טוב.... אז רק...

[תמרה45]

טוב.... אז רק...

רוצה לדעת שאני בסדר.... איך יודעים את זה בכלל?
לו הייתי יודעת לנסח את איך ואת מה שאני מרגישה...
מצד אחד מרגישה בריאה... אין לי בולמוסים, אין הקאות, אין משלשלים, אין כלום, אין פחד מאוכל... עם אנשים שטיפה טריגרי לי עם אוכל אז יש עדיין טיפה רגישות, אבל גם, אני לגמרי יודעת לתפוס את עצמי ולהרגיע את עצמי....
אבל..... מה מזין אותי עכשיו? אל תגידו לי ב'קשה שזה מה שמאפיין את כל המופרעות אכילה... כי זה לא ממש מעניין ו/או מנחם...
אני באמת מרגישה מוזר, וחסרת אונים...
אין לי בעיה לאכול בריא, אין לי בעיה לאכול מזין, אין לי בעיה עם אכלתי טיפה יותר מידי או טיפה פחות מידי.... וגם אין לי בעיה להיות טיפה מלאה {לא שאני כזו, אבל זה רק כי אני פשוט בסדר..}
אין לי בעיה עם נשים רזות מאוד, שנראות לי מושלמות, ואין לי בעיה עם נשים שמנות... {חחח.. עם גברים שמנים כן.... סתאאם}
אבל אני לא יודעת מי אני עכשיו.. אני יודעת שיש לי מטרה והיא אולי תהיה משהו לכל החיים, כי זה קיומי.. שהיא: לזכור מאיין באתי... ז"א, אני לא חושבת שאי פעם מישהי תגיד לידי: "יואו, בא לי להקיא" ואני אחשוב לעצמי שזה מאוד טבעי וכו', מן הסתם ישר אקח את זה למקום של: "יואו, היא אולי חולה וכו' וכו'". או שיש מישהי שנדלקת מלראות גלידה ועיניה נוצצות ואולי המחשבה הראשוני שלי תהיה שלילית כזו... אבל אני לומדת להבדיל בין מחשבות מופרעות שלי לבין אנשים ש אוהבים אוכל... ולא רואים בו משהו מיותר... טוב, אולי גם אני אהיה שם פעם.. מן הסתם אוכל ואכילה יהיו תמיד אישיו כזה.... קיצור, אתן מבינות? יש בי ים תחושות!!! ואני לא יודעת מה לעשות איתן!! אני לא יודעת אם לעשות ספורט עבורי זה בריא היום או לא... אם לרקוד, אם לשיר, זה לא טוב או כן טוב.... אם להיות במקום שהוא לא "בטוח".. ז"א, מקום שהואלא עם גבולות ברורים ומוחלטים של אסור ומותר... {תמיד זה הפחיד אותי... כי לא ידעתי לאן אנזול משם.. אולי לעבר דברים אסורים ומזיקים כביכול... הורסים..}
ועל אותם קשרים עם אנשים שפתאום הה"א שלי וההרס העצמי שלי הוא לא המזין.. פתאום אני בנאדם שאפשר גם לדבר איתו על דברים רגילים...
באיזה שהוא מקום אני שונאת את זה כי העולם הזה לפעמים נראה לי רע ומבאס

/ {לא תמיד... רק לפעמים.. פשוט אני מזהה פעמים שאילו לא הייתי כבר אחרי גמילה ובמקום יותר בוגר אז כנראה חופשי הייתי הולכת לדרדר את עצמי....}
מה אני יעשה? במה אני יעבוד? מה אני יהיה? מה אני אלמד? לא אריב עם ההורים שלי יותר לעולם? אני אסלח להם באמת? לאנשים שפגעו בי, גם אסלח?
אופפפ אני מרגישה בכיינית...... אבל אולי יהיה לכן משהו חכם לומר לי?
אני כאילו באיזה שהואו מקום מרגישה- גמרתי את המלחמה, אני לא מרגישה נלחמת יותר... אבל מה כן??? מה יהיה אתי??? אני בערך מאז שאני בת 14... במלחמה!!! הצילווו!!!
לב-
תמרה

 

[תמרה45]

אני יכולה עוד טיפה...?

למשל... לחשוב עם עצמי.. מה אני אוהבת? אולי אני אוהבת לקרוא?
להיות פתאום לא מוטרדת.. לא דרוכה... לא מטרתית כזאת...
פתאום גם לא צריכה לעמוד בלחצים של להכין עוגות ואוכל לאנשים אחרים... אני כבר הרבה יותר שלימה עם זה שאני לא מכינה.. פשוט...
למרות שזה מוזר.. כי יש פחות על מה לדבר אתי... חחחח.... סתאם.. ופתאום גמו שאני מגלה לעצמי תמרה חדשה... כך גם לעולם, לאנשים, למשפחה, אני מגלה תמרה חדשה....... שיואווו!!! זה מוזר!!!

 

[jellybelly1]

איזה כיף שהגעת למקום הזה

של להכיר את עצמך בלי ההפרעה.
את לא חייבת להיות עקבית למי שהיית קודם וזה בסדר להשתנות.
ההפרעה הייתה סוג של טפילה על האישיות שלך ששינתה אותך.
את לא צריכה להיות מקריבה ומעניקה כמו שהיית או לעסוק בנפש שלך במידה הזאת. אולי את יכולה ליהנות גם מהצד הקליל של החיים, הלא נלחם ונאבק.
את תתגלי לעצמך לאט עם הזמן. דרך גישוש ובדיקה. את צעירה מספיק לגיל התבגרות מאוחר. "אתה עוד תגלה את העולם אם תרצה או לא תרצה יש עוד זמן להשתנות מהקצה אל הקצה"

 

[תמרה45]

הלוואי

תשמעי-
המילים שאמרת לי, כמעט כולן, ממש סותרות את האישיות שלי
זה לא שאני אדם כבד בטירוף אבל אני אדם של נון סטופ עבודה וחפירה..
לשחרר את זה, זה כמו- אמאא מה יצא ממני? את מבינה?? זה כ״כ כ״כ לא מוכר..
חח אף פעם לא האמנתי שהשיר של גידי גוב (נכון?) יחול עליי... שרתי אותו תמיד את יודעת כמו כולם.. אבל אף פעם זה לא היה יותר מזה... אמממ מעניין..

 

[levshavur]

אני חושבת...

תמרה שלום
אני חושבת שזה נפלא שיצאת מהמקום הזה של ההפרעה וזה זמן להכיר את עצמך
ממקום חדש לגלות איזה דברים את יכולה לעשות איזה כישרונות יש לך (ואני בטוחה
שיש לך) אוליי ללמוד משהו חדש.
המלחמה שלך עכשיו זה לגלות את מה שהעולם יכול להציע לך.
אני גם יצאתי מההפרעה ואני מאושרת להיות בלי זה.
כל מצב חדש נראה בהתחלה מפחיד אבל מתרגלים, ואני בטוחה שתתרגלי לזה אני חושבת שאת מסוגלת.
לבשה.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

תמרה

הפרעת אכילה היא דרך להשתיק ולהרדים בעיות שמטרידות אותנו, דברים שקשה לנו להתמודד איתם. היא לא הכאב הראשוני, היא מה שבא לטשטש אותו.
וכשמוותרים על החולי, חוזרים להרגיש הרבה דברים שלא הרגשנו במשך הרבה זמן. פחדים, דאגות, קושי בכל מיני תחומים. פתאום אנחנו שמים לב לחללים האלו בתוכנו שהשתקנו והרדמנו ומילאנו דרך הפרעת האכילה. פתאום אנחנו שמות לב לקשיים שלנו ביחסים חברתיים.
כל מיני דברים שהיו שם כל הזמן, רק שהפרעת האכילה שלנו סיממה אותנו מכדי להרגיש ולראות.
החלמה לא אומרת שהעולם נהיה מושלם. ולא הופכת את המציאות לורודה או את עצמנו לאנשים בלי כאבים. היא אומרת שהפרעת אכילה היא לא הכלי שאיתו תנצחי את כל הדברים האלו, היא אומרת שיהיו לך כלים להתמודד עם הקשיים והכאבים היומיומיים- בלי לפגוע בעצמך.
לכן החלמה היא תהליך לא פשוט בכלל. היא מחזירה אותנו לאותם פחדים שמהם ברחנו דרך החולי...

נשמע שאת אחרי דרך ארוכה מאוד,
אז קודם כל- מגיע לך לעצור ולהסתכל על כל מה שעשית ולהיות גאה בעצמך מאוד, ומגיע לך לקבל פרגון גדול מהסביבה או לפחות מאיתנו כאן

השלב הבא הוא לקבל את זה, שעכשיו זה החיים. הם לא פיקניק. יש בהם כל מיני התמודדיות ופחדים וכאבים. ומותר לכאוב. מותר לפחד. מותר להרגיש...

אני חושבת שזה שלב משמעותי מאוד. אבל בשביל לעבור אותו ולהצליח להיות איתו בלי להתפרק ולחזור אחורה אל המקומות המוגנים של החולי, צריך הרבה עזרה ותמיכה.
לגבי השאלות הטכניות שלך, את צודקת, צריך מישהו לשאול אותו את כל זה- אני אוכלת בסדר? זה מספיק? כמה ספורט מותר לי לעשות? זה בדיוק הדברים לעבוד עליהם עם דיאטנית, וליווי דיאטני הוא הכרחי.
גם עזרה פסיכולוגית היא חשובה. לא הייתי מוותרת על למצוא לעצמי עכשיו מקום שאני מרגישה בו בטוח להמשיך עבודה פסיכולוגית.