טאיזו (חלק א')
מעלה את הפוסט שכתבתי בבלוג על הביקור בטאיזו. בגלל גודלו אעלה אותו בשני חלקים
אלון
טאיזו, אבודים בקראלה
האם ההייפ סביב טאיזו מוצדק? ביקור אחד בן שלוש שעות מאשר שכן. לא בגלל האוכל, ממש לא, עליו נספר בהמשך. כי טאיזו, כמו שהיא, עם הפומפוזיות המולטי מיליונריות שלה, התפריט שהחליט אסיה עכשיו ובגדול, הויה דלרוזה (איזה מזל שלא מסע הצלב) סביב גיבוש הזהות, וגם התוצאה המניחה את הדעת פלוס פלוס – הוא מהלך נפלא ומתבקש לעיר כמו תל אביב. גם כשהציון בצלחת יסתכם, והבלוג ממש לא מאמין בשיטת דרוג הכוכבים, בארבעה כוכבים. גג.
אין סיבה מניחה את הדעת למה להסתער על מסעדה חדשה כבר בשבועות הראשונים לפתיחה. להיות שפן הניסויים של הצוות המתגבש. להצטופף בחברת כל ציידי וציידות הטרנדים. האם זה נובע מהרצון להשתייך לאותה קהילה עירונית לא קיימת. האם הביקור האובססיבי נועד לעצור את תחושת ההחמצה שהעולם דוהר קדימה ואנחנו נותרים מאחור. איזה באסה שמודעות לא מתורגמת לצו מניעה.
שאלה 1: האם מישהו כבר יגיש לקוביית ההמתנה הארוכה משקה לאורחים שממתינים כ 25 דקות עד שיתפנה להם השולחן המוזמן. אורחים (והם לא יחידים) שבטפשותם התייצבו בזמן.
תשובה: כוס מים. אחת.
דיוויד פוסטר ואלאס תיאר בספרו ”משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם“ את דקות ההמתנה לעלייה על אוניות הקרוזים של החלומות.
”רציף 21 נראה כמין האנגר לספינות אוויר בלי ספינות אוויר, גבה תקרה ומהדהד מאוד. כמה מן היושבים בשורות הכיסאות נראים כאילו הם נמצאים כאן ימים: יש להם אותו מבט מזוגג המאפיין אנשים שתקועים בנמלי תעופה בזמן סופות שלג“.
(מאנגלית: אלינוער ברגר, ספרית הפועלים)
לא הייתי אף פעם בקרוז, ובוודאי לא המתנתי לו (בהנחה שאוניית ”סבבה“ בנמל יפו לא נחשבת בז‘אנר העילי הזה). אבל הזדמן לי לא פעם לבלות דקות אפורות בנמלי תעופה קודרים, בהם ההמתנה על הכסאות באזור השערים - רגע לפני הצ‘ק אוט המתמהמה – הייתה מייאשת.
”65 קילומטר בשמונה שעות“, אמר בוגר מירוץ האירון מן סטייל לחברתו שהביטה עליו בעיניים מלאות הערצה, בעודו מתופף עם כפכפי הים שלו על הרצפה הבוהקת של המסעדה ושומר מרחק נגיעה מבקבוק יין ירדן שהביא מהבית. במהלך ההמתנה שמעתי על כל גבעה ועמק בדהירה שלו. וגם על אמבט הקרח. והשפשפות. הוא לא הפסיק לתופף.
ההמתנה הארוכה אפשרה להתעמק בחלל ולתהות איך זה שאין מטר רבוע אחד שישקף משהו מהמטבח פנימי או רוחו של בעל הבית. כי דקורציה מהסוג הזה, מודרנית ומלוטשת ככל שתהיה היא קצת פאסה במסעדנות המאוד חדשה. הסיבה: כל עוד המטבח, הרוח, הלשם כך התכנסנו, לא מקרינים על החלל – הוא יהפוך להיכל מנוכר. כל כך מנוכר, שגם שום מטבח פתוח מול הסועדים לא יסלק את התחושה הלא נעימה. אבודים בקראלה.
אני לא מכיר את יובל בן נריה השף של טאיזו, ולא יודע מה רוחו והשקפת עולמו (מלבד נגיעותיו ב“הרברט סמואל“). אבל גם בלי זה, לא הבנתי איך פתרונות פשוטים – אבל לא פשטניים – לא באו לידי ביטוי במרחב. למשל, כמה ספרי בישול ואוכל אסייתים על שולחן ההמתנה הגדול. במקום זה הבטתי במקרר העצום עם בקבוקי המשקה. שם שמתי לב לראשונה לבירת אלכסנדר טאיזו. זה היה אפקטיבי. בעוד כמה שעות נדווח לכם על איכותה.
שאלה: ”הזמנו שולחן לשעה 21:00. השעה 21:40“.
תשובה: ”זה מצב אנושי“.
תהיה: לאן צועדת האנושות?
בסוף נכנסנו. לא לחלל ליד הבר, אלא למרפסת-גינה הנעימה. החלטנו להמנע מפרצופים מתבקשים על ההמתנה הבלתי נסבלת, ובכל זאת גם בלי שאמרנו מילה הצוות הבין את הביאוס (או שפשוט הוא מצויין, גם ללא הנזקים שעושה הקבלה), וניסה לפצות: שני קוקטיילים לבחירתנו. משקאות, שגם אם הייתי צריך לשלם עליהן, היו משולמים ברצון. כי הם היו אחרים, מפתיעים ומדוייקים ולא התפשרו על אלכוהול פרימיום. פרמייר ליג בשדרת המשקאות המינסטרימיות. gam bay על בסיס טקילה, קמפרי, שרטרז, גויבה, אשכולית אדומה היה חמצמץ במידה, בעל עומק סביר, עם נוכחות אלכוהולית שמנעה ממנה לרקוד קופה קבנה. תורן הרוזמרין העשיר את הארומה את היה מעט בומבסטי. אולי שפשוף על דפנות הכוס יעשה בעדינות את העבודה. sharp satori גם היה חכם. וודקה סטוליצ‘ניה ג‘ינג‘ר, קונירל קורווזיה, אננס, וואסבי ולמון גראס. הוא כבר רקד למדבדה, פחות מתיקות הייתה מאפשרת לחוות טוב יותר את החומרים המקסימים. למרות הגרגורים, מעטות המסעדות שמרכיבות בישראל ככה קוקטיילים.
צריך לאכול. המלצרית ידעה את ההבדל בין סיפוק אינפורמציה להייד פארק מתמשך וטרחני. הסברים שלה קצרים ולעניין. בלי הטפות, אבל עם עצת אחיטופל אחת: ”אנחנו ממליצים לכם לחלוק את המנות“. ובעברית: תזמינו מנות כאילו אין מחר (הרי תמחור כל מנה לא יקר במיוחד), וכשתקבלו חשבון של מאות שקלים תבינו שמישהו החליק פה על הראש. טאיזו? תחליקו.
טיול קצר בתפריט העלה ערב רב של טעמים אסייתים גם ממחוזות שהכי לא קשורים. האימפריה ההודית, בערך מיליארד אנשים, יוצגה באותו תפריט כמו הממלכה הסינית, שני מיליארד אנשים. ובדרך המטוס עצר לתחנת בינתיים בוייטנאם, יפאן, אידונזיה וכל השכונה.
הייתי מאוד סקרן להבין את הנרטיב של המסעדה. לפי הפרסומים זרים, בן נריה ערך מסע ארוך, חסר מעצורים וכסף ביבשת כדי לגבש מנות. משהו הרגיש לי לא נכון, אבל לא הצלחתי לשים את היד על מה. הבטחתי לעצמי שאזמין מספיק מנות כדי לענות על החידה. ובעיקר תקוה גדולה שאתבדה ואצא מאושר מהמסעדה.
קונוס וואפלי עם ילו טייל, טונה, קציפת קציפת וואסבי, שומשום שחור וביצי דגים. חמוד. מנה מתוקה-מלוחה, כיפיית ופריכה בטירוף. בדיוק מהמנות שמוגשות חינם לאורחים במסעדות השני כוכבים – גם כדי לעשות שמח בבטן וגם סוג של סיבוב דאווין לא יקר במיוחד של השף הדגול.
---------------
לפוסט עם תמונות
מעלה את הפוסט שכתבתי בבלוג על הביקור בטאיזו. בגלל גודלו אעלה אותו בשני חלקים
אלון
טאיזו, אבודים בקראלה
האם ההייפ סביב טאיזו מוצדק? ביקור אחד בן שלוש שעות מאשר שכן. לא בגלל האוכל, ממש לא, עליו נספר בהמשך. כי טאיזו, כמו שהיא, עם הפומפוזיות המולטי מיליונריות שלה, התפריט שהחליט אסיה עכשיו ובגדול, הויה דלרוזה (איזה מזל שלא מסע הצלב) סביב גיבוש הזהות, וגם התוצאה המניחה את הדעת פלוס פלוס – הוא מהלך נפלא ומתבקש לעיר כמו תל אביב. גם כשהציון בצלחת יסתכם, והבלוג ממש לא מאמין בשיטת דרוג הכוכבים, בארבעה כוכבים. גג.
אין סיבה מניחה את הדעת למה להסתער על מסעדה חדשה כבר בשבועות הראשונים לפתיחה. להיות שפן הניסויים של הצוות המתגבש. להצטופף בחברת כל ציידי וציידות הטרנדים. האם זה נובע מהרצון להשתייך לאותה קהילה עירונית לא קיימת. האם הביקור האובססיבי נועד לעצור את תחושת ההחמצה שהעולם דוהר קדימה ואנחנו נותרים מאחור. איזה באסה שמודעות לא מתורגמת לצו מניעה.
שאלה 1: האם מישהו כבר יגיש לקוביית ההמתנה הארוכה משקה לאורחים שממתינים כ 25 דקות עד שיתפנה להם השולחן המוזמן. אורחים (והם לא יחידים) שבטפשותם התייצבו בזמן.
תשובה: כוס מים. אחת.
דיוויד פוסטר ואלאס תיאר בספרו ”משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם“ את דקות ההמתנה לעלייה על אוניות הקרוזים של החלומות.
”רציף 21 נראה כמין האנגר לספינות אוויר בלי ספינות אוויר, גבה תקרה ומהדהד מאוד. כמה מן היושבים בשורות הכיסאות נראים כאילו הם נמצאים כאן ימים: יש להם אותו מבט מזוגג המאפיין אנשים שתקועים בנמלי תעופה בזמן סופות שלג“.
(מאנגלית: אלינוער ברגר, ספרית הפועלים)
לא הייתי אף פעם בקרוז, ובוודאי לא המתנתי לו (בהנחה שאוניית ”סבבה“ בנמל יפו לא נחשבת בז‘אנר העילי הזה). אבל הזדמן לי לא פעם לבלות דקות אפורות בנמלי תעופה קודרים, בהם ההמתנה על הכסאות באזור השערים - רגע לפני הצ‘ק אוט המתמהמה – הייתה מייאשת.
”65 קילומטר בשמונה שעות“, אמר בוגר מירוץ האירון מן סטייל לחברתו שהביטה עליו בעיניים מלאות הערצה, בעודו מתופף עם כפכפי הים שלו על הרצפה הבוהקת של המסעדה ושומר מרחק נגיעה מבקבוק יין ירדן שהביא מהבית. במהלך ההמתנה שמעתי על כל גבעה ועמק בדהירה שלו. וגם על אמבט הקרח. והשפשפות. הוא לא הפסיק לתופף.
ההמתנה הארוכה אפשרה להתעמק בחלל ולתהות איך זה שאין מטר רבוע אחד שישקף משהו מהמטבח פנימי או רוחו של בעל הבית. כי דקורציה מהסוג הזה, מודרנית ומלוטשת ככל שתהיה היא קצת פאסה במסעדנות המאוד חדשה. הסיבה: כל עוד המטבח, הרוח, הלשם כך התכנסנו, לא מקרינים על החלל – הוא יהפוך להיכל מנוכר. כל כך מנוכר, שגם שום מטבח פתוח מול הסועדים לא יסלק את התחושה הלא נעימה. אבודים בקראלה.
אני לא מכיר את יובל בן נריה השף של טאיזו, ולא יודע מה רוחו והשקפת עולמו (מלבד נגיעותיו ב“הרברט סמואל“). אבל גם בלי זה, לא הבנתי איך פתרונות פשוטים – אבל לא פשטניים – לא באו לידי ביטוי במרחב. למשל, כמה ספרי בישול ואוכל אסייתים על שולחן ההמתנה הגדול. במקום זה הבטתי במקרר העצום עם בקבוקי המשקה. שם שמתי לב לראשונה לבירת אלכסנדר טאיזו. זה היה אפקטיבי. בעוד כמה שעות נדווח לכם על איכותה.
שאלה: ”הזמנו שולחן לשעה 21:00. השעה 21:40“.
תשובה: ”זה מצב אנושי“.
תהיה: לאן צועדת האנושות?
בסוף נכנסנו. לא לחלל ליד הבר, אלא למרפסת-גינה הנעימה. החלטנו להמנע מפרצופים מתבקשים על ההמתנה הבלתי נסבלת, ובכל זאת גם בלי שאמרנו מילה הצוות הבין את הביאוס (או שפשוט הוא מצויין, גם ללא הנזקים שעושה הקבלה), וניסה לפצות: שני קוקטיילים לבחירתנו. משקאות, שגם אם הייתי צריך לשלם עליהן, היו משולמים ברצון. כי הם היו אחרים, מפתיעים ומדוייקים ולא התפשרו על אלכוהול פרימיום. פרמייר ליג בשדרת המשקאות המינסטרימיות. gam bay על בסיס טקילה, קמפרי, שרטרז, גויבה, אשכולית אדומה היה חמצמץ במידה, בעל עומק סביר, עם נוכחות אלכוהולית שמנעה ממנה לרקוד קופה קבנה. תורן הרוזמרין העשיר את הארומה את היה מעט בומבסטי. אולי שפשוף על דפנות הכוס יעשה בעדינות את העבודה. sharp satori גם היה חכם. וודקה סטוליצ‘ניה ג‘ינג‘ר, קונירל קורווזיה, אננס, וואסבי ולמון גראס. הוא כבר רקד למדבדה, פחות מתיקות הייתה מאפשרת לחוות טוב יותר את החומרים המקסימים. למרות הגרגורים, מעטות המסעדות שמרכיבות בישראל ככה קוקטיילים.
צריך לאכול. המלצרית ידעה את ההבדל בין סיפוק אינפורמציה להייד פארק מתמשך וטרחני. הסברים שלה קצרים ולעניין. בלי הטפות, אבל עם עצת אחיטופל אחת: ”אנחנו ממליצים לכם לחלוק את המנות“. ובעברית: תזמינו מנות כאילו אין מחר (הרי תמחור כל מנה לא יקר במיוחד), וכשתקבלו חשבון של מאות שקלים תבינו שמישהו החליק פה על הראש. טאיזו? תחליקו.
טיול קצר בתפריט העלה ערב רב של טעמים אסייתים גם ממחוזות שהכי לא קשורים. האימפריה ההודית, בערך מיליארד אנשים, יוצגה באותו תפריט כמו הממלכה הסינית, שני מיליארד אנשים. ובדרך המטוס עצר לתחנת בינתיים בוייטנאם, יפאן, אידונזיה וכל השכונה.
הייתי מאוד סקרן להבין את הנרטיב של המסעדה. לפי הפרסומים זרים, בן נריה ערך מסע ארוך, חסר מעצורים וכסף ביבשת כדי לגבש מנות. משהו הרגיש לי לא נכון, אבל לא הצלחתי לשים את היד על מה. הבטחתי לעצמי שאזמין מספיק מנות כדי לענות על החידה. ובעיקר תקוה גדולה שאתבדה ואצא מאושר מהמסעדה.
קונוס וואפלי עם ילו טייל, טונה, קציפת קציפת וואסבי, שומשום שחור וביצי דגים. חמוד. מנה מתוקה-מלוחה, כיפיית ופריכה בטירוף. בדיוק מהמנות שמוגשות חינם לאורחים במסעדות השני כוכבים – גם כדי לעשות שמח בבטן וגם סוג של סיבוב דאווין לא יקר במיוחד של השף הדגול.
---------------
לפוסט עם תמונות
) ופירט את המחירים. מלפני חודש בדיוק. מנות ששונו במעט (נניח דג ים שונה) לא החשבתי.