ח"י שנים
הי, מצאתי את עצמי השבוע חושבת על העובדה שבעצם אני אף פעם לא ממש הכרתי אנשים יתומים, כל חיי תמיד גדלתי במעין כפר של חברים ומשפחה עוטפים בחיבה ואהבה, ובאופן אירוני כשהורה של אחד חברי משפחה היה מגיע ל120 שלו אחרי חיים ארוכים ומלאים, הייתה זו אני בהלוויות ובשבעה שנותנת חיבוק מנחם ומבינה לליבם של המבוגרים ממני את אובדן ההורה היקר... גחכתי לנוכח מחשבה זו.. אבל יחד עם זאת.. שבוע שעבר חברה טובה שלי התחתנה, ועם כל השמחה לי אישית היה קצת קשה... מצאתי את עצמי במצב (אולי לראשונה בחיי שזה ממש הפריע לי) שהבנות בשבת כלה דיברו על האבות שלהן בעיניין ההכנה לחתונה או כשהן יתחתנו איך הוא יהיה וכו'.. מצאתי את עצמי במצב שיש נושא שיחה עם חברותי שאיני יכולה להשתתף בו... הלב נצבט לי, ואחר כך בחתונה, האבות בירכו כל אחד את הבן/בת שלו בדיוק לפני הכניסה לחופה... היה כ"כ יפה... ולרגע שוב אותה צביטה הגיע והלכה לה.. ואז הגיע טו בשבט... טו בשבט הוא התאריך העיברי שהורי נישאו לפני 22 שנה, ומסמל את תחילת החודש (או חודשיים אם יש שנה מעוברת – עד לתאריך האזכרה) הכי קשה בשנה בשביל אמא בעיקר, זהו חודש חסר שינה בשבילי, כי למרות שאימי כבר ב"ה 3 שנים יש לה מישו והם מאושרים יחד הלילות שבחודש הזה היא מעבירה איתי, נרדמת לצידי כשהיא בוכה ואני מחבקת אותה.. עברו 18 שנה מאז אותו יום ארור, אני הבכורה במשפחה ותמיד הסתדרתי ותפקדתי כסוג של קיר שאפשר להישען עליו למשפחה שלי, זה לא שהדחקתי או משו, יש לי את הדרכים שלי להתמודד ותמיד יש עם מי לדבר, אבל הגעתי למסקנה שאף פעם לא הייתה לי ההזדמנות באמת לדבר עם אנשים אחרים כמוני, שבאמת מסוגלים להבין את הקושי הזה את ההתמודדות עם החוסר הזה שתמיד מלווה אותנו את העצב החמוץמתוק הזה בשמחות או היום יום.. של ה"מעניין מה הוא היה אומר עכשיו על זה?" או "חבל שהוא לא רואה את החיוך הגדול שלה" . אבא לא היה פה כשאמא שלו נפטרה ז"ל (אחרי חיים ארוכים) הוא לא היה שם להחזיק את ידו של סבא או לתת חיבוק לדודה שלי (אחותו) או להתעסק עם תעודת הפטירה של סבתא – אני עשיתי את זה בשבילו.. וזה לא פייר שחיים שלמים הוא פיספס... את החתונה שלי או של אחי (כשיגיע הזמן הנכון) הוא יפספס את הנכדים שלו הוא לא יזכה לראות.. הוא לא זכה לראות את אחי מתבגר ונהפך לבחור המתוק והמדהים שהוא היום או לראות אותי גדלה ומנסה את מזלי בעולם הגדול של החיים, הוא לא היה שם לתת עצה או הכוונה לאיזה כיוון ומה לעשות לאחר התיכון או מה לעשות בחיים אחרי שהשירות נגמר... נכון, כמו שכבר אמרתי תמיד יש עם מי לדבר ולהיתייעץ וב"ה חיי אף פעם לא החסירו כלום, כלום חוץ מדבר אחד... אבא.... אז תודה שאתם נמצאים פה, כי למרות ש18 שנה עברו ולא הייתי צריכה כלום, זה נורא כייף לדעת שכשכן צריך חיבוק יש באמת מישו שם שיכול לתת אותו במקום שאתה תתן לעצמך... ושיהיה שבוע מבורך לכולנו
הי, מצאתי את עצמי השבוע חושבת על העובדה שבעצם אני אף פעם לא ממש הכרתי אנשים יתומים, כל חיי תמיד גדלתי במעין כפר של חברים ומשפחה עוטפים בחיבה ואהבה, ובאופן אירוני כשהורה של אחד חברי משפחה היה מגיע ל120 שלו אחרי חיים ארוכים ומלאים, הייתה זו אני בהלוויות ובשבעה שנותנת חיבוק מנחם ומבינה לליבם של המבוגרים ממני את אובדן ההורה היקר... גחכתי לנוכח מחשבה זו.. אבל יחד עם זאת.. שבוע שעבר חברה טובה שלי התחתנה, ועם כל השמחה לי אישית היה קצת קשה... מצאתי את עצמי במצב (אולי לראשונה בחיי שזה ממש הפריע לי) שהבנות בשבת כלה דיברו על האבות שלהן בעיניין ההכנה לחתונה או כשהן יתחתנו איך הוא יהיה וכו'.. מצאתי את עצמי במצב שיש נושא שיחה עם חברותי שאיני יכולה להשתתף בו... הלב נצבט לי, ואחר כך בחתונה, האבות בירכו כל אחד את הבן/בת שלו בדיוק לפני הכניסה לחופה... היה כ"כ יפה... ולרגע שוב אותה צביטה הגיע והלכה לה.. ואז הגיע טו בשבט... טו בשבט הוא התאריך העיברי שהורי נישאו לפני 22 שנה, ומסמל את תחילת החודש (או חודשיים אם יש שנה מעוברת – עד לתאריך האזכרה) הכי קשה בשנה בשביל אמא בעיקר, זהו חודש חסר שינה בשבילי, כי למרות שאימי כבר ב"ה 3 שנים יש לה מישו והם מאושרים יחד הלילות שבחודש הזה היא מעבירה איתי, נרדמת לצידי כשהיא בוכה ואני מחבקת אותה.. עברו 18 שנה מאז אותו יום ארור, אני הבכורה במשפחה ותמיד הסתדרתי ותפקדתי כסוג של קיר שאפשר להישען עליו למשפחה שלי, זה לא שהדחקתי או משו, יש לי את הדרכים שלי להתמודד ותמיד יש עם מי לדבר, אבל הגעתי למסקנה שאף פעם לא הייתה לי ההזדמנות באמת לדבר עם אנשים אחרים כמוני, שבאמת מסוגלים להבין את הקושי הזה את ההתמודדות עם החוסר הזה שתמיד מלווה אותנו את העצב החמוץמתוק הזה בשמחות או היום יום.. של ה"מעניין מה הוא היה אומר עכשיו על זה?" או "חבל שהוא לא רואה את החיוך הגדול שלה" . אבא לא היה פה כשאמא שלו נפטרה ז"ל (אחרי חיים ארוכים) הוא לא היה שם להחזיק את ידו של סבא או לתת חיבוק לדודה שלי (אחותו) או להתעסק עם תעודת הפטירה של סבתא – אני עשיתי את זה בשבילו.. וזה לא פייר שחיים שלמים הוא פיספס... את החתונה שלי או של אחי (כשיגיע הזמן הנכון) הוא יפספס את הנכדים שלו הוא לא יזכה לראות.. הוא לא זכה לראות את אחי מתבגר ונהפך לבחור המתוק והמדהים שהוא היום או לראות אותי גדלה ומנסה את מזלי בעולם הגדול של החיים, הוא לא היה שם לתת עצה או הכוונה לאיזה כיוון ומה לעשות לאחר התיכון או מה לעשות בחיים אחרי שהשירות נגמר... נכון, כמו שכבר אמרתי תמיד יש עם מי לדבר ולהיתייעץ וב"ה חיי אף פעם לא החסירו כלום, כלום חוץ מדבר אחד... אבא.... אז תודה שאתם נמצאים פה, כי למרות ש18 שנה עברו ולא הייתי צריכה כלום, זה נורא כייף לדעת שכשכן צריך חיבוק יש באמת מישו שם שיכול לתת אותו במקום שאתה תתן לעצמך... ושיהיה שבוע מבורך לכולנו
שיהיה שבוע טוב ומאיר!