טוב.... אז רק...
רוצה לדעת שאני בסדר.... איך יודעים את זה בכלל?
לו הייתי יודעת לנסח את איך ואת מה שאני מרגישה...
מצד אחד מרגישה בריאה... אין לי בולמוסים, אין הקאות, אין משלשלים, אין כלום, אין פחד מאוכל... עם אנשים שטיפה טריגרי לי עם אוכל אז יש עדיין טיפה רגישות, אבל גם, אני לגמרי יודעת לתפוס את עצמי ולהרגיע את עצמי....
אבל..... מה מזין אותי עכשיו? אל תגידו לי ב'קשה שזה מה שמאפיין את כל המופרעות אכילה... כי זה לא ממש מעניין ו/או מנחם...
אני באמת מרגישה מוזר, וחסרת אונים...
אין לי בעיה לאכול בריא, אין לי בעיה לאכול מזין, אין לי בעיה עם אכלתי טיפה יותר מידי או טיפה פחות מידי.... וגם אין לי בעיה להיות טיפה מלאה {לא שאני כזו, אבל זה רק כי אני פשוט בסדר..}
אין לי בעיה עם נשים רזות מאוד, שנראות לי מושלמות, ואין לי בעיה עם נשים שמנות... {חחח.. עם גברים שמנים כן.... סתאאם}
אבל אני לא יודעת מי אני עכשיו.. אני יודעת שיש לי מטרה והיא אולי תהיה משהו לכל החיים, כי זה קיומי.. שהיא: לזכור מאיין באתי... ז"א, אני לא חושבת שאי פעם מישהי תגיד לידי: "יואו, בא לי להקיא" ואני אחשוב לעצמי שזה מאוד טבעי וכו', מן הסתם ישר אקח את זה למקום של: "יואו, היא אולי חולה וכו' וכו'". או שיש מישהי שנדלקת מלראות גלידה ועיניה נוצצות ואולי המחשבה הראשוני שלי תהיה שלילית כזו... אבל אני לומדת להבדיל בין מחשבות מופרעות שלי לבין אנשים ש אוהבים אוכל... ולא רואים בו משהו מיותר... טוב, אולי גם אני אהיה שם פעם.. מן הסתם אוכל ואכילה יהיו תמיד אישיו כזה.... קיצור, אתן מבינות? יש בי ים תחושות!!! ואני לא יודעת מה לעשות איתן!! אני לא יודעת אם לעשות ספורט עבורי זה בריא היום או לא... אם לרקוד, אם לשיר, זה לא טוב או כן טוב.... אם להיות במקום שהוא לא "בטוח".. ז"א, מקום שהואלא עם גבולות ברורים ומוחלטים של אסור ומותר... {תמיד זה הפחיד אותי... כי לא ידעתי לאן אנזול משם.. אולי לעבר דברים אסורים ומזיקים כביכול... הורסים..}
ועל אותם קשרים עם אנשים שפתאום הה"א שלי וההרס העצמי שלי הוא לא המזין.. פתאום אני בנאדם שאפשר גם לדבר איתו על דברים רגילים...
באיזה שהוא מקום אני שונאת את זה כי העולם הזה לפעמים נראה לי רע ומבאס
/ {לא תמיד... רק לפעמים.. פשוט אני מזהה פעמים שאילו לא הייתי כבר אחרי גמילה ובמקום יותר בוגר אז כנראה חופשי הייתי הולכת לדרדר את עצמי....}
מה אני יעשה? במה אני יעבוד? מה אני יהיה? מה אני אלמד? לא אריב עם ההורים שלי יותר לעולם? אני אסלח להם באמת? לאנשים שפגעו בי, גם אסלח?
אופפפ אני מרגישה בכיינית...... אבל אולי יהיה לכן משהו חכם לומר לי?
אני כאילו באיזה שהואו מקום מרגישה- גמרתי את המלחמה, אני לא מרגישה נלחמת יותר... אבל מה כן??? מה יהיה אתי??? אני בערך מאז שאני בת 14... במלחמה!!! הצילווו!!!
לב-
תמרה
רוצה לדעת שאני בסדר.... איך יודעים את זה בכלל?
לו הייתי יודעת לנסח את איך ואת מה שאני מרגישה...
מצד אחד מרגישה בריאה... אין לי בולמוסים, אין הקאות, אין משלשלים, אין כלום, אין פחד מאוכל... עם אנשים שטיפה טריגרי לי עם אוכל אז יש עדיין טיפה רגישות, אבל גם, אני לגמרי יודעת לתפוס את עצמי ולהרגיע את עצמי....
אבל..... מה מזין אותי עכשיו? אל תגידו לי ב'קשה שזה מה שמאפיין את כל המופרעות אכילה... כי זה לא ממש מעניין ו/או מנחם...
אני באמת מרגישה מוזר, וחסרת אונים...
אין לי בעיה לאכול בריא, אין לי בעיה לאכול מזין, אין לי בעיה עם אכלתי טיפה יותר מידי או טיפה פחות מידי.... וגם אין לי בעיה להיות טיפה מלאה {לא שאני כזו, אבל זה רק כי אני פשוט בסדר..}
אין לי בעיה עם נשים רזות מאוד, שנראות לי מושלמות, ואין לי בעיה עם נשים שמנות... {חחח.. עם גברים שמנים כן.... סתאאם}
אבל אני לא יודעת מי אני עכשיו.. אני יודעת שיש לי מטרה והיא אולי תהיה משהו לכל החיים, כי זה קיומי.. שהיא: לזכור מאיין באתי... ז"א, אני לא חושבת שאי פעם מישהי תגיד לידי: "יואו, בא לי להקיא" ואני אחשוב לעצמי שזה מאוד טבעי וכו', מן הסתם ישר אקח את זה למקום של: "יואו, היא אולי חולה וכו' וכו'". או שיש מישהי שנדלקת מלראות גלידה ועיניה נוצצות ואולי המחשבה הראשוני שלי תהיה שלילית כזו... אבל אני לומדת להבדיל בין מחשבות מופרעות שלי לבין אנשים ש אוהבים אוכל... ולא רואים בו משהו מיותר... טוב, אולי גם אני אהיה שם פעם.. מן הסתם אוכל ואכילה יהיו תמיד אישיו כזה.... קיצור, אתן מבינות? יש בי ים תחושות!!! ואני לא יודעת מה לעשות איתן!! אני לא יודעת אם לעשות ספורט עבורי זה בריא היום או לא... אם לרקוד, אם לשיר, זה לא טוב או כן טוב.... אם להיות במקום שהוא לא "בטוח".. ז"א, מקום שהואלא עם גבולות ברורים ומוחלטים של אסור ומותר... {תמיד זה הפחיד אותי... כי לא ידעתי לאן אנזול משם.. אולי לעבר דברים אסורים ומזיקים כביכול... הורסים..}
ועל אותם קשרים עם אנשים שפתאום הה"א שלי וההרס העצמי שלי הוא לא המזין.. פתאום אני בנאדם שאפשר גם לדבר איתו על דברים רגילים...
באיזה שהוא מקום אני שונאת את זה כי העולם הזה לפעמים נראה לי רע ומבאס
מה אני יעשה? במה אני יעבוד? מה אני יהיה? מה אני אלמד? לא אריב עם ההורים שלי יותר לעולם? אני אסלח להם באמת? לאנשים שפגעו בי, גם אסלח?
אופפפ אני מרגישה בכיינית...... אבל אולי יהיה לכן משהו חכם לומר לי?
אני כאילו באיזה שהואו מקום מרגישה- גמרתי את המלחמה, אני לא מרגישה נלחמת יותר... אבל מה כן??? מה יהיה אתי??? אני בערך מאז שאני בת 14... במלחמה!!! הצילווו!!!
לב-
תמרה