PEACE FOR ALL
New member
טוב חבר'ה,
לאחר התלבטויות רבות, החלטתי להעלות את ה"בעיה" שלי לפורום. אני מתוסבכת בין שלושה אנשים. וכן, זה מפחיד בדיוק כמו שזה נשמע. במי אתחיל? בו. לא ראיתי אותו אף פעם, אבל הוא ראה אותי. אנחנו מדברים באייסיקיו כבר בערך ארבעה חודשים, ואני נהנת נורא. השיחות שלנו ממש "בוערות" כמו שאומרים. אין רגע של שקט. כל הזמן כותבים, כל הזמן יש מה להגיד אחד לשני. והוא בהחלט מקסים. אפשר לראות שהוא בנאדם מאוד מיוחד. הוא אופטימי מאוד, ורואה את החיים בצורה יפה וקלילה, הוא שמח כזה, ומעביר את ההרגשה הזו גם לי. מאוד כיף לי לדבר איתו. עכשיו, העניין הוא שאנחנו גם שכנים, והוא כל הזמן מציע לי שנפגש איפהשהו בשכונה או משהו כזה. ואני.. מפתחת רגשות כלפיי אנשים מהר מאוד. בהחלט יש לי משהו אליו, ותמיד אני מוצאת תירוץ אחר כדי לא להפגש איתו. נכון שלרוב באמת שאין לי זמן, אבל גם כשיש, אני מסרבת ומתרצת משהו. אני לא יודעת למה אני עושה את זה. אני מאוד רוצה להפגש איתו, מאוד. אבל... מפחדת? אני לא בטוחה שזה פחד. לא, זה לא פחד. זו אי וודאות. וזה בהחלט משגע אותי. השני הוא חבר מאוד טוב שלי. הקשר שלנו הוא ידידותי לחלוטין. שיחות מתמשכות אל תוך הלילה, שמחים ביחד כשקורה משהו טוב, עצובים כקורה משהו רע, חולקים מחשבות, מבלים זמן ביחד, ממש ככה. קשר ידידות קלאסי. אבל אצלי זה מעבר לזה. לפעמים קורה שאנחנו יושבים ביחד בשעה מאוד מאוחרת של הלילה באיזה פארק, ואי אפשר שלא להרגיש את האוירה. מן שקט כזה.. תחושה מוזרה. או כשאני שמה את הראש שלי על הברכיים שלו והוא מלטף לי את השיער.. אויי. אני באמת משתגעת. זה כל כך לא מובן. ואני לא יודעת מה קורה מצדו. הוא לא אחד שמראה רגשות במיוחד. ואז יש גם אותו. את אותו אחד ישן נושן. העניין איתו נמשך כבר עוד מעט שנה, והוא אף פעם לא הגיע להחלטה סופית בקשר למה שהוא רוצה שיהיה עם הקשר שלנו. אף פעם, עד לפניי יומיים. פתאום הוא הצהיר שהוא אוהב אותי. הוא אמר שהוא לא יכול יותר, ושהוא רוצה שנהייה ביחד שוב. אמרתי שאין סיכויי שזה ילך ביננו, שזה אף פעם לא הלך. אבל אני לא יודעת אם עשיתי את הדבר הנכון. אני יודעת שעדיין יש לי רגשות כלפיו. אני מתגעגעת אליו בצורה שאי אפשר לתאר. אבל אני כל הזמן שואלת את עצמי, האם לא הגענו לנקודה שבה מישהו מאיתנו צריך לחתוך את העניין? שנה זה הרבה זמן. אני חושבת שבשנה אפשר להבין אופי של קשר. ואני הבנתי את שלנו. חוסר יציבות זה מה שמאפיין אותו. אז אנחנו לא מושכים את זה יותר מדיי? אולי הגיע הזמן שנסגור את העניין אחת ולתמיד כדי שהדברים יהיו ברורים סופסוף. ואני אומרת לעצמי כל הזמן "הנה, את כבר יודעת את התשובה, למה את לא מקשיבה לעצמך?", אבל אני פשוט לא יכולה. אני מפחדת להצטער אחר כך. אני יודעת שאני יכולה ללכת אליו בכל שנייה ולהגיד לו שאני מאוד רוצה להיות איתו. אני לא יכולה להוציא את המחשבה הזו מהראש שלי. ואז שוב, יש את השניים האחרים, שמה שאני מרגישה כלפיהם מאוד לא ברור. ואני שואלת אתכם אנשים, מה לעשות בכל התסבוכת הזו? אני ממש אובדת עצות. אשמח לשמוע את דעתכם.
לאחר התלבטויות רבות, החלטתי להעלות את ה"בעיה" שלי לפורום. אני מתוסבכת בין שלושה אנשים. וכן, זה מפחיד בדיוק כמו שזה נשמע. במי אתחיל? בו. לא ראיתי אותו אף פעם, אבל הוא ראה אותי. אנחנו מדברים באייסיקיו כבר בערך ארבעה חודשים, ואני נהנת נורא. השיחות שלנו ממש "בוערות" כמו שאומרים. אין רגע של שקט. כל הזמן כותבים, כל הזמן יש מה להגיד אחד לשני. והוא בהחלט מקסים. אפשר לראות שהוא בנאדם מאוד מיוחד. הוא אופטימי מאוד, ורואה את החיים בצורה יפה וקלילה, הוא שמח כזה, ומעביר את ההרגשה הזו גם לי. מאוד כיף לי לדבר איתו. עכשיו, העניין הוא שאנחנו גם שכנים, והוא כל הזמן מציע לי שנפגש איפהשהו בשכונה או משהו כזה. ואני.. מפתחת רגשות כלפיי אנשים מהר מאוד. בהחלט יש לי משהו אליו, ותמיד אני מוצאת תירוץ אחר כדי לא להפגש איתו. נכון שלרוב באמת שאין לי זמן, אבל גם כשיש, אני מסרבת ומתרצת משהו. אני לא יודעת למה אני עושה את זה. אני מאוד רוצה להפגש איתו, מאוד. אבל... מפחדת? אני לא בטוחה שזה פחד. לא, זה לא פחד. זו אי וודאות. וזה בהחלט משגע אותי. השני הוא חבר מאוד טוב שלי. הקשר שלנו הוא ידידותי לחלוטין. שיחות מתמשכות אל תוך הלילה, שמחים ביחד כשקורה משהו טוב, עצובים כקורה משהו רע, חולקים מחשבות, מבלים זמן ביחד, ממש ככה. קשר ידידות קלאסי. אבל אצלי זה מעבר לזה. לפעמים קורה שאנחנו יושבים ביחד בשעה מאוד מאוחרת של הלילה באיזה פארק, ואי אפשר שלא להרגיש את האוירה. מן שקט כזה.. תחושה מוזרה. או כשאני שמה את הראש שלי על הברכיים שלו והוא מלטף לי את השיער.. אויי. אני באמת משתגעת. זה כל כך לא מובן. ואני לא יודעת מה קורה מצדו. הוא לא אחד שמראה רגשות במיוחד. ואז יש גם אותו. את אותו אחד ישן נושן. העניין איתו נמשך כבר עוד מעט שנה, והוא אף פעם לא הגיע להחלטה סופית בקשר למה שהוא רוצה שיהיה עם הקשר שלנו. אף פעם, עד לפניי יומיים. פתאום הוא הצהיר שהוא אוהב אותי. הוא אמר שהוא לא יכול יותר, ושהוא רוצה שנהייה ביחד שוב. אמרתי שאין סיכויי שזה ילך ביננו, שזה אף פעם לא הלך. אבל אני לא יודעת אם עשיתי את הדבר הנכון. אני יודעת שעדיין יש לי רגשות כלפיו. אני מתגעגעת אליו בצורה שאי אפשר לתאר. אבל אני כל הזמן שואלת את עצמי, האם לא הגענו לנקודה שבה מישהו מאיתנו צריך לחתוך את העניין? שנה זה הרבה זמן. אני חושבת שבשנה אפשר להבין אופי של קשר. ואני הבנתי את שלנו. חוסר יציבות זה מה שמאפיין אותו. אז אנחנו לא מושכים את זה יותר מדיי? אולי הגיע הזמן שנסגור את העניין אחת ולתמיד כדי שהדברים יהיו ברורים סופסוף. ואני אומרת לעצמי כל הזמן "הנה, את כבר יודעת את התשובה, למה את לא מקשיבה לעצמך?", אבל אני פשוט לא יכולה. אני מפחדת להצטער אחר כך. אני יודעת שאני יכולה ללכת אליו בכל שנייה ולהגיד לו שאני מאוד רוצה להיות איתו. אני לא יכולה להוציא את המחשבה הזו מהראש שלי. ואז שוב, יש את השניים האחרים, שמה שאני מרגישה כלפיהם מאוד לא ברור. ואני שואלת אתכם אנשים, מה לעשות בכל התסבוכת הזו? אני ממש אובדת עצות. אשמח לשמוע את דעתכם.
)