חששות
שלום לכולם אשמח לעצתכם ודעתכם קצת רקע כללי, אני בת 24, נמצאת בזוגיות כמעט שנתיים עם בחור מדהים, ולא, הזוגיות שלנו לא נמצאת במשבר בכלל הסיבה שבכל זאת אני פונה דווקא אליכם היא כי אני חוששת מכל מיני דברים ולא רוצה שהזוגיות שלי תהרס... אז כמו שאמרתי, אני עם הבחור כבר שנתיים. במהלך השנתיים האלו גיליתי על עצמי כמה דברים לא הכי טובים בעולם, נחשפתי תוך תהליך עמוק שעברתי לתכונות שיש לי ודפוסים שאני יודעת היום בוודאות שמזיקים לי ולקשר... הדפוסים האלה גם מסבירים מעשים שעשיתי בעבר הרחוק שלי ואני לא גאה בהם... הבנתי שיש לי נטייה למחשבות לא בריאות, נטייה להסתכל תמיד על חצי הכוס הריקה, נטייה לצפות כל החיים לשלמות בלתי אפשרית מעצמי ומהסביבה- וכמובן שכל פעם שאני מגלה שאין מושלם אני נהיית מתוסכלת, ואני חייה חיים שלמים בתחושה שאני לא מסופקת מכלום. קשה לי לשמוח מהיום יום, מהדברים הקטנים, צריך שיקרו דברים ממש גדולים כדי שארגיש עניין בחיים, ולפעמים אני אשכרה יוצרת דרמות כאילו כדי ליצור עניין בחיים. כשהייתי בת 17 בגדתי בחבר שלי (שהיה לי אז), וכמובן שהרגשתי בנאדם ממש זבל, מה שלא תרם לביטחון העצמי שלי בכלל. נשבעתי שיותר לא אחזור על המעשה הזה ולא אבגוד באף בנזוג, ואכן לא עשיתי את זה יותר, אבל התחושה הקשה שעד היום מלווה אותי היא העובדה שתמיד כשקצת רע לי בקשר- אני נוטה כאילו לרצות לגוון, לפנטז על אחרים, אפילו לפתח איזה קראש על מישהו... אני אף פעם לא עושה עם זה כלום, אבל זה גורם לי להרגיש רע, כי אני בכלל לא רוצה לרצות את זה... אתם מבינים? נאמנות חשובה לי, יציבות חשובה לי, אני בחורה כנה וישרה ואני לא רוצה לבגוד או אפילו לרצות להיות עם גברים אחרים. מה גם שהיום, אני יודעת בעקבות התובנות האלה, שגם כש"רע" לי בקשר, זה כי אני בוחרת לסבול. סוג של מאזוכיזם טפשי, חשיבה פסימית והנחה שגויה שאדם אחר ואחד בלבד יכול למלא את החוסרים שיש לי בעצמי, להיות אחראי בלעדי לאושר שלי ולספק את כל צרכיי. היום אני מבינה את כל הדברים האלו, וזו פריצת דרך מבחינתי, כי סוף סוף אני מבינה למה! למה שנים אני בורחת כשקשה מכל דבר, למה תמיד אני מלנכולית.... הבנתי שהכל בראש, ואני רוצה שינוי. למה כל זה מטריד אותי עכשיו? חבר שלי הוא בנאדם מדהים ונדיר. הוא חזק אופי, יציב, נאמן ולויאלי ברמות שקשה לראות בימינו, אין לו שום חיפושים אחרי ריגוש וספקות טפשיים והוא לא מכניס לעצמו רעל לראש כמוני, הוא אוהב את היום יום ואת הדברים הקטנים החיים, הוא שלם לגמרי עם הקשר שלנו, יש לו יכולת מדהימה לקבל ולהכיל אותי ולמרות שהוא מכיר אותי ואת כל הצדדים הפחות טובים שלי- אוהב אותי בדיוק כמו שאני ומקבל אותי, וטוב אליי.... כמובן הוא לא מושלם והיו תקופות בשנתיים האלו שאשכרה הייתי על סף לעזוב אותו רק בגלל שהיו ריבים או קשיים והייתי מתוסכלת... ואז הבנתי.. אז נכון, מושלם הוא לא. ואף אחד לא יהיה. ואף אחד לא יעשה אותי מאושרת אם לא אמצא בי את החסר ואדאג למלא אותו. ועליי לבחון את חסרונותיו ולהחליט אם אני כן יכולה לחיות איתם או לא... והחלטתי שכן. אני רוצה לחיות איתו עם הכל, עם הטוב וגם עם הרע. אנחנו מאוד רציניים בקשר ומדברים הרבה על עתיד משותף, חתונה כשנסיים ללמוד וכו'... הבגרות שלו מדהימה אותי והיציבות והיכולת להיות מסופק ושלם עם חייו ואיתי, וכל זאת בגיל 24...... איפשהו.. אני אפילו מקאנה בו. הוא סוג של מודל לחיקוי בשבילי. לפניי איזה חודש הייתה לנו שיחה עמוקה כזו והוא אמר שהוא מזהה בי את כל התכונות הנל שיש לי שעליהן פירטתי.. הוא שיתף שלפעמים זה מדאיג אותו והוא חושש שאני לא יציבה או חזקה מספיק ואני נשברת נורא בקלות מכל דבר... הוא אומר שהוא יודע שהוא בחיים לא יעזוב אותי, ויודע כמה אני אוהבת אותו וכמה אני טובה וחכמה ומסורה ופירט כל מה שטוב בי, אבל שהוא דואג לי... שאם אני בוכה בכזאת קלות בוכה ונשברת מכל ריב קטן איתו או שטות בעבודה איך אני אחזיק קריירה ומשפחה.. הוא אומר שזו אני והוא לא רוצה לשנות אותי, אבל לדעתו, אם הוא היה במקומי, הוא היה רוצה להשתנות כי זה לא כיף לחיות ככה ומה יוצא לי מלסבול כל הזמן?? כששאלתי איך זה משפיע עליו, הוא ענה שהוא לא ישקר וזה כן משפיע, ולפעמים הוא מרגיש שהוא חייב להיות חזק בשבילי כל הזמן ומה יהיה כשהוא יהיה צריך תמיכה? הוא יודע שאני תמיד פה בשבילו ואכפת לי ממנו הכי בעולם אבל שוב- אין לי אופי חזק... אבל הוא חזר ואמר שהוא חושב שהתכונות האלה שלי פוגעות קודם כל בי ורק אחר כך בו\ ושלא אשנה כלום למענו, אלא למען עצמי. השיחה הזו די הבהילה אותי. אני מפחדת שאני קוברת בור לזוגיות הזו, ויותר מזה, אם אמשיך בדרך זו אני סוללת דרך לחיים לא מאושרים, דרמטיים וקשים סתם ולחינם... איתו או בלעדיו! יש לי הכל. התברכתי בהרבה מתנות, חבל לי סתם לסבול ככה!! וחבל לי שאולי אפסיד אותו, הוא מדהים ונכון לי ויש לנו באמת זוגיות יפה, אבל קשה לי לומר בריאה (למרות שהיא באמת טובה מכל הבחינות), רק בגלל שאני מרגישה שאני לא בריאה כביכול... התחלתי ללכת לטיפול, מקווה שיעזור לי.. אני כן גאה בעצמי על עצם המודעות והרצון העמוק לשפר ולשנות, ואני מרגישה טוב עם כך שהגעתי למסקנות ולסיבות למה- מכאן יותר קל להתחיל לעבוד מה שנקרא... יש לכם אולי עצות? איך לשמר את הזוגיות ולא לתת למה להיהרס? מה עוד יכול לעזור לי לעבוד על עצמי? כבר קרה לי גם בזוגיות הזו שכאילו "נדלקתי" על אחרים ולכמה שבועות כשהיו ריבים בבית הייתי מפנטזת על איזה שלמות כלשהי שכביכול יכולה להיות לי עם מישהו אחר... כמובן שזה שטויות, ברור לי לגמרי מאיפה נובע הכל ואני לא רוצה אף גבר אחר בראש שלי. הזזתי את המחשבות ההן, אבל אני לא רוצה שהן יבואו שוב, הן מזיקות לי... אני מאמינה שכשאתחזק נפשית ואשנה את הגישה, לא יהיו לי יותר קראשים טפשיים ופנטזיות שיש יותר טוב... אני יודעת שהבחור שלי הוא הכי טוב שיש, ומגיע לו מישהי טובה, וכרגע אני לא הכי מרגישה כזו.... אני רוצה להשתנות בשבילי וגם בשבילו.. עזרה בבקשה...? תודה.
שלום לכולם אשמח לעצתכם ודעתכם קצת רקע כללי, אני בת 24, נמצאת בזוגיות כמעט שנתיים עם בחור מדהים, ולא, הזוגיות שלנו לא נמצאת במשבר בכלל הסיבה שבכל זאת אני פונה דווקא אליכם היא כי אני חוששת מכל מיני דברים ולא רוצה שהזוגיות שלי תהרס... אז כמו שאמרתי, אני עם הבחור כבר שנתיים. במהלך השנתיים האלו גיליתי על עצמי כמה דברים לא הכי טובים בעולם, נחשפתי תוך תהליך עמוק שעברתי לתכונות שיש לי ודפוסים שאני יודעת היום בוודאות שמזיקים לי ולקשר... הדפוסים האלה גם מסבירים מעשים שעשיתי בעבר הרחוק שלי ואני לא גאה בהם... הבנתי שיש לי נטייה למחשבות לא בריאות, נטייה להסתכל תמיד על חצי הכוס הריקה, נטייה לצפות כל החיים לשלמות בלתי אפשרית מעצמי ומהסביבה- וכמובן שכל פעם שאני מגלה שאין מושלם אני נהיית מתוסכלת, ואני חייה חיים שלמים בתחושה שאני לא מסופקת מכלום. קשה לי לשמוח מהיום יום, מהדברים הקטנים, צריך שיקרו דברים ממש גדולים כדי שארגיש עניין בחיים, ולפעמים אני אשכרה יוצרת דרמות כאילו כדי ליצור עניין בחיים. כשהייתי בת 17 בגדתי בחבר שלי (שהיה לי אז), וכמובן שהרגשתי בנאדם ממש זבל, מה שלא תרם לביטחון העצמי שלי בכלל. נשבעתי שיותר לא אחזור על המעשה הזה ולא אבגוד באף בנזוג, ואכן לא עשיתי את זה יותר, אבל התחושה הקשה שעד היום מלווה אותי היא העובדה שתמיד כשקצת רע לי בקשר- אני נוטה כאילו לרצות לגוון, לפנטז על אחרים, אפילו לפתח איזה קראש על מישהו... אני אף פעם לא עושה עם זה כלום, אבל זה גורם לי להרגיש רע, כי אני בכלל לא רוצה לרצות את זה... אתם מבינים? נאמנות חשובה לי, יציבות חשובה לי, אני בחורה כנה וישרה ואני לא רוצה לבגוד או אפילו לרצות להיות עם גברים אחרים. מה גם שהיום, אני יודעת בעקבות התובנות האלה, שגם כש"רע" לי בקשר, זה כי אני בוחרת לסבול. סוג של מאזוכיזם טפשי, חשיבה פסימית והנחה שגויה שאדם אחר ואחד בלבד יכול למלא את החוסרים שיש לי בעצמי, להיות אחראי בלעדי לאושר שלי ולספק את כל צרכיי. היום אני מבינה את כל הדברים האלו, וזו פריצת דרך מבחינתי, כי סוף סוף אני מבינה למה! למה שנים אני בורחת כשקשה מכל דבר, למה תמיד אני מלנכולית.... הבנתי שהכל בראש, ואני רוצה שינוי. למה כל זה מטריד אותי עכשיו? חבר שלי הוא בנאדם מדהים ונדיר. הוא חזק אופי, יציב, נאמן ולויאלי ברמות שקשה לראות בימינו, אין לו שום חיפושים אחרי ריגוש וספקות טפשיים והוא לא מכניס לעצמו רעל לראש כמוני, הוא אוהב את היום יום ואת הדברים הקטנים החיים, הוא שלם לגמרי עם הקשר שלנו, יש לו יכולת מדהימה לקבל ולהכיל אותי ולמרות שהוא מכיר אותי ואת כל הצדדים הפחות טובים שלי- אוהב אותי בדיוק כמו שאני ומקבל אותי, וטוב אליי.... כמובן הוא לא מושלם והיו תקופות בשנתיים האלו שאשכרה הייתי על סף לעזוב אותו רק בגלל שהיו ריבים או קשיים והייתי מתוסכלת... ואז הבנתי.. אז נכון, מושלם הוא לא. ואף אחד לא יהיה. ואף אחד לא יעשה אותי מאושרת אם לא אמצא בי את החסר ואדאג למלא אותו. ועליי לבחון את חסרונותיו ולהחליט אם אני כן יכולה לחיות איתם או לא... והחלטתי שכן. אני רוצה לחיות איתו עם הכל, עם הטוב וגם עם הרע. אנחנו מאוד רציניים בקשר ומדברים הרבה על עתיד משותף, חתונה כשנסיים ללמוד וכו'... הבגרות שלו מדהימה אותי והיציבות והיכולת להיות מסופק ושלם עם חייו ואיתי, וכל זאת בגיל 24...... איפשהו.. אני אפילו מקאנה בו. הוא סוג של מודל לחיקוי בשבילי. לפניי איזה חודש הייתה לנו שיחה עמוקה כזו והוא אמר שהוא מזהה בי את כל התכונות הנל שיש לי שעליהן פירטתי.. הוא שיתף שלפעמים זה מדאיג אותו והוא חושש שאני לא יציבה או חזקה מספיק ואני נשברת נורא בקלות מכל דבר... הוא אומר שהוא יודע שהוא בחיים לא יעזוב אותי, ויודע כמה אני אוהבת אותו וכמה אני טובה וחכמה ומסורה ופירט כל מה שטוב בי, אבל שהוא דואג לי... שאם אני בוכה בכזאת קלות בוכה ונשברת מכל ריב קטן איתו או שטות בעבודה איך אני אחזיק קריירה ומשפחה.. הוא אומר שזו אני והוא לא רוצה לשנות אותי, אבל לדעתו, אם הוא היה במקומי, הוא היה רוצה להשתנות כי זה לא כיף לחיות ככה ומה יוצא לי מלסבול כל הזמן?? כששאלתי איך זה משפיע עליו, הוא ענה שהוא לא ישקר וזה כן משפיע, ולפעמים הוא מרגיש שהוא חייב להיות חזק בשבילי כל הזמן ומה יהיה כשהוא יהיה צריך תמיכה? הוא יודע שאני תמיד פה בשבילו ואכפת לי ממנו הכי בעולם אבל שוב- אין לי אופי חזק... אבל הוא חזר ואמר שהוא חושב שהתכונות האלה שלי פוגעות קודם כל בי ורק אחר כך בו\ ושלא אשנה כלום למענו, אלא למען עצמי. השיחה הזו די הבהילה אותי. אני מפחדת שאני קוברת בור לזוגיות הזו, ויותר מזה, אם אמשיך בדרך זו אני סוללת דרך לחיים לא מאושרים, דרמטיים וקשים סתם ולחינם... איתו או בלעדיו! יש לי הכל. התברכתי בהרבה מתנות, חבל לי סתם לסבול ככה!! וחבל לי שאולי אפסיד אותו, הוא מדהים ונכון לי ויש לנו באמת זוגיות יפה, אבל קשה לי לומר בריאה (למרות שהיא באמת טובה מכל הבחינות), רק בגלל שאני מרגישה שאני לא בריאה כביכול... התחלתי ללכת לטיפול, מקווה שיעזור לי.. אני כן גאה בעצמי על עצם המודעות והרצון העמוק לשפר ולשנות, ואני מרגישה טוב עם כך שהגעתי למסקנות ולסיבות למה- מכאן יותר קל להתחיל לעבוד מה שנקרא... יש לכם אולי עצות? איך לשמר את הזוגיות ולא לתת למה להיהרס? מה עוד יכול לעזור לי לעבוד על עצמי? כבר קרה לי גם בזוגיות הזו שכאילו "נדלקתי" על אחרים ולכמה שבועות כשהיו ריבים בבית הייתי מפנטזת על איזה שלמות כלשהי שכביכול יכולה להיות לי עם מישהו אחר... כמובן שזה שטויות, ברור לי לגמרי מאיפה נובע הכל ואני לא רוצה אף גבר אחר בראש שלי. הזזתי את המחשבות ההן, אבל אני לא רוצה שהן יבואו שוב, הן מזיקות לי... אני מאמינה שכשאתחזק נפשית ואשנה את הגישה, לא יהיו לי יותר קראשים טפשיים ופנטזיות שיש יותר טוב... אני יודעת שהבחור שלי הוא הכי טוב שיש, ומגיע לו מישהי טובה, וכרגע אני לא הכי מרגישה כזו.... אני רוצה להשתנות בשבילי וגם בשבילו.. עזרה בבקשה...? תודה.
נסי לבדוק גם את המצב הגופני וההורמונלי , זה לא מזיק, אבל אל תפחדי אם יפנו אותך בסופו של דבר לכדורים. לפעמים זה הפיתרון היחיד לבעיות הורמונליות...