חתונה

[yaniv1216]

חתונה

מה יהיה כשתתחתנו בעז``ה? (השאלה מופנית לאתאיסטים שאני מאמין שהרוב פה הם כאלה..) האם תעשו את כל הטקסים האלה עם רב .. והרי את מקודשת.. ולשבור כוס בגלל ירושלים... וכו` וכו` ? ואם לא.. אז איזה חתונה תעשו? (אגב. לא קשור לפה.. מישו יודע בת כמה נינט?) שיהיה לכם אחלה סופ``ש.

 

[babylon_a1]

היא לא תתחתן איתך לדעתי

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%99%D7%A0%D7%98

 

[מתלבט13]

לא קריטי

לרוב האנשים. ואם עומד רב בחתונה אז מה? כל עוד הוא לא נכנס לחדר יחוד (חדר התייחדות לחתן-כלה אחרי החופה) אין בעייה. יש כאלה שזה ממש ממש מפריע להם. הבעייה היא שלא לעשות חתונה דתית זה וואחד בלגן משפחה וכאלה, אז רבים מוותרים גם אם איכפת להם

 

[soelistit]

למה לקלל למה???../images/Emo2.gif

תתחתן בעצמך!!!!

יש די והותר בעיות וקושיות הרות גורל לפתור במהלך חיים שלמים - אז למה להכביד ולהוסיף עליהם סצנות בלתי נחוצות, ידועות מראש- המוכתבות ממוסכמות חברתיות- שמובילות לעוול ולמערכת תסכולים מיותרת ומעיקה.....

 

[uri80]

אם הבת זוג או המשפחה ממש יתעקשו

מניח שכן, זה לא ממש עניין עקרוני אצלי, ואלוהים יודע למה זה חשוב כל כך לפעמים לאנשים אחרים.

 

[inner grin]

התשובה טמונה

לא במענה לשאלה "איזה סוג של טקס אבצע בחתונתי" אלא קודם כל בכך שאדם מברר לעצמו מדוע בכלל הוא מעונין בטקס של "חתונה", בעלת אופי כזה או אחר. התשובות יכולות להיות כמובן רבות ומגוונות, ורק על בסיסן אפשר יהיה אולי להחליט (גם ביתר קלות, כמדומני) החלטה רצינית בדבר הפרקטיקה הספציפית אותה בני הזוג יבחרו בסוף לבצע. אלא שהשאלה היא כמובן רחבה הרבה יותר. מאחורי כל התלבטות מעשית נמצאות התלבטויות עקרוניות יותר שרק דיון מעמיק בהן יכול לשפוך אור על ההתלבטויות הפרטיקולריות הנגזרות מהן. השאלה הבסיסית העומדת על הפרק היא מה משמעותו של טקס עבורנו. מדוע האדם (ואפשר להוסיף: "המודרני") זקוק לטקס, אם בכלל. האם באמת אפשר לחיות חיים שלמים ללא כל טקס? האם חיים כאלה חסרים דבר מה שקיים בחיים בהם כן יש משמעות לטקסים? ואם כבר הגענו למסקנה שאנו כופרים במשמעות של טקסים נורמטיביים, האם אין אנו בכל-זאת מייצרים לעצמנו טקסים חדשים כל הזמן, או משמרים טקסים קיימים מבלי משים? וכיו"ב. אחרי שעונים על שאלות אלה ניתן יהיה לענות על השאלה "מה משמעותו של טקס החתונה עבורי", ואז יהיה ניתן לענות על השאלה "מהי הפרקטיקה בה אבצע את טקס חתונתי", ובא לציון גואל. החיים קשים, כבר אמרתי? אגב, אני מעדיף את המונח "כלולות" על פני המונח "חתונה". מילה יפה יותר, נשית יותר, כוללת יותר, מנוסחת בלשון רבים, ומעל הכל - משקפת קצת יותר את המציאות. ככל שהדבר נוגע לדורנו, מדובר בסופו של דבר בארוע וביוזמה של נשים, לא?

 

[inner grin]

כמובן ששכחתי את החשוב מכל:

הדיון הבסיסי עוד יותר והוקדם לכל שאר הדיונים: הדיון בשאלה מהו טקס. בעיקר מבחינה פסיכולוגית או קיומית, כלומר, מה בבסיסו הוא נותן לאדם (כל אדם), איזה צורך הוא משרת. למצער, הטקסים הנורמטיביים והשכיחים הם טקסים בדרך-כלל ותיקים שהושרש בהם היטב המאפיין החברתי שלהם. ככאלה, הם משרתים בעיקר צרכים חברתיים (בראש ובראשונה של ההגמנויה,הממסד). טקס הכלולות הוא כמובן דוגמא מובהקת לכך. עצם העובדה שאנשים מאמינים הפכו את הטקס הרבני לחשוב כל כך (עם איום מזעזע של הורים שלא יכירו בנכדיהם) מעידה על ההתפתחות האינטנסיבית שכל טקס עובר במהלך ההיסטוריה. הרי הם מייחסים משמעות דתית לטקס החתונה שההלכה בעצמה (אף לכתחילה, ק"ו בדיעבד) לא מייחסת לו. אלא שלפני כל טקס ממוסד וחברתי קדם טקס אישי ופרטי, ספונטני, לא בהכרח חברתי. ככזה הוא שירת צורך (ולדעתי, עדיין משרת) פסיכולוגי עמוק של האדם, ולדעתי חשוב לפחות לדון במשמעות (אם עדיין קיימת) של צורך זה.

 

[i l u v a t a r]

יפה ניתוח מעמיק

 

[cogito]

הפשרה שהגעתי אליה:

אם אתחתן עם בת זוגתי הנוכחית, היא מתעקשת על טקס דתי. אני ממש לא רוצה לתת יד למוסד הרבנות בישראל. אז הגעתי איתה לפשרה שנערוך טקס דתי אך לא נרשם ברבנות. כך המשפחות שלנו לא יתפלצו וגם לא נכנע להם. ארז.

 

[מאילת באהבה]

חתונה?

אתה בהאנג אובר? בשביל מה אתה צריך את זה? כדי לשלם אחרי זה חצי מהרכוש שלך בהסכם גירושין?

 

[אנדרנליסט]

לא תודה

פעם אחת הספיקה.

 

[נופל חופשי]

תביא רב תביא כומר

תביא את נינט טייב, תביא את מייקל לג'קסון, I Don't give a fuck זה לא היום החשוב בחיי. הימים שלאחר מכן, הם החשובים.

 

[תוהה ביני לביני]

לא סגורה לגמרי בקשר לאתאיסטיות שלי

אבל ארשה לעצמי לשאול: זה מה שכואב לך? לשבור כוס בגלל ירושלים? אנשים שברו דברים יותר משמעותיים בשביל ירושלים. חלקם כאלו שאין להם חלקי חילוף. תכוון לזה כשאתה נקרע ומתחלחל מעצם המעשה, אולי תיטב ההרגשה האיומה. תמיד אתה כ"כ כנה ושומע לקול הלב שלך שאינך מסוגל להוציא את המילים המחליאות: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל"? שאם כך, צריך לשים אותך במוזיאון ולשמר אותך לדורות הבאים. וכשתסיים עם נינט, שלח לי מסר. ביננו, יש לך כמה דברים לסדר לפני, אז קאט דה בולשיט. <ושלא תבין לא נכון, אין לי שום בעיה שתתחתן בקפריסין עם בן מינך. סתם לא מבינה אותך. טקס יפה אחרי הכל ויש רבנים מזמרים ומרקדים עם כוכבים והכל> בברכת כהנים, תוהה.

 

[סלסרו]

פספסת ת'נקודה

לא מפריע עצם מילמול המילים ועשיית הטקסים, אלא: 1. חוסר הייחודיות והאינדיבידואליות שבעשיית הטקסים שכולם עושים, לרוב באופן אוטומטי, ללא מחשבה, רק בגלל שכך כולם עושים. כשבת דודי התחתנה, היא ובעלה כתבו כתובה משלהם בה הם כתבו דברים שמדברים אליהם אישית. סך הכל, זה היום שלהם, לא יום להיות בורג במערכת. לא מבין איך מי שיצא בשאלה, וסולד מהתחושה הרובוטית שבדת, יסכים להיות רובוט ביום חתונתו/ה ולהתעסק בטקסים חסרי משמעות רק בגלל שכולם עושים את זה. 2. הטקסים מחזקים את ידי הרבנים והממסד הדתי (הכרוך עם חוקי המדינה), ולזה צריך להתנגד. 3. חלק מהטקסים נוגדים לערכים בהם אני דוגל. למשל, זה שהאשה מסתובבת סביב הגבר אך הגבר לא מסתובב סביבה, וזה שהאיש מקדש את האשה אבל היא לא מקדשת אותו. בכלל, עצם המושג שהאשה "נקנת", כאילו היתה שפחה. 4. דרישות הרבנים לפני החתונה מבישים ומשפילים את האשה, וכתוצר, אותי. 5. אני לא חלק מהעולם ההוא ואין כל סיבה שביום חתונתי אתחבר אליו בצורה כלשהי. לא מעניינים אותי רבנים. לא רוצה שהרבנים ידחפו את האף שלהם ביום חתונתי (אם, אי פעם, זה יקרה..). לא אוהב מוזיקה חסידית, לא אוהב מוזיקת חתונות יהודית, ולא הייתי מעונין שישמיעו את זה בחתונתי. לא אוהב את הריקודים בחתונה, בפרט ריקודים נפרדים. לא דלוק על אוכל החתונות הסטנדרטי. לא אוהב את כל הבולשיט והצביעות שסביב הטקס הזה. בקיצור, אין כל סיבה טובה לערוך את הטקס, בפרט לא במתכונתו הדתית.

 

[inner grin]

רוב היהודים בעולם לא מתחתנים

בחתונה אורתודוקסית. עולם המושגים היהודי לא מתחיל ונגמר בזרם הזה, הקטן והצעיר כל-כך מבחינה היסטורית. המון זוגות של יהודים, גם כאלה שמאמינים באלוהים, מגדירים את עצמם כ"דתיים", שומרים הלכות ומעולם לא יצאו בשאלה מבצעים טקסי חתונה יהודיים ולא עושים דבר מהדברים שציינת, אף לא אחד מהם. יש משהו אחד שבו האורתודוקסיה הצליחה מעל למשוער בהקניית האידיאולוגיה שלה, בעיקר בכל הקשור לתפיסות העולם של יהודי א"י, והוא יצירת הזהות האוטומטית בין דתיות לבין אורתודוקסיות יהודית. זהות כזו לא קיימת באמת. דתיות היא דבר הרבה יותר רחב מאשר אורתודוקסיה, לא רק בעולם היהודי. אך חשוב מכך, יהדות היא דבר הרבה יותר רחב מאשר דתיות, אורתודוקסיה והלכה גם יחד. לכן, ושוב אני חותר לשאלות העקרוניות, השאלה היא מהי החשיבות של הטקס בפני עצמו עבורנו, וכן האם חשוב לנו שבטקס הזה תהיה נוכחות ל"יהדות" שלנו.

 

[סלסרו]

כמובן שאני מסכים איתך... רק ש...

כפי שנתי ציין, טקסים שואבים את עוצמתם מכך שכולם עושים אותם. לכן, בישראל בה היהדות והאורטודוקסיות נתפסות כאחת, חריגה מזה תוביל לתחושה המגוחכת שליקו תיאר. וממנ"פ. אם כבר הזוג חורג מהמסורת המקובלת, אז למה לא לחרוג לגמרי ולעשות את זה אישי לגמרי? ואם מפחדים מהחריגה, אז לפחות בישראל, צריך להשאר במסגרת אורתודוקסית. לדידי, עצם טקס החתונה עצמו הוא כניעה לממסד, קנפורמיזם מגוחך, שאם וכש, אשקול אם בכלל לעשותו. אני מכיר אנשים רבים שלא עשו טקסים מקובלים, והזוגיות שלהם טובה מאד. רג'י, ידידי במשרדי (לא יהודי), התחתן עם אישתו בעירייה, ואח"כ הלכו לדינר טוב, ובזה הסתכמה החתונה שלהם. ידיד אחר, גארי, יהודי שנשוי ללא-יהודיה (ועוד כושית, אוי ויי!), עשה מסיבה בביתו, עם נזיר בודהיסטי, והזמין את ידידיו הקרובים. מהו הטעם להוציא עשרות או מאות אלפי דולרים על חגיגה? בפרט חגיגה בה החתן והכלה בקושי מכירים אף אחד..? תמיד מצחיק אותי לראות אנשים רוקדים בחתונה. הם רוקדים בכזו התלהבות, בכזו שמחה, כאילו שהיו באמת שמחים בשמחת החתן והכלה - - שאותם הם בקושי מכירים. ומה כה משמח בחתונה? מילא זוג דתי שלא נגע זב"ז לפני החתונה, אז יופי, זה היום שמותר להם להתחיל להזדיין. אולי זה שווה חגיגה כה ענקית. אבל זוג חילוני, שחי כמה שנים טובות ביחד, ולא ישנה את אורח חייו לאחרי החתונה (אא"כ היא מהנשים שלא מאמינות בסקס לאחרי הנישואין..), על מה החגיגה הגדולה? כאן אני מגיע לנקודה שהעלת. בכדי שהטקס יהיה בר משמעות, הטקס צריך להיות בר משמעות אישית: מוסיפים אלמנט של מחוייבות באהבתם זל"ז. אך שים לב שלא חייבים חתונה בשביל זה. ההנחה כי בכדי לבטא את המחוייבות יש לעשות זאת בפני 1000 איש, ואם זה יהיה רק בפני 20 איש "זה לא זה", בלתי הגיונית בעיניי.

 

[inner grin]

תגובתי לסלסרו.

אם משתמע מדברי שאני תומך באימוצם של הסממנים שטקס החתונה המוכר לנו נושא אז כדאי שאבהיר את דברי בכך שאסייגם. אני מסכים לכל דברי הביקורת הפרטיקולריים שלך. עצם קיומה של התפיסה ההמונית בדבר ה"ביג דיל" של מעמד החתונה, או העובדה שצריכים להזמין 1000 איש לאירוע אישי שכזה ובכך לאשררו, שלא לדבר על ההוצאה הכספית הכרוכה בדבר. כמו כן עצם המחשבה שעשיית טקס נורמטיבי כמוה כהצהרה על חיי זוגיות מוצלחים בעתיד. אני רואה כמוך את הדברים ובהחלט לא מוצא בהם טעם אישי. אלא שבדיוק בשל טעמים אלה אני מבקש להסיט את הדיון מהפרטיקולרי אל העקרוני. השאלות העקרוניות שאני שואל הן מהי משמעותו של טקס, מה הוא מייצג, מדוע בני אדם יצרו אותו, מהם מאפייניו הציבוריים ומהם מאפייניו האישיים, מתי טקס הופך מאישי לציבורי ומדוע זה קורה, והשאלה העקרונית הגדולה מכולן: אילו צרכים פסיכולוגיים הטקס בא לספק, והאם יצורים רציונאליים שכמותנו זקוקים לסיפוק הפסיכולוגי הזה במאה ה-21. אלא שיש לתמוה: מדוע השאלות האלה מעניינות אותי? מדוע אני עוסק ביצירות דתיות כשאני איני דתי, או לחילופין מאמין בכוחן המיסטי, ובוחן אותן שלא רק מזווית מחקרית-אנתרופולוגית-סוציולוגית? הסיבה היא אחת ויחידה: כי אני לא מאמין בקיומן של תופעות "דתיות" בלבד. לדידי, אין דבר כזה "טקס דתי". כל יצירה אנושית שבני אדם יצרו במהלך ההיסטוריה היא בראש ובראשונה יצירה שבאה לענות על צרכים פסיכולוגיים אנושיים. ואני קורא להם "פסיכולוגיים", כי זהו מונח מובן יותר. עבורי מדובר בצרכים קיומיים, הרבה יותר מפסיכולוגיים גרידא. האדם ביטא את סיפוק צרכיו בדרכים רבות ומגוונות (רבות מאד מהן דתיות), אך בשורש הדברים, בפנימיותם, עומדת כמיהה קיומית ורב-גונית של האדם לספק את צרכיו השונים. לכן השאלות האלה מעניינות אותי, כי אני, כתור יצור אנושי, הלוקח חלק בדבר הגדול הזה שנקרא "אנושות", אם אתכחש לאותם שורשים, שורשים המופשטים מכל ביטוי פרטיקולרי (כמו דת, שפה, לאום וכו'), אתכחש לעצמי, להיותי אדם. גם אם לבסוף אגיע למסקנה שאני שונה מאד מהאנושות אותה אני חוקר לפחות אדע שאת חובתי לעצמי מילאתי - לא הדחקתי את הצרכים שקודמי ראו לנכון לבטא. אם כן, אין ברירה אלא לנסות ולענות על השאלה מהו הצורך הפסיכולוגי שטקס מבטא, כפי שאני רואה את הדברים. יהיה לי קשה מאד לנסח זאת בקצרה, ועל כן מראש אני מצהיר שאנסחם בשטחיות מה ובקצרנות. נתחיל בניתוח קצרצר של טבענו האנושי והפתאטי. בני אדם חיים את חייהם הבנאליים יום יום. ברוב הזמן כל יום דומה לקודם לו, ואת עקיבה זו של הזמן והשינוי שלא כרוך בו אנו מכנים "שגרה". אלא שלפעמים, ובמסגרת מהלך החיים הכולל, השגרה של בני האדם נשברת. היא נשברת בגלל שינויים שהאדם עובר בעצמו, בסטטוס שלו, או שסביבתו משתנה. יש שינויים שהאדם לא מייחס להם חשיבות רבה, למרות שהם שוברי שגרה, אך יש המון שינויים שהאדם חווה בחייו ששבירת השגרה שבהם מאד משמעותית לו. כשהוא מוצא את אהבת חייו, כשהוא קובר את יקיר ליבו, כשנולד לו ילד, כשהוא אחרי שנים של חיפוש מרגיש שהוא מאושר, כשהוא כותב את הספר שהוא חלם כל חייו לכתוב, כשהוא שוכב על ערש דווי, שהוא בונה בית אותו תכנן במשך שנים, ואפילו שהשמש סוגרת מעגל בן 365 ימים ביום בו הוא נולד. אלו הם אירועים ששוברים את השגרה של האדם וממלאים אותו ברגש כלשהו. אלא שאת הרגש הזה הוא חווה עם עצמו בלבד. זהו רגש פנימי, שרגשותיו מכירים, וגם תודעתו. וכאן בדיוק מגיע הרגע המכונן של יצירת הטקס: האדם שחווה את השינויים המוזכרים מרגיש שרק רגשות ורק מודעות לא מספיקים לו. הוא מרגיש שאם הרגשות והמודעות שלו לא יקבלו נופך חיצוני לו הוא לא יצליח לחוות אותם כראוי. ואז הוא זקוק לטקס, טקס שהוא ייצוג של רגשות ותודעה פנימיים. מכאן מובן שהטקס, בבסיסו הפסיכולוגי קיומי, הוא ביטויי ייצוגי חיצוני של האדם לעולמו הפנימי. האדם מרגיש מסופק יותר כאשר הוא חווה את שבירת השגרה המשמעותית כל כך עבורו לא רק באמצעות רגשותיו, לא רק באמצעות תודעתו והכרתו, אלא באמצעות חושיו.

 

[inner grin]

המשך.

אך מדוע שבירת השגרה של החיים כל כך משמעותית? כי האדם חותר מעבר לבנאליות. הוא לא מסתפק בהתקדמותו הליניארית של הזמן מבלי להיות חלק מההתקדמות הזו. הוא רוצה להיות חלק מהמלך הקוסמי של השתנות העולם, לא רק לעמוד בצד ולהביט בה. האדם למשל לא יכול לקבל את העובדה שהוא עובר בשתיקה על השינויים הפיסיולוגיים שהוא עובר ולכן הוא ממציא חגיגת יום-הולדת מדי שנה, חגיגת טקסי התבגרות כאלה ואחרים, טקסי קבורה וכיוצא באלה, שכל כולם הוא אך ייצוג לצורך קמאי ואנושי לחוש שהשינוי הנכפה על האדם הוא בעל משמעות. הוא לא בנאלי. הוא לא קורה סתם כך - דבר שהתודעה מקבלת, אך לא הרגש. כך, בזמנים עתיקים, האדם לא יכל לקבל את התחלפות עונות השנה החקלאיות מבלי לייצג שינויים אלה, בעיקר כשהן השפיעו עליו כל-כך. הוא לא רצה לעמוד אדיש אל מול הטבע ופשוט לתת לו לעשות את שלו. לכן הוא יצר חגים חקלאיים שהטקסים בהם מייצגים את החילוף המשמעותי כל כך עבורו של שינויי מזג האוויר. לכן הוא גם המציא פרק זמן שאין לו שום קשר לטבע בן שבעה ימים (ככל הנראה, המצאה עברית מקורית, אם כי קשה לדעת כמובן) המאפשר לו לחוות חוויה משמעותית יותר את התקדמות הזמן. לכן הוא גם יצר טקסי קבורה (או כל טקס במעגל החיים אותו הזכרתי) - כי זה מאד לא בנאלי שאדם יקר לך מת ונעלם כך סתם. כי התפקיד הביולוגי שלו הסתיים. זה בלתי נתפס. הרגשות שלך בוערים, התודעה שלך מקבלת את העובדות היבשות, אבל אתה זקוק לייצוג חיצוני שלהן, כי אם תייצר טקס שמייצג את מותו של יקיריך, ותחווה את המוות באופן חושני, אתה תוכל לעכל אותו טוב יותר. כל טקס וטקס שהאדם יצר נועד לייצג שבירות שגרה אלה. ובאופן העמוק יותר שלהם, הרצון של האדם לציין את שבירת הזמן של חייו הוא רצון בסיסי עוד יותר של האדם להשתלט על הזמן. להפוך אותו לשלו. בכך שהאדם מייצג שינויים שנכפים עליו הוא בעצם משתלט עליהם. הוא מנכס אותם, הופך אותם לבחירות שלו, כביכול ליוזמה שלו, ובכך הוא חורג מעבר לזמן ולמקום בו הוא נמצא ומנצח את ההיסטוריה ואת החוקים שהיא כופה עליו. אלא שהדברים לא נעצרים רק ביצירת טקסים, הם ממשיכים להתפתח הלאה. למשל, היחס הכמעט אוניברסלי של בני אדם לאנשים קרובים שמתו להם לאחר קבורתם, מהיכן הוא צומח? סתם כך נוצרה תפיסה דתית האומרת שאפשר לתקשר עם מתים, שראוי לעשות עבורם מעשים טובים המשפרים את מצבם לאחר המוות, שיש לערוך אזכרות ביום מותם, שהמתים צופים בנו כל הזמן והם לא מפסיקים לחיות? כל זה נוצר כי איזו הגמוניה רבנית, או הגמוניה בכל דת אחרת, המציאה איזו תיאוריה מעניינת שתפרנס אותם בפרסומים מדעיים באיזה כתב עת מדעי? או שהיא נבעה מתוך אינטרסים פוליטיים לשלוט בהמונים? מחקר היסטורי קטנטן מראה שלא הגמוניה יצרה תפיסות מעין אלה (וגם אחרות), אלא ההמונים, וההגמוניה רק ניסחה אותן (ולכן המקור הכתוב הוא היחיד שמעיד על ההיווצרות). אך מדוע ההמונים יצרו תפיסות מעין אלה? הן נוצרו כי בני האדם יצרו ייצוג חיצוני של הרגשות הפנימיים שלהם. כי אנחנו לא תמיד יכולים להכיל רגשות באמצעות התודעה בלבד. כשאבא אהוב שלך מת לפתע אתה לא מפסיק לחשוב עליו. הוא לא מפסיק להתקיים עבורך. להפך. הוא הופך לנוכח בחייך הרבה יותר משהיה בעבר. אתה לא יכול לעמוד אדיש אל מול הרגשות האלה ולתת להם מענה רציונאלי שמבחינה ביולוגית ופיסית אביך חדל להתקיים. אתה נמצא במערכת אינטנסיבית אתו כל הזמן, איך זה שהוא פתאום נעלם? זה בלתי נתפס. אתה מחפש פורקן כלשהו, והפורקן הזה מגיע כשאתה מייצג יחסים פנימיים שבתוכך כלפי חוץ. אז מי שיצר ייצוגים מעין אלה עשה את זה על ידי ניסוחים דתיים - כי זה מה שהיה לו ביד באותו רגע. הוא לא יכל לחשוב אחרת. אם אנחנו נהיה אדישים ליצירות האנושיות האלה, ונחשוב על-פי היוהרה המודרניסטית שאנו מבינים טוב יותר את המציאות מקדמוננו, ולכן מבטלים ללא כל חשש או דיון ביטויים חיצוניים מבלי לעסוק במניעים הפנימיים שלהם, סופנו להתנוון. אלפי שנות ניסיון אנושי אינו דבר של מה בכך. אם הגענו למסקנה שהדרך החיצונית שבה ביטאו קדמוננו את רגשותיהם לא מקובלת עלינו זה מצוין, באמת מצוין, אלא שאם מתלווה לזה הכחשה גם של המקור - הרגשי, הקיומי, הפסיכולוגי, סופנו רע ומר. ואין למצוא בדברי רמז לכך שאני בעד החייאה או אימוץ של טקסים קיימים כפי שהם. אין בי כל רצון לתקשר עם המתים באמצעות סיאנס, לגשת לאיזה מדיום שיעלה באוב את יקירי שמתו, או ליצור תיאוריות מיסטיות חדשות המתארות כקודמותיהן את העולמות העליונים. אני לא באמת מאמין בקיומו של עולם עליון או בקיומה של נשמה המסתובבת לה ברחבי הארץ ולא נותנת לילדים תמימים לישון. כל זאת למרות שאני כן מאמין בכך שקיומנו עלי אדמות בעל משמעות מעט גדולה יותר מקיומנו הביולוגי גרידא, אך בגלל שאני מנסה להיות רציונאלי אני לא חוטא ועובר את הגבול אל אותו קיום ש"מעבר". אני משאיר אותו בערפל, מקיים איתו יחסים של ספקות והרהורים, ובעיקר מניח לו לתת לי השראה, דרבון, לגיטימציה, לא מעבר לכך. כל זאת כי אני מבין שאני זקוק לו, כפי שהקודמים לי היו זקוקים לו, פנו אליו, ואף ניסחו אותו במילים. התכחשות לו פירושה התחכשות לעצמי. אבל בנושא טקסים עסקינן, אז אסכם את דברי בנושא בנוגע לחתונה.

 

[inner grin]

המשך.

מכאן מובן (כך אני מקווה) מדוע אני סבור שיש משמעות לטקס כמו של חתונה גם בימים אלו. שכן גם לטקס חתונה חילוני, של בני זוג שחיים יחד כבר כמה שנים, שגרים בבית אליו הם יחזרו אחר חתונתם, ומצבם הסטטוטורי לא ישתנה במאום לאחר חתונתם (נניח לרגע שאין משמעות חוקית לחתונה ולא מתלווה לה ההחלטה על הבאת ילדים לעולם), זהו עדיין טקס בעל משמעות גדולה מאד. אתה (סלסרו) בוודאי מכיר את המשל הפילוסופי הבא. הפילוסוף שואל מהי הגדרה של "ערמה". הוא מניח על השולחן שלו מחט אחת ומגיע למסקנה שמחט אחת עדיין אינה ערמה של מחטים. הוא מניח עוד שתיים, ואז עוד שלוש, והוא עדיין חושב שהקטגוריה "ערמת מחטים" לא מתארת נכונה את ששת המחטים המונחות לפניו. הוא מנסה להחליט מתי כמות של מחטים הופכת לערמה ומתי לא. בכל פעם שהוא נותן תשובה הוא שואל את עצמו "ואם אוריד מחט אחת מהערמה ביטלתי את קיומה של זו"? והוא מגיע למסקנה שהמונח "ערמה" מגיע מתישהו, בהבזק אינטואיטיבי, רגע אחד בו מספר מחטים נפרדות השוכבות זו לצידה של זו הופכות ל"ערמה" [והנח לרגע לניתוח לוגי ביקורתי של המשל ובהצבעה על כך שהחיפוש אחר "ערמה" הוא מראש חיפוש אחר תיאור רפלקסיבי ולא תיאור לוגי-פוזיטיבי של המציאות]. תהליך דומה מתרחש גם בקרב בני זוג חילוניים למהדרין. לאחר כמה שנים בהן הם חיים ביחד, בשגרה יומיומית של חיי זוגיות נורמטיביים, מגיע לפתע רגע המשנה החיים מקצה אל קצה. מחט אחת נוספה לערמה, אך היא המחט החשובה מכולן. זהו רגע שבו אתה מרגיש (שוב, רגשות פנימיים) והתודעה שלך מקבלת (שוב, תודעה) שמשהו השתנה ביחסים שלך עם זוגתך. וזהו רגע מכונן מאד. השגרה נשברת באחת, למרות שמבחינה חיצונית כלום לא השתנה, אלא שמבחינה ריגשית ותודעתית - עולמך עבר מטמורפוזה. ואז מגיע אותו רגע מכונן אותו הזכרתי לעיל: הצורך של האדם לייצג את השינוי הזה, לחרוג מעבר לבנאלי, כי החיים פסקו מלהיות בנאליים באותו הרגע. האדם אז פונה אל הטקס, כי הוא רוצה לייצג כלפי חוץ את עולמו הפנימי. כי חוויה חושנית של שבירת השגרה תגרום לו ביתר שאת להכיר בשינוי הגדול שחייו עברו. טקס שנועד לייצג שינוי שכזה הוא מאד מאד משמעותי בעיני. כמובן שתטענו שרוב בני האדם בכלל לא חושבים על טקס במובנים האלה. אנשים מתחתנים ומזמינים לחתונתם 1000 איש כי כך מקובל. הם ייכנעו לתכתיב של ההורים לעשות חתונה אורתודוקסית כי אחרת הסבתא תמרר בבכי עד יום מותה, או שהם ישכרו מפיק אירועים שיעשה להם חתונה בומבסטית כי הם רוצים שכל העיר תזכור את האירוע לפחות שנה שלמה, עד האירוע המפוצץ הבא שיציב את הרף גבוה עוד יותר. אז כך המוני בני אדם חושבים. אז מה? כאנשים שהביוגרפיה האישית שלהם מבטאת התגברות על מה ש"אנשים חושבים", הניתן לדעות המוניות לפגוע במשמעויות רבות הנמצאות בבסיסן של התנהגויות נורמטיביות? אני חושב שכל היכנעות בנושא זה היא היא ההיכנעות הגדולה, ולא הכניעה למוסכמות בכך שאתה מבצע את טקס החתונה. גם אם מושגים פושטים את הרגל, בגלל שהם באים לידי ביטוי חיצוני באופן שלא מקובל עלינו, הם עדיין לא חדלים מלהיות משמעותיים בבסיסם, במניעים הפנימיים שהביאו ליצירתם. ולכך כיוונתי את דברי בכך שאמרתי שיש משמעות לטקס החורגת משיקולים פרטיקולריים של "איך החתונה שלי תראה, אם בכלל".

 

[סלסרו]

אינני חולק על התזה המרכזית שלך,

וכבר שנים רבות שאני טוען את שטענת, פחות או יותר, בפוסט "תגובה לסלסרו" פיסקה "אלא שיש לתמוה". רק אומר שבטבעי האינדיבידואלי-נונקונפורמיסטי, אינני אוהב, וחש שאינני זקוק, לביטויים חיצונים קבועים מראש לתחושות פנימיות. מעודי לא אהבתי זאת. מכיון שהם קבועים מראש, הסיכוי שהם יבטאו רגש אותנטי, בדיוק באותם רגעים שאני עסוק בטקס שנקבע מראש, נמוך מאד. בכדי שדבר יהיה אותנטי, לטעמי, הוא צריך להיות אינדיבידואלי. עוד בהיותי בישיבה, ותקופה קצרה לאחרי שעזבתי, נושא התפילה כטקס הפריע לי. הבנתי את נושא התפילה מדאורייתא, כביטוי לזעקה פנימית, כי במובן זה התפילה מביעה רגש אותנטי. זה מקובל עלי (בפרט בהנחה שהמתפלל מאמין לאל שישמע לזעקתו). אין לי כל בעיה עם אדם שחש בפנימיותו דחף לזעוק, לשווע, להוציא את אשר בליבו. אבל לקבע את התפילה לטקסט מסויים הנאמר מספר פעמים מסויים בכל יום, במעמד מספר אנשים מסויים, וכו', בקיצור ברוטינה מקובעת, מוגדרת, מחוייבת, שאותה כולם עושים כי כך נדרש, נראה לי נבוב מכל תוכן. לדידי, אין כל משמעות לתפילה שאין מאחוריה רגש או אימפולס אותנטי, ואינני רואה איך טקס מקובע שכזה יכול להביע משהו אותנטי.