קייזר סוזי
New member
טוב אז אני אתחיל קצת
כשנחתנו בבנגקוק, הייתה לנו המתנה של שלוש שעות לטיסת פנים לויאטנם.
טסנו להאנוי הבירה. Hà Nội התחלנו את הטיול מהצפון אל הדרום ומשם לקמבודיה ואז חזרה לבנגקוק.
ממזג אויר קר, עברנו לסחוניה אש.
ויאטנם רובה אופנועים.
3/4 מתושבי המדינה הענקית הזו על אופנועים.
לפעמים רוכבים 4 אנשים על אופנוע אחד במכה.
לעולם ללא קסדות.
רמזורים ומעברי חציה זה בגדר המלצה בלבד.
(הם לא עוצרים אף פעם).
מטורפים.
אישית, לא אהבתי את האנוי, עיר די מטונפת, כולם שם תמיד נמצאים ברחובות.
עובדים, אוכלים.. הכל ברחוב.
על המדרכות עם הכסאות והשולחנות הקטנים שלהם.
ביום השני שם ובכלל, עשו לנו סיור ריקשות. כל אחד על ריקשה והיינו שיירה.
אבל אותי ואת אמא שלי לקחו למלון. הופרדנו מהשיירה, כי הייתי צריכה דחוף לקחת בגדים ארוכים נוספים איתי.
אז יצא שנסענו כל אחת בריקשה משל עצמה, לבד בהאנוי.. בלי הקבוצה, פחד אימים.
אמא שלי בסרטים, אני בסרטים.. שלא יכנסו בנו, שלא יחטפו אותנו, אנחנו לבד!
הגענו למלון, הכל טוב ויפה. ואז עלינו על הריקשות שוב כי הם מחזירים אותו חזרה לקבוצה.
אבל בדרך, אמא שלי נעלמה עם הריקשה שלה, ואז פה שתינו נכנסנו לסטרס.
גם הפחידו אותנו, המדריך בעיקר.. שעלינו להחזיק את התיק חזק כשאנחנו בריקשה,
כי רוכבי האופנוע חולפים על פנינו מהר וחוטפים את התיק תוך כדי נסיעה.
בקיצור זה היה מפחיד, ולא נרגעתי עד שלא ראיתי פנים מוכרות ואמא שלי בכלל כמעט התעלפה.
באותו הלילה נסענו לסאפא ברכבת לילה, שם קר מאוד.
זו הייתה חוויה הזויה, קבינות של 4 מיטות, 2 קומותיים.
צפוף, כמעט ללא תאורה, כמובן אין מקלחת, אין להחליף בגדים.
ישנים בג'יפה שלנו אחרי כל היום, ולא נראה לי שהרכבת מחזיקה אנשי נקיון שם.
כי השירותים היו... וול.
הגענו לסאפא, עיר מדהימה , יותר סגנון כפרי כזה.
היינו במלא שווקים, חזירי בר ובאפלו מסתובבים חופשי.
טיפסנו על הר שנדמה לי קוראים לו "מלתעות הדרקון", ויש בו גן בוטני יפיפה,והנוף ממנו מהמם, צירפתי פה תמונה לא מזמן.
סביב סאפא ישנם הרבה כפרים של שבטים שונים שלכל שבט יש את הלבוש המסורתי שלו.
ביקרנו בכמה כפרים, אחד מהם היה הכפר של המדריכה המקומית שלנו טהאן.
השבט שלה הוא שבט רא ג'וי, אם אני לא טועה.
רצו לחתן אותה בגיל 15, היא לא הסכימה וברחה מהכפר לסאפא.
שם הסתתרה 3 חודשים מהמשפחה שחיפשה אותה.
בסוף הם וויתרו ואז היא התחילה לחיות את החיים שלה.
בגיל 20 עזבה להאנוי ונהייתה מדריכת תיירים, שם הכירה את בעלה, גם הוא מדריך.
בגיל 20 ההורים כבר עזבו אותה לנפשה, כי היא מבוגרת מדי להתחתן אצלם בכפר.
אחת מאחיותה נחטפה לסין בגיל 14, לפני 4 שנים.
מאז לא שמעו ממנה, כנ"ל לגבי בת דודה וכמה חברות.
הכרנו את המשפחה שלה בכפר ואת הבית שלהם.
איך היא הייתה חיה עד גיל 14.
ממש חיי כפר, עם בגדים מסורתיים והכל צבעוני, רקום מעשה ידיהן.
הסוחרות שם עטו עלינו מהרגע שהגענו והן לא משחררות עד שאתה הולך.
אח"כ נסענו לעיר לאו קאי, לגבול עם סין, משם גם לקחנו את הרכבת לילה חזרה להאנוי ולמלון.
נסענו למחרת להלונג ביי, לשייט ארוך, כמו בתאילנד, מלא איים, נופים מדהימים.
היינו במערת נטיפים ענקית ולא פעילה.
יום למחרת טסנו לעיר hue... לא משמעותי במיוחד.
קיצר, יש עוד מלא.. להמשיך?
---> התמונה הראשונה שצילמתי מהאנוי.
כשנחתנו בבנגקוק, הייתה לנו המתנה של שלוש שעות לטיסת פנים לויאטנם.
טסנו להאנוי הבירה. Hà Nội התחלנו את הטיול מהצפון אל הדרום ומשם לקמבודיה ואז חזרה לבנגקוק.
ממזג אויר קר, עברנו לסחוניה אש.
ויאטנם רובה אופנועים.
3/4 מתושבי המדינה הענקית הזו על אופנועים.
לפעמים רוכבים 4 אנשים על אופנוע אחד במכה.
לעולם ללא קסדות.
רמזורים ומעברי חציה זה בגדר המלצה בלבד.
(הם לא עוצרים אף פעם).
מטורפים.
אישית, לא אהבתי את האנוי, עיר די מטונפת, כולם שם תמיד נמצאים ברחובות.
עובדים, אוכלים.. הכל ברחוב.
על המדרכות עם הכסאות והשולחנות הקטנים שלהם.
ביום השני שם ובכלל, עשו לנו סיור ריקשות. כל אחד על ריקשה והיינו שיירה.
אבל אותי ואת אמא שלי לקחו למלון. הופרדנו מהשיירה, כי הייתי צריכה דחוף לקחת בגדים ארוכים נוספים איתי.
אז יצא שנסענו כל אחת בריקשה משל עצמה, לבד בהאנוי.. בלי הקבוצה, פחד אימים.
אמא שלי בסרטים, אני בסרטים.. שלא יכנסו בנו, שלא יחטפו אותנו, אנחנו לבד!
הגענו למלון, הכל טוב ויפה. ואז עלינו על הריקשות שוב כי הם מחזירים אותו חזרה לקבוצה.
אבל בדרך, אמא שלי נעלמה עם הריקשה שלה, ואז פה שתינו נכנסנו לסטרס.
גם הפחידו אותנו, המדריך בעיקר.. שעלינו להחזיק את התיק חזק כשאנחנו בריקשה,
כי רוכבי האופנוע חולפים על פנינו מהר וחוטפים את התיק תוך כדי נסיעה.
בקיצור זה היה מפחיד, ולא נרגעתי עד שלא ראיתי פנים מוכרות ואמא שלי בכלל כמעט התעלפה.
באותו הלילה נסענו לסאפא ברכבת לילה, שם קר מאוד.
זו הייתה חוויה הזויה, קבינות של 4 מיטות, 2 קומותיים.
צפוף, כמעט ללא תאורה, כמובן אין מקלחת, אין להחליף בגדים.
ישנים בג'יפה שלנו אחרי כל היום, ולא נראה לי שהרכבת מחזיקה אנשי נקיון שם.
כי השירותים היו... וול.
הגענו לסאפא, עיר מדהימה , יותר סגנון כפרי כזה.
היינו במלא שווקים, חזירי בר ובאפלו מסתובבים חופשי.
טיפסנו על הר שנדמה לי קוראים לו "מלתעות הדרקון", ויש בו גן בוטני יפיפה,והנוף ממנו מהמם, צירפתי פה תמונה לא מזמן.
סביב סאפא ישנם הרבה כפרים של שבטים שונים שלכל שבט יש את הלבוש המסורתי שלו.
ביקרנו בכמה כפרים, אחד מהם היה הכפר של המדריכה המקומית שלנו טהאן.
השבט שלה הוא שבט רא ג'וי, אם אני לא טועה.
רצו לחתן אותה בגיל 15, היא לא הסכימה וברחה מהכפר לסאפא.
שם הסתתרה 3 חודשים מהמשפחה שחיפשה אותה.
בסוף הם וויתרו ואז היא התחילה לחיות את החיים שלה.
בגיל 20 עזבה להאנוי ונהייתה מדריכת תיירים, שם הכירה את בעלה, גם הוא מדריך.
בגיל 20 ההורים כבר עזבו אותה לנפשה, כי היא מבוגרת מדי להתחתן אצלם בכפר.
אחת מאחיותה נחטפה לסין בגיל 14, לפני 4 שנים.
מאז לא שמעו ממנה, כנ"ל לגבי בת דודה וכמה חברות.
הכרנו את המשפחה שלה בכפר ואת הבית שלהם.
איך היא הייתה חיה עד גיל 14.
ממש חיי כפר, עם בגדים מסורתיים והכל צבעוני, רקום מעשה ידיהן.
הסוחרות שם עטו עלינו מהרגע שהגענו והן לא משחררות עד שאתה הולך.
אח"כ נסענו לעיר לאו קאי, לגבול עם סין, משם גם לקחנו את הרכבת לילה חזרה להאנוי ולמלון.
נסענו למחרת להלונג ביי, לשייט ארוך, כמו בתאילנד, מלא איים, נופים מדהימים.
היינו במערת נטיפים ענקית ולא פעילה.
יום למחרת טסנו לעיר hue... לא משמעותי במיוחד.
קיצר, יש עוד מלא.. להמשיך?
---> התמונה הראשונה שצילמתי מהאנוי.
