאפילוג היה השיא
אז לסיכום- הייתי מפסיקה אחרי הספר הראשון שגובל בגאונות. שני האחרים... בינוני עד גרוע. ועדיין... עדיין יש שם משהו. גם אם המשהו הזה קבור תחת ערימות של קיטש וחוסר מקוריות ושעמום. משהו בכ"ז גרם לי לסיים את הספר ואז לכתוב כאן תגובה. לא יודעת מה המשהו הזה בדיוק... אבל הוא שם. זהו. זו הייתה חפירתי. אני יודעת שבטח אף אחד לא יסכים איתי. אבל זה בסדר. כמו שאמרתי, רק הרגשתי צורך לפרוק
הי, אני אלה והגעתי לכאן בעקבות ההמלצה של מורי האדומה והמגניבה
