טובת הילדים??????????

[אiר1]

זכותך המלאה

ובצדק גמור, גם כן. לפעמים כבר אי אפשר לשתוק.

 

[touti]

תודה אור אז ממשיכה

אני פשוט רואה שאני שנורר כדי להשלים חסכים אבהים, אז אני חושבת שאם היינו יודעים שככה זה יהיה לא היינו מנסים למנוע את החרפה??? חוץ מזה עוד משהו: ילדים אי"א להחליף, נכון? לכן אנחנו איתם בטוב וברע באש ובמים, אם היינו מתייחסים לנשואים כמצב בלתי הפיך היינו נאלצים להסתדר עם המצב , אבל כשחושבים יכול להיות יותר טוב ממילא לא משקיעים במה שיש. חחחחחחחחחוווווווץץץץץ מממממזזזההה אני מבואסת שהעולם לא מתנהג בהתאם לאמות המידה שלי כן יודעת שצדק זה רק כוכב, אבל אם בחרת לעצמך תפקיד של מחנך, אז תהיה ככה. מעצבן אותי לךעשות שנורר ליחס אבהי ושמחנך יגיד זה גדול עלייייי

 

[touti]

ברוך ה לא אלמן ישראל

וכשלאחד זה גדול עליו תמיד נמצא מישהו שיקח על עצמו את התפקיד בטבעיות. ובכל זאת זה מחזיר אותי לקיטור הראשון, החסך האבהי הזה

 

[אiר1]

עם כל הצדק שבצערך על חסך אב

זיכרי, שבכל משפחה, תמיד זה אף פעם לא יהיה מושלם. אז ההלקאה העצמית שלך, היא מובנת, אבל גם אנשים שגדלים ללא אב, יכולים להיות אנשים טובים ומוצלחים. האהבה שאת נותנת להם, היא זו שתעניק להם בטחון בהמשך החיים. היא החשובה מהכל, לדעתי.

 

[touti]

יכול להיות שאת צודקת

מילא כשאין אב, כמו ביתמות וזו מציאות שאי אפשר לשנות אבל כשיש אב קצת קשה לראות את המציאות כמו בדוגמא לעיל אחחח הצפיות הצפיותתת

 

[אiר1]

זה שהאב קיים כאן פיסית

אבל אינו מסוגל נפשית להעניק לילדים את מה שהוא צריך, זה רק מוכיח שיש לו נכות נפשית. אז למה אפשר לצפות במצב כזה? אני תמיד אומרת, שלצפות מאדם נכה נפשית לעשות משהו, שהוא אינו מסוגל לו - זו ציפיה אנושית כל כך, אבל... לא מציאותית, לעתים. קחי למשל דוגמא אחרת - אדם קטוע רגליים. האם היית עומדת מעליו ודורשת ממנו לקום על רגליו ולרוץ? ודאי שלא. אותו דבר - אותם גברים נכים נפשית. הם לא מסוגלים להעניק. נכים נפשית. אז עשי לעצמך טובה. כל פעם שאת מצפה ממנו למשהו ומתאכזבת - זיכרי את משל קטוע הרגליים. הוא נכה. נקודה.

 

[כמו עלה]

זה חזק ביותר אור!!!

נכות רגשית... ישדבר כזה! ותותי לעניינך- עניינו... הציפיות שלנו ממש מייסרות אותנו... קודם כל מעצמינו- ואז נכנסות רגשות האשמה... משם זה משליך אל האחר- במקרה כאן האבא... עזבי, באמת. התעסקי בך. בדוגמא שאת נותנת. בחינוך העצמי שלך. בלמידה, בהתפתחות, בהתחדשות. תהיי שלמה עם מה שאת עושה. קודם כל קבלי את עצמך עם כל מה שבך- בלי שפיטה. משם הצמיחה כבר תגיע ותעלה ותגדל! הכל קיים בך! הילדים כבר ירגישו אותך... (דיברתי אלייך אך גם לעצמי....) את אשה מדהימה! חכמה! יפה! רגישה! עמוקה! וזוהי רק ההתחלה.... לילה טוב מתוקה!

 

[אiר1]

חן חן

 

[emoshe101]

השאלה מורכבת

האם הבעל מתגרש מאשתו או מתגרש מהילדים? ברוב המקרים שני בני הזוג מתגרשים אבל האבא נאלץ להיפרד גם מהילדים. זה לא פשוט, לא לחיות איתם, ולראות אותם רק פעמיים בשבוע + כל סופ"ש שני. גם להם חסר הקשר הזה. זה שההורים לא הסתדרו זה לא אומר מבחינתם שאבא לא יהיה איתם יותר הכל בהנחה כמובן שהקשר היה טוב, ושלא היו בעיות עם האב. אבל לדעתי רוב האבות בסדר ולא צריך להשליך ממקרה אחד על כל המקרים. זה ממש חכמה קטנה לומר לכל אמא גרושה "הגרוש שלך נכה נפשית".

 

[אiר1]

ודאי שלא אמרתי כך על כל גרוש

אם תראה את הקשר דבריי, תבין שזה ממקרה מאד ספציפי ומאד מתאים לאמירותיי.

 

[emoshe101]

לא יודע, קראתי את דברייך שוב

ועדיין נראה לי שאת הופכת את המציאות: רוב הגירושים נובעים מבעיות בין הבעל לאישה ואינם קשורים ליחסו של הבעל לילדים. הפירוד בין הבעל לילדים הינו תוצאה מאולצת של הגירושים, ללא פתרון מתאים.

 

[אiר1]

כל מה שכתבת כאן -

נכון. לא טענתי אחרת.

 

[emoshe101]

אולי התערבבו הדברים שכתבת כאן עם פוסט אחר

הפוסט הקודם, שבו התווכחתם אם ההלכה קובעת שרק האמא מתאימה לגדל את הילדים... אבל זה לא מקרי שהתערבבו לי הפוסטים: יש דמיון לא קטן ברוח הדברים שלך, שאני לא יכול להסכים איתם. נראה לי שאת נוטה להקצין ביחס שלך לאבות ולגברים בכלל. זה לא בסדר, כל מקרה לגופו.

 

[touti]

תקליל

כל אחד צודק מהמקום הוא נמצא

 

[אiר1]

אכן

אתה צודק, כל מקרה לגופו. אני דיברתי עם תותי (ברשותך תות) לעניינה שלה. אתה לא חייב להסכים עם דבריי. כל אחד, עם דיעותיו הוא. לגבי הקצנה - הכל יחסי. ולצערי, אני מדברת מתוך ידיעה מרה ולא מתוך דמיון. הלוואי שאכיר גברים, שיוכיחו לי, שכל מה שהכרתי עד היום, הוא מיעוט.

 

[emoshe101]

צר לי לשמוע

זה לא נעים לשמוע, חבל. הלוואי שתמצאי באמת. אם הנסיון שלך לא קצר (מדובר בבעל לשעבר בלבד או בעוד גברים?), אז אני יכול להאיר את עינייך בתובנה לא פשוטה שחוויתי בעצמי: יותר קל ויותר נכון למצוא מה שמפריע אצלך ולא אצל בני הזוג. כלומר, זה לא שאת אשמה, אבל אם זה נוגע להרבה בני זוג לפעמים יש איזו הנחה מטעה ש "אני בסדר", ואז כל קשר מתפוצץ בסופו של דבר, כי אין את השיפור העצמי ואז לא משנה מה הצד השני עושה. זה כמובן רק על קצה המזלג. אני מדבר כאן מנסיוני האישי ומנסיונם של חכמים ממני שלימדו אותי דרך זו, הלוואי והייתי יודע אותה לפני השבר בחיי האישיים. אבל לפחות אני מרגיש את השינוי יום יום מאז ששיניתי את דרך חשיבתי.

 

[אiר1]

תודה

מדובר באקס שלי (אכן חיי הנישואין לא היו קצרים) ובחוויה המאד אישית שחברותיי משתפות אותי בה. חוויה לא פשוטה, בלשון המעטה. וזו צרת רבות. רבות מאד. זה נכון שכל אדם צריך לעשות חשבון נפש עם עצמו לגבי יכולת תרומתו ליחסים הזוגיים והמשפחתיים, אולם במקרה האישי שלי, לא נותר לי אלא להחליט סופית. גם אני שיניתי הרבה מאז העזיבה שלו. בעיקר נתתי ל'אני' האמיתית שלי לצאת בחופשיות. להיות מי שאני באמת, דבר שנמנע ממני באופן עקבי וקיצוני. והשינוי הזה עשה לי הרבה טוב. מאותו יום, הפריחה שלי רק הולכת ומתגברת, ב"ה.

 

[סאני42]

יש לך פריחה? אחותי!!! צינק דחוף!!!../images/Emo6.gif

 

[אiר1]

../images/Emo142.gif../images/Emo3.gif

 

[ציפי81]

תותי, דברי איתי באישי בבקשה ביחס ל"יחס אבהי"

מעבר לזה לא נמאס לי לענות לך: לפעמים אי אפשר להתייחס לנישואין כמצב בלתי הפיך. מסכימה שיש אנשים מפונקים שהתייחסות כזו פשוט היתה מלמדת אותם להתמודד עם החיים, אבל לא תמיד זה כך. לא אנקוב בשמות, אבל יותר מאחת מחברותינו לפורום תסכים איתי. יש סיבה לכך שגירושין היא מצווה מן התורה, שמנו אותה כל מוני המצוות לדורותיהם, והמצווה הזו קיימת בדיוק בשביל מצבים כאלה, בהם אין ברירה אלא לפרק את החבילה. מחנך? תותי, אם אני זוכרת את חרדית, אני צודקת? לצערי, רוב אלה שמתקראים "מחנכים" בעולם החרדי אינם כאלה ולעיתים קרובות ההפך מכך.