טארוט וידיעה
טארוט הוא עולם ומלואו, עולם ללא סוף. לפיכך קשה לדעת אותו [שלא במובן המקראי של לחוות אותו עד הסוף, שהסוף מדגיש את האפשרויות שלי ועובר "לאופק חדש" מידי פעם]. הידיעה [שלא כמו בתיכון] אינה ידיעה של שינון, אלא של דרך אישית הנכנסת לתוך עולם הטארוט [אורי פתח לי את העיניים בנושא זה כסיפר על החניכה שמתחילה מהעולם [כפי שהוא ידוע לנו] והולכת פנימה לתוך המקור המסתורי, והמרובד של מה שנקרא לחדור ולהעמיק ולהתענג על הידע הנסתר של הטארוט. לא סתם אני נמצא בקונוטאציות מיניות זכריות, כי המחפש הוא חודר ופעיל וסקרן [אנרגיה זכרית]. בסוף המסע מהכוון הזה, יש שוטה שמגחך על היותנו "יודעים".... ואז השוטה אומר :דנדמה לך שהגעת לסוף? ומה קורה ברוחב? לזה קוראים [בתלמוד] ים התלמוד. הלמידה של כל יום ויום, ההימצאות חיים שלמים במעמד של תלמיד. בשביל זה צריך להתפשט מ"עמדת היודע". והלהתפשט עצמו חושף הרבה מבוכה וחוסר ביטחון עצמי [אני כל כך הרבה לא יודע וכל כך לא מושלם] אבל זה בסדר לא לדעת [רק לא לעשות מזה דגל ולא להתבייש בזה], שכן כל יום לומדים. זוהי למידה פתוחה זוהי למידה של "ליקוט" "שיחזור " מחקר הדורש עיכול אישי [זמן להתנסות]... זמן לעכל... וגם מחייב את הארוחה הבאה [הצעד הבא השאלה הבאה. וכמו בכל מזון שמוגש לנו כדי להתחזק עלי להבחין בין רע לטוב [רעל למזון] ויש ספרים שמשקרים. זה שכתוב בספר [סקרופיה] לא אומר שזה אמת, והשאלות יסירו את המעטה ויביאו לנו תשובות, הן ברמה אישית [טעם] והן במת מודעות קולקטיבית [למה לדעתכם אני כותב פה?]...... ואז יש התלהבות הרפתקנית של גילוי [של עוד פיסת ידע ועוד פיסת ידע....] ולאט לאט אנחנו מתעצבים בחיפוש הזה. בקלף העולם יש הרבה פעמים את ישו כמברך ואם לא הוא אז את האותיות האלפא והאומגה שמייצגות אותו [אני ההתחלה ואני הסוף] והמסע נמתחיל או נגמר בעולם והעולם הזה הן של המציאות והן של הטארוט רוטט מציפיה משתוקקת להיחדר ולהתענג שחוקרים אותו [האלמנט הנקבי המשלים] אז הידיעה הטארוטית דורשת סוג אחר של ידיעה שהלא יודע יכול להיות שוטה אבל הוא רחוק מלהיות טיפש. טיפש הוא זה שמתבצר בדיקלום ידע של אחרים [כמו תוכי] שלא מאפשר לו להיכנס לחקור ולגלות. סתם הגיג שרציתי להיפטר ממנו [לטובת כולם]
טארוט הוא עולם ומלואו, עולם ללא סוף. לפיכך קשה לדעת אותו [שלא במובן המקראי של לחוות אותו עד הסוף, שהסוף מדגיש את האפשרויות שלי ועובר "לאופק חדש" מידי פעם]. הידיעה [שלא כמו בתיכון] אינה ידיעה של שינון, אלא של דרך אישית הנכנסת לתוך עולם הטארוט [אורי פתח לי את העיניים בנושא זה כסיפר על החניכה שמתחילה מהעולם [כפי שהוא ידוע לנו] והולכת פנימה לתוך המקור המסתורי, והמרובד של מה שנקרא לחדור ולהעמיק ולהתענג על הידע הנסתר של הטארוט. לא סתם אני נמצא בקונוטאציות מיניות זכריות, כי המחפש הוא חודר ופעיל וסקרן [אנרגיה זכרית]. בסוף המסע מהכוון הזה, יש שוטה שמגחך על היותנו "יודעים".... ואז השוטה אומר :דנדמה לך שהגעת לסוף? ומה קורה ברוחב? לזה קוראים [בתלמוד] ים התלמוד. הלמידה של כל יום ויום, ההימצאות חיים שלמים במעמד של תלמיד. בשביל זה צריך להתפשט מ"עמדת היודע". והלהתפשט עצמו חושף הרבה מבוכה וחוסר ביטחון עצמי [אני כל כך הרבה לא יודע וכל כך לא מושלם] אבל זה בסדר לא לדעת [רק לא לעשות מזה דגל ולא להתבייש בזה], שכן כל יום לומדים. זוהי למידה פתוחה זוהי למידה של "ליקוט" "שיחזור " מחקר הדורש עיכול אישי [זמן להתנסות]... זמן לעכל... וגם מחייב את הארוחה הבאה [הצעד הבא השאלה הבאה. וכמו בכל מזון שמוגש לנו כדי להתחזק עלי להבחין בין רע לטוב [רעל למזון] ויש ספרים שמשקרים. זה שכתוב בספר [סקרופיה] לא אומר שזה אמת, והשאלות יסירו את המעטה ויביאו לנו תשובות, הן ברמה אישית [טעם] והן במת מודעות קולקטיבית [למה לדעתכם אני כותב פה?]...... ואז יש התלהבות הרפתקנית של גילוי [של עוד פיסת ידע ועוד פיסת ידע....] ולאט לאט אנחנו מתעצבים בחיפוש הזה. בקלף העולם יש הרבה פעמים את ישו כמברך ואם לא הוא אז את האותיות האלפא והאומגה שמייצגות אותו [אני ההתחלה ואני הסוף] והמסע נמתחיל או נגמר בעולם והעולם הזה הן של המציאות והן של הטארוט רוטט מציפיה משתוקקת להיחדר ולהתענג שחוקרים אותו [האלמנט הנקבי המשלים] אז הידיעה הטארוטית דורשת סוג אחר של ידיעה שהלא יודע יכול להיות שוטה אבל הוא רחוק מלהיות טיפש. טיפש הוא זה שמתבצר בדיקלום ידע של אחרים [כמו תוכי] שלא מאפשר לו להיכנס לחקור ולגלות. סתם הגיג שרציתי להיפטר ממנו [לטובת כולם]