אנונימית - מנסיון שלי.
בארץ, ובעוד הרבה ארצות בעולם, לזוגות שכמונו, הרבה דברים לא תופסים. אפילו בארה"ב הגדולה, במדינות מסוימות, אינם מכירים בזוגיות, שאינה "זכר ונקבה". באירופה, יותר סלחנים ומקבלים. אבל, את ואנחנו חייות בארץ ישראל. את "הכתובה" ניתן להמיר בקלי קלות לחוזה חתום. (אף בכתובה היהודית, יש חתימות ויש עדים. הרי "הכתובה" הקדושה ביהדות, אינה אלא חוזה פרמיטיבי ביותר, בו יש זכויות יתר לבעל). אז ככה - זוגתי ואני, ערכנו חוזה מחייב, בינינו. בעיקר, ששתינו לא נצא מפסידות אם חלילה, הזוגיות בינינו תתפרק. ערכנו טקס צנוע, אך מרשים ומפואר, והתקדשנו זו לזו. אמא שלי החרדית, יצאה מגדרה באותו הערב. אבי החרד מהצל שלו, החרים אותנו. אז מה?. שיחרים, מילא אני החרמתי אותו, עוד הרבה לפני. (מידי פעם בפעם, הוא מתקשר ושואל לשלומי ולשלום זוגתי. אני מבינה כי קשה לו, שאני בתו בכורתו, יצאתי לדרך אחרת. סיפור מורכב ומיוחד ביני לבין אבי, ואינו שייך לענין). איזו הכרה אנחנו צריכות "מהמדינה"?, אני לא כל כך מבינה. אין אנחנו צריכות שהעולם ואביו, יכירו בנו. הזכויות, הן ורק הן, הזכויות אשר אתן מעניקות האחת לשניה. אני מבינה לאיזה זכויות את מתכוונת, אבל הן בעיקרן "חומריות". ברגע, שפתרנו בחוזה בינינו את הבעיות "החומריות", אין לנו בעיות אחרות. מצד שתינו, שאף אחד לא יכיר בזוגיות שלנו. יש בעיות, כמו שיש בכל שני אנשים, החיים ביחד. מעבר לזה, לא זוגתי ולא אני לא מסתכלות ממטר. יתכן ואנחנו תמימות, אבל טוב לנו כך. אין צורך לנסוע רחוק, כדי לממש את הזוגיות "המחייבת" ביניכן. בהצלחה.