זולל מישמישים
New member
טבילת אש
רשמים מטיול שנתי עם כיתה י3. שבוע שעבר יצאתי לראשונה להדריך טיול של בית ספר. חמש כיתות יוד, חמישה מדריכים, חמישה מאבטחים, עשרה מורים, שלושה ימים. יום ראשון כבר במהלך הנסיעה לצפון הבנתי שהנוער לא מעוניין לשמוע הסברים. אי לכן, ההסברים באוטובוס הצטמצמו למבזקים של שניות ספורות. האמת - הזהירו אותי מראש שכך יהיה (וגם ציידו אותי בעיצה "תהיה מעניין", שהיא בערך שקולה לעצה "מומלץ להיות עשיר ובריא") הגענו ליעד - אחד מנחלי הגולן. יום חם, אוטובוסים בעשרות וילדים בהמונים. ניסיון לרכז את הקבוצה שלי לצורך הסבר עולה בתוהו. ממשיכים, ואני מגלה שאנחנו תקועים בפקק תנועה. קבוצות לפנינו קבוצות מאחרינו ושום דבר לא זז. חם. קיטורים מפה ועד להודעה חדשה. לזוועתי אני רואה שהרבה ילדים לא מצויידים בבקבוק מים. בטיולים ילדים שואלים שאלות, נכון? נכון. ולכולם אותה שאלה: "מתי מגיעים לאוטובוס?". די מהר גם אני הצטרפתי לאותה תפילה "אלוהים*, עשה שנגיע לאוטובוס במהרה". אחרי שפילסנו את דרכינו בין קבוצות אחרות, וקבוצות אחרות פילסו את דרכן בינינו, ונזפתי בתלמידים כארבע מאות פעם שלא יעברו אותי, והם עברו בכל זאת, בסוף איכשהוא הגענו כולנו שלמים ובריאים לאוטובוס. הסיוט הסתיים. הידד. בלילה התלמידים עסוקים בהחרבתה של האכסניה, ובשאר פעילויות הכוללות צרחות אנדיאניות שמפלחות את דומיית הלילה (דומיה??? נו, מילא). יום שני בסיום ארוחת הבוקר אומר לי אחד המדריכים: שיניתי את דעתי על הילדים האלה. הם ממש ילדים טובים. אף אחד לא זרק אוכל על ילדים אחרים....
שיחת מוטיבציה למדריכים בבוקר "אל תוותרו לתלמידים. תנו הסברים. בסוף הם יקשיבו". מזג האויר היום לטובתינו. עולים להר בנטל. לאחר מאבק נחוש של כמה דקות, התלמידים יושבים בערך איפה שביקשתי (ליתר דיוק: חלק מהתלמידים). אני שואל: נגד מי נלחמה ישראל במלחמת יום כיפור? אחרי הרבה נסיונות הם מצליחים בסוף לענות נכון. אני מספר מה רואים ("שם זה סוריה"), ולמה יש פה הר, ו"עמק הבכא". התלמיד הפרובלמטי של הכיתה מוצא לנכון לנצל את הזמן להשלכת אבנים זעירות על החנונים שיושבים ומקשיבים למדריך ברוב חנוניותם. כמה זעקות שבר מהמדריך והמורה ורכז השכבה מנטרלות לבסוף את המפגע. נרשמה הקשבה סבירה בקרב התלמידים. לאחר ארוחת צהריים יוצאים למסלול הליכה בבאניאס. לאחר כמות סבירה של צרחות, המורות מצליחות להפריד את י3 משאר הכוחות ולרכז אותם לדבוקה אחת. (וזה מזכיר לי שפעם באיזה יום חברה קיבלנו משימה להפריד עדר עיזים לשני חלקים שווים ולהוביל אותן מנקודה איי לנקודה בי. משימה לא פשוטה בכלל). יוצאים לדרך. בתחילת המסלול אני מצליח (לאחר מאמצים) לזכות בתשומת ליבם, ומסביר על מיתולוגיה יוונית ורומית ואיך זה קשור לעניינינו. יש התקדמות. בהמשך אני מוצא עוד שתי הזדמנויות לספר על מה שאנחנו רואים. באחת העצירות מתרחש המהפך. אני עוצר ליד הנחל, וזוכה אוטומטית ל"למה עוצרים?" "למה לא ממשיכים לאוטובוס?" "מתי מגיעים?". אבל אחרי כמה דקות מתחילים לשמוע זמירות חדשות: "דווקא ממש יפה פה"... "אולי נישאר פה עוד כמה דקות?"... בקיצור, היה אחלה. התלמידים נהנו וגם אני. מאד. בערב נוסעים למרכז קנדה במטולה. כיף לא נורמלי. בסוף גוררים אותי משם בכוח באמצע משחק הסנוקר. יום מקסים הגיע לסיומו. כן ירבו. יום שלישי נוסעים לכנרת. רובצים כמה שעות. ממשיכים הביתה. === סוף === סיכום: מדובר בבית ספר שחברות טיולים לא מתלהבות לצאת איתם לטיולים. אני מניח שיש הרבה כמוהם, אבל יש גם בתי ספר עם תלמידים יותר קואופרטיבים. עבורי היום הראשון היה זוועה, אבל היום השני היה פיצוי הולם. המפגש עם ילדים שאומרים שהם לא אוהבים לטייל - הוא בהחלט חידוש עבורי (כל האנשים שאני מכיר אוהבים לטייל). מישהו אמר לי מראש "שום דבר לא מעניין אותם". וזה די נכון. בהתחלה, חוסר המוטיבציה להקשיב להסברים, מרגיז. אחרי זה לומדים לתמרן. ולסיום: כשיקראו לי שוב - אני מתייצב. * אלוהים - כל אחד מהקוראים מוזמן לפרש את הביטוי על פי אמונתו האישית.
רשמים מטיול שנתי עם כיתה י3. שבוע שעבר יצאתי לראשונה להדריך טיול של בית ספר. חמש כיתות יוד, חמישה מדריכים, חמישה מאבטחים, עשרה מורים, שלושה ימים. יום ראשון כבר במהלך הנסיעה לצפון הבנתי שהנוער לא מעוניין לשמוע הסברים. אי לכן, ההסברים באוטובוס הצטמצמו למבזקים של שניות ספורות. האמת - הזהירו אותי מראש שכך יהיה (וגם ציידו אותי בעיצה "תהיה מעניין", שהיא בערך שקולה לעצה "מומלץ להיות עשיר ובריא") הגענו ליעד - אחד מנחלי הגולן. יום חם, אוטובוסים בעשרות וילדים בהמונים. ניסיון לרכז את הקבוצה שלי לצורך הסבר עולה בתוהו. ממשיכים, ואני מגלה שאנחנו תקועים בפקק תנועה. קבוצות לפנינו קבוצות מאחרינו ושום דבר לא זז. חם. קיטורים מפה ועד להודעה חדשה. לזוועתי אני רואה שהרבה ילדים לא מצויידים בבקבוק מים. בטיולים ילדים שואלים שאלות, נכון? נכון. ולכולם אותה שאלה: "מתי מגיעים לאוטובוס?". די מהר גם אני הצטרפתי לאותה תפילה "אלוהים*, עשה שנגיע לאוטובוס במהרה". אחרי שפילסנו את דרכינו בין קבוצות אחרות, וקבוצות אחרות פילסו את דרכן בינינו, ונזפתי בתלמידים כארבע מאות פעם שלא יעברו אותי, והם עברו בכל זאת, בסוף איכשהוא הגענו כולנו שלמים ובריאים לאוטובוס. הסיוט הסתיים. הידד. בלילה התלמידים עסוקים בהחרבתה של האכסניה, ובשאר פעילויות הכוללות צרחות אנדיאניות שמפלחות את דומיית הלילה (דומיה??? נו, מילא). יום שני בסיום ארוחת הבוקר אומר לי אחד המדריכים: שיניתי את דעתי על הילדים האלה. הם ממש ילדים טובים. אף אחד לא זרק אוכל על ילדים אחרים....
