היי tal
כשלמדתי אדריכלות, עשיתי מחקר בנושא שקרוב קצת לתחום: ערכתי ניתוח השוואתי בתכנון ובארכיטקטורה של מקדשי סין ויפן.. בעבודה עקבתי בין השאר אחר דתות ופילוסופיות שונות שהיו בשתי הארצות הללו (ביניהם גם הדאואיזם) ולאחר מכן חקרתי מבנים של מקדשים; הנה כמה דברים מעניינים: סין- בסין הקדומה (תרבות שאנג ותרבות צ'או) חיו הסינים תוך מגע קרוב עם הטבע- הרקיע, הכוכבים, הרוח, המטר וסביב אלה התפתחה דתם..היתה חשיבות לכיבוד המתים, כיבוד האבות..האידאות הסיניות הללו הנמשכות עד לזמן החדש, כמעט ללא שינויים יסודיים, נוצרו בשושלת שאנג (1766 - 1122 לפנה"ס) וקיבלו גושפנקה מנוסחת בתקופת שושלת צ'או (1122 - 255 לפנה"ס) בעיקר כפרי עבודתו של קונפוציוס (551 - 479 לפנה"ס)- פילוסוף, הסטוריון ומדינאי. תורתו של קונפוציוס אינה פילוסופית או דתית מעיקרה אלא חברתית ומוסרית ותכליתה להבטיח אירגון חברתי יציב ע"י כיוון והדרכה של יחסי בני אדם זה לזה. מורי המוסר הקונפוציאני תבעו את האפשרי והרתיעו מפני המרובה. הם יעצו שככל האפשר לא ישאף הפרט לכוון ולשנות הכל בעצמו, לא יבקש לכפות רצונו, אלא יניח לדברים להתפתח בדרך הטבע ורק בשעת הכרח יחליט דבר ברור ויעמוד בהחלטתו. באותו זמן חיו "פראי יערות" בעמק הנהר הכחול- אנשים שמוצאם מגזע אחר והשקפת חייהם שונה. מתוכם צמחה כת הדאואיזם- עוברי דאו, הכוח העל-אישי הזהה עם הטבע. אוכלוסיית הנהר הכחול היתה קשורה באהבה עזה לטבע- להרים, לנהרות, לערפילים ולעננים האופייניים לאותו חלק של סין. מייסד אמונתם היה בן זמנו של קונפוציוס- לאו טסה (570? - 490), שהכיר במידה גדולה בערכו של היחיד, והורה שיש להכיר במציאותו של ה"אני" הפרטי כדי להביאו לידי הרמוניה עם הכוח העל- אישי הכביר, הזן ומרווה את העולם, הוא הטוב העילאי. דאו פרושו "דרך" אשר אלים ובני אדם כאחד חייבים ללכת בה ויאן מנוס ממנה. האמונה הבודהיסטית פשטה מזרחה, בעקבות מסעיהם של כמרים ושליחים בודהיסטים. הבודהיזם הפך לדת מורכבת. היתה בה משום שליחות ישועית לעולם כולו. אל הרחמים, ששמו קואן-יין (בדמות נקבית) עתיד היה להיהפך לאחת האלוהויות הבודהיסטיות החשובות ביותר בסין וביפן. חדירתו הממשית של הבודהיזם לסין חלה בסוף שושלת האן. הבודהיזם מראשיתו היה דת נזירית שהדגישה את המעשה. היו מספר אסכולות לבודהיזם. סין קיבלה מן הבודהיזם גם צורת בנין חדשה - את הפאגודה. תקופת שושלת טאנג (618-907 לפנה"ס) היא תור הזהב של כל האמנויות ובסופה חלה ראקציה שמרנית נגד הבודהיזם וכל יתר הדתות שנאחזו בארץ , והחזרת תורת קונפוציוס. ביפן- הדת של יפן העתיקה שהיא עד היום דתם של רוב היפנים היא דת הטבע שמאוחר יותר קבלה את השם "שינטו" ('דרך האלים'). מספר האלים בשינטו הוא עצום. הבודהיזם חדר גם ליפן, מסין. ותורת הזן- פישוט הבודהיזם. הזן רואה את הגאולה כהארה, או הבנה אינטואטיבית של העולם, המושגת באמצעות תירגול גופני וריכוז נפשי. היו לו כמה אסכולות והוא זוהה עם ההשכלה. כיום כת זו היא אחת הגדולות ביפן. ביפן ישנם מקדי שינטו, מקדשים בודהיסטיים, מקדשים ברוח הזן השונים זה מזה בתכנון ובארכיטקטורה שלהם. לעומת זאת בסין, אין הבדל אדריכלי בין מקדשי הדתות השונות...: בסין אין הבדל בין מקדש קונפוציאני למקדש בודהיסטי למקדש דאואיסטי והם כולם נבנו עם אותה תכנית בסיסית ואותה בנייה כמו הבנייה החילונית (להבדיל ממקדשי יפן). מקדשי סין- (
כאן אפשר ללמוד גם על הפנג שואי...) אחידותה של האדריכלות הסינית במשך כל התקופות מעידה על שמרנותו של הגזע הסיני. אחידות הכוללת חומר ותבנית כאחד. יסוד לאדריכלות הסינית מהווה האמונה כי האדם חייב לחיות בהרמוניה עם הסובב אותו, ואמונה זו היא שהתוותה את אופי הבנייה בסין כבר בראשית הימים. הדגש הושם על סימטריה, מידות, צורה ומיקום של המבנה או הגן, בהתאם לאופיו הטבעי של השטח. האמונה הסינית העתיקה הדגישה, מתוך כוונה לזכות ביחסם החיובי של אלי המקום, את חשיבות גרמי "הרוח הומים" (פנג-שואי) בהקמתו של כל מבנה. אולם כמו אמונות טפלות אחרות, מושתתת גם זו על בסיס הגיוני ואסטתי הדורש כי המבנה ימוקם באתר המתאים וייבנה על ציר- המצפן, וחדריו יהיו תמיד פונים לכיוון דרום, אל מול השמש. התכנית היסודית של הבית הסיני הוא מבנה מרובע הניצב על בסיס מוגבה של חומר או אבן וכניסתו במרכז הקיר הדרומי. הגג הכבד הוא מרכיב בולט ביותר במבנה הסיני והוא נתמך ע"י עמודים. פרטתי וכתבתי עוד הרבה בעבודה הזו, אך זה מקיף חומר רב שלא כ"כ רלוונטי לשאלתך הספציפית.. מקווה שתרמתי קצת, איילת
