חתונת הדמים - בלדה
בעקבות קריאה של כמה בלדות אמיתיות מימי הביניים רציתי לנסות ולכתוב בלדה משל עצמי. מכיוון שבאותו רגע לא הצלחתי למצוא עלילה מקורית החלטתי לבסס את הבלדה על מעשה מתוך שיר של אש ושל קרח. המעשה שבחרתי לבסס עליו את הבלדה הוא {כמו שהבנתם מן הכותרת אני משער} חתונת הדמים. אני אשמח לשמוע את דעתכם בתגובות לשיר - סיפור יספור על מלכות שנפלה, בכו ילדי הצפון. על מלך שכתרו לזאבו הוגש, על מלך שעל ידי נחשו הוכש. הה בכו ילדי הצפון, כי הגיעה עת חתונת הדמים. ויבוא המלך שבצפון הגיבור, להב גילוחו לא חלד עוד אך להב חרבו כבר שחור. ויבוא אל מול מגדלים תאומים ויבקש להכנס לקן צפעונים ויאמר הנחש "הכנס, ואולי תצא גם מחר" ויילל הזאב בעת הכנסו של המלך לקברו עם אדון חציית הנהר. הה, יללו עוד זאבים רבים, כי הנה הגיעה עת חתונת הדמים. ובקן חתונה גדולה מיוחלת, בת התאומים עם בן הנהר מתחתנת. ובעוד נשים שמלות לה רוקמות, הנחש הזקן רוקם לו מזימות. עלבונו לא קטן ולא יסולח עד זה המלך יפול לו בפח. הה, בכו בני הצפון, כי הנה הגיעה עת חתונת הדמים. ובחתונה הנה המחותנים אוהבים, מעל צלחת אחת שניהם אוכלים. והאוכל דל ולא מפואר, וכי מדוע יפטם הנחש את מתיו של מחר? אך עד אז השכר פה יזרום, יזרום לו היין יזרום האדום, כי הרי הלילה עוד יזרום נוזל אדום יותר, כי הלילה תומת התקווה, החלום לא יוותר. הה, בכו אלמנות השלגים, כי הגיעה עת חתונת הדמים. ותבוא עת ההשכבה ישאלו "האם לטאלי יש דג בין הרגליים?" ויצחקו, ורק הקושרים ציחקו הם כפל כפליים. ויצעקו בתשובה "לבנות פרי במקום שער שעריים!" ותאלם העלמה, כי ידיעה. יותר מדם בתוליה ישפך פה הליל. אה, בכו כל בתולות הצפון, כי הגיעה העת להרוג הראשון. "וטפרי שלי גדולים וחדים כשלך" בכו ברעש רב, חברי המקהלה. וקליע בודד, קליע ראשון, לתוך ליבו של המלך העז נורה. ואומבר האמיץ הומת גם הוא ופלינט מצא את עצמו תחת גשם סכינים. וכך מתו כל גדולי הצפון, כי הגיעה עת חתונת הדמים. וכעת מן השער נכנסת ישועה, ישועה בדמות אנשי הצפון. אך ראו, זוהי רק אשליה, הקשר רק עכשיו התגלה. היו אלה אנשיו של בולטון, שטבחו בבשרם, באנשים הצפון. והנחש הזקן, לורד חציית הנהר, ישב על כסאו מורם וניכר. צפה בהתרחשות וצחק, צחק במותם של אויביו. אל תצחקו בני הראשונים, כי הגיעה עת חתונת הדמים. ותעמוד האלמנה, אם המלך ותקרא לשלום, תקרא לכניעה. ותחזיק בראשו של נכד רף שכל ותגיד "תהרוג את בני ויומת גם שלך" יצחק הנחש ויאמר יהי כך. תיתקע החרב בלב מלך הצפון. ותקרע האלמנה את גרונו של הבן ותומת האלמה, בזה המקום. הה, בכו כל בני המלכה, כי הנה לבעלה היא נאספה. ולעת בוקר ישבו הקושרים הבזויים להם יחדיו, ויוסיפו עוול לדבר הבגידה. את האלמנה הם זרקו, שילחו אלי הנהר, ובקומה היא עוד תדרוש נקמה. והמלך, המלך הטהור והזך – את ראשו הם ערפו, בזו עד כדי כך. וכדי לעלוב באדם ובאלים לראשו הם תפרו ראש זאבים. ועל הראש הוסיפו כתר נוצץ ועליו עד היום כתובת תתנוצץ: "בכה, בכה אם דם צפוני לך בעורקים, כי הנה חלפה לה זוועה, חתונת הדמים".
בעקבות קריאה של כמה בלדות אמיתיות מימי הביניים רציתי לנסות ולכתוב בלדה משל עצמי. מכיוון שבאותו רגע לא הצלחתי למצוא עלילה מקורית החלטתי לבסס את הבלדה על מעשה מתוך שיר של אש ושל קרח. המעשה שבחרתי לבסס עליו את הבלדה הוא {כמו שהבנתם מן הכותרת אני משער} חתונת הדמים. אני אשמח לשמוע את דעתכם בתגובות לשיר - סיפור יספור על מלכות שנפלה, בכו ילדי הצפון. על מלך שכתרו לזאבו הוגש, על מלך שעל ידי נחשו הוכש. הה בכו ילדי הצפון, כי הגיעה עת חתונת הדמים. ויבוא המלך שבצפון הגיבור, להב גילוחו לא חלד עוד אך להב חרבו כבר שחור. ויבוא אל מול מגדלים תאומים ויבקש להכנס לקן צפעונים ויאמר הנחש "הכנס, ואולי תצא גם מחר" ויילל הזאב בעת הכנסו של המלך לקברו עם אדון חציית הנהר. הה, יללו עוד זאבים רבים, כי הנה הגיעה עת חתונת הדמים. ובקן חתונה גדולה מיוחלת, בת התאומים עם בן הנהר מתחתנת. ובעוד נשים שמלות לה רוקמות, הנחש הזקן רוקם לו מזימות. עלבונו לא קטן ולא יסולח עד זה המלך יפול לו בפח. הה, בכו בני הצפון, כי הנה הגיעה עת חתונת הדמים. ובחתונה הנה המחותנים אוהבים, מעל צלחת אחת שניהם אוכלים. והאוכל דל ולא מפואר, וכי מדוע יפטם הנחש את מתיו של מחר? אך עד אז השכר פה יזרום, יזרום לו היין יזרום האדום, כי הרי הלילה עוד יזרום נוזל אדום יותר, כי הלילה תומת התקווה, החלום לא יוותר. הה, בכו אלמנות השלגים, כי הגיעה עת חתונת הדמים. ותבוא עת ההשכבה ישאלו "האם לטאלי יש דג בין הרגליים?" ויצחקו, ורק הקושרים ציחקו הם כפל כפליים. ויצעקו בתשובה "לבנות פרי במקום שער שעריים!" ותאלם העלמה, כי ידיעה. יותר מדם בתוליה ישפך פה הליל. אה, בכו כל בתולות הצפון, כי הגיעה העת להרוג הראשון. "וטפרי שלי גדולים וחדים כשלך" בכו ברעש רב, חברי המקהלה. וקליע בודד, קליע ראשון, לתוך ליבו של המלך העז נורה. ואומבר האמיץ הומת גם הוא ופלינט מצא את עצמו תחת גשם סכינים. וכך מתו כל גדולי הצפון, כי הגיעה עת חתונת הדמים. וכעת מן השער נכנסת ישועה, ישועה בדמות אנשי הצפון. אך ראו, זוהי רק אשליה, הקשר רק עכשיו התגלה. היו אלה אנשיו של בולטון, שטבחו בבשרם, באנשים הצפון. והנחש הזקן, לורד חציית הנהר, ישב על כסאו מורם וניכר. צפה בהתרחשות וצחק, צחק במותם של אויביו. אל תצחקו בני הראשונים, כי הגיעה עת חתונת הדמים. ותעמוד האלמנה, אם המלך ותקרא לשלום, תקרא לכניעה. ותחזיק בראשו של נכד רף שכל ותגיד "תהרוג את בני ויומת גם שלך" יצחק הנחש ויאמר יהי כך. תיתקע החרב בלב מלך הצפון. ותקרע האלמנה את גרונו של הבן ותומת האלמה, בזה המקום. הה, בכו כל בני המלכה, כי הנה לבעלה היא נאספה. ולעת בוקר ישבו הקושרים הבזויים להם יחדיו, ויוסיפו עוול לדבר הבגידה. את האלמנה הם זרקו, שילחו אלי הנהר, ובקומה היא עוד תדרוש נקמה. והמלך, המלך הטהור והזך – את ראשו הם ערפו, בזו עד כדי כך. וכדי לעלוב באדם ובאלים לראשו הם תפרו ראש זאבים. ועל הראש הוסיפו כתר נוצץ ועליו עד היום כתובת תתנוצץ: "בכה, בכה אם דם צפוני לך בעורקים, כי הנה חלפה לה זוועה, חתונת הדמים".
P: