חשיפה ראשונית

[קרנושה]

חשיפה ראשונית

אתר הבית שלנו..... בו אין תמונות ראשוניות אך בהחלט מגוון תמונות רחב חלקם עדכניות וחלקם פחות....האתר מורכב מ4 דפים...אחד מהם איתי ועם בעלי, אחד מהם יום הולדת של גיל שנה וכו´..... קרן

 

[קרנושה]

והקישורים כמובןש ששכחתי להוסיף.....

אתר הבית שלנו

 

[משי של גיא]

אתר מדהים והילדים מדהימים עוד יותר!

מורידה בפניכם את הכובע... נראה לי כל כך קשה לגדל שלושה בבת אחת אבל בטח ההנאה היא משולשת. תהנו מהם... משי

 

[קרנושה]

תמונות ראשוניות של ילדיי.....

אני לא יודעת מאיפה היה לי את האומץ לצלם.....אך כשאני מסתכלת עליהם היום....פשוט.....לא להאמין...

 

[ורד של שירה]

וואו כמה פלאשבקים, מה עם תמונה

עדכנית שנראה איך הם גדלו והתייפו?

 

[קרנושה]

משהו הכי עדכני.......

שיש לי על המחשב.....זה מלפני 4 חודשים בערך..... צריכה כבר לסרוק חדשות.....

 

[ורד של שירה]

אה, אה מכירה את התמונה הזאת מאתר

הבית של פורום להיות הורים, באמת הגיע הזמן לעדכן

 

[קרנושה]

ליהיא בהוצאתה הראשונה מהאינקובטור..

שקלה 950 גרם

 

[קרנושה]

ליאור ביום היוולדה

 

[קרנושה]

ליאור כעבור כחודש

 

[קרנושה]

מתי ביום היוולדו

 

[קרנושה]

מתי כעבור חודשיים

יציאתו הראשונה מהאינקובטור...כמובן בידי צינור החמצן שליווה אותנו עוד כמה חודשים בהמשך...

 

[קרנושה]

ואחרונה בינתיים...

ככה הם נראו בראשית דרכם המשותפת בUS

 

[משי של גיא]

מתוקים אמיתיים.

אחחח. התמונות של הקטנים האלה עם כל הצינורות. כאלה חסרי אונים. כל כך סובלים. רק אנחנו יכולים להבין את זה. והטיטולים הקטנים האלה מהפגיה. אני צריכה לקחת אחד באמת כדי להראות לכולם כמה קטן היה גיא (ועוד חתכו את הטיטול הקטן לחצי בהתחלה...). משי

 

[אמא של אורי]

האתר מ-ד-ה-י-ם!

מתי, ליהיא וליאור נראים כ"כ מתוקים...

אי אפשר להאמין שזה אותם תינוקים כמו בתמונות שהם נולדו

 

[קרנושה]

המון ../images/Emo51.gif מקווה לראות את שלכם....

בקרוב גם.....זה ממחיש מהמשותף.....מהנושא המדובר... לנו יש תיקייה במחשב של כל שלב ושלב...מיום היוולדם, היציאה הראשונה מהאינקובטור, השיחרור מהפגיה הביתה....הימים הראשונים בבית...ואז בצעדי ענק ליומולדת שנה ורגעים ייחודיים שלנו... לאחרונה אני דיי נסערת מהסיפורים פה...כל כך מבינה את החוט הדק עליו הלכנו.....מרגישה כל כך מבורכת שהגענו הלום... ביום לידתי שאלתי את מנהלת הפגיה בתמימות שאין כמוה: נכון שהם יחיו והכל יהיה בסדר? והיא היתה כל כך ריאלית ולא השאירה אותי אופטימית ואמרה קרן, הרבה ימים קשים עוד לפניכם מצבם מאוד עדין , מצפים לכם עליות וירידות...לא קלטתי עדיין מה מצפה לנו...עוד החייאות בדרך...חזרה לטיפול נמרץ אחרי שהתקדמנו צעד הלכנו 2 אחורה.....גם ימים כאלה היו..... אני שכבתי מרותקת למיטת ביה"ח 3 חודשים מלאים.....עם ירידת מים מהשק של הבן, דימום, צירים ויתר לחץ דם יום לאחר הלידה (כבר יכולתי ללכת לבד על הרגליים) שכחתי שאני יכולה ללכת לבד ...פשוט אחרי שכיבה כה ממושכת לא עלה בדעתי שמותר לי..... היציאה שלי הביתה אחרי ימים, שבועות וחודשים בביה"ח היתה נורא קשה.....להשאיר את כל עולמי וללכת הביתה בידיים ריקות...ריקות לחלוטין... כאילו מה עשיתי עד אותו יום? מי אני ומה אני? ואך אני עוזבת אותם?!! היום ההוא (16.11.00)פיסגת חיי לנצח אוא מול עיניי... תודה לכם שאתם פה!

 

[משי של גיא]

אוי אוי אוי - העליות והירידות ...

זה בדיוק מה שהרופאים אמרו לנו כשהתחלנו את הגיהנום בפגיה. שיש המון עליות וירידות אבל צריכים לחשוב כל הזמן שבכל זאת עובר עוד יום ובסך הכל הכללי אנחנו עברנו עוד זמן אפילו אם הלכנו קצת אחורה. וכשהחזירו את גיא להנשמה בגלל חיידק זה או אחר ושהילד שלי השחיר לי מול העיניים כי היתה לו ברדיקרגיה נוראית וישר עשו לו אמבו, התפרקתי. הסרט הזה כמובן קרה מספר פעמים. אלו הירידות אמרו לי. אמרתי שאלו הן צניחות בלי מצנח. הרגשתי כל פעם מרוסקת. כמה דמעות ובכי יכולה אמא אחת לבכות... הכי גמר אותי הקטע במחלקת יולדות עם הבעלים המאושרים והפרחים והמתנות והתינוק ששוכב בצד לאחר הנקה מאושרת.ובעלי היה איתי ואנחנו במסלול הקבוע הלוך ושוב לפגיה לראות את הקטנים נאבקים וכל הציפצופים באוזן וכזה חוסר אונים. ואני מתפללת לאלוהים שהילדים שלי ישרדו, שינצחו במאבק הזה לחיים. אלוהים, למה לא נתת להם עוד 100 גרם??? משי

 

[ozelay]

ומה עם התיק

אחד הדברים שחסרים לי זה ההתלהבות בללדת להכין תיק,להתרגש, לחכות לצירים - למרות הכאב ולהתרגש, לעשות הזמנה מסודרת ושוב להתרגש לקרוא מדר בר וטלי רוזין עוד פרק, אלוהים רק עוד עמוד אחד מספר והמצב היה הרבה יותר טוב, כל יום ברחם פחות שבוע בפגיה. שבוע 26 , תאומים 700 גר משקל לידה צנחו ל 525 גרם.

 

[נירית של עידודנה]

יש לי סיפור משעשע לגבי זה

כשהודיעו לי בבי"ח שאני (בשבוע ה- 30) עומדת ללדת כל שניה, הדבר היחיד שיכולתי להגיד לרופא מרוב ההלם זה: "אבל עוד לא קראתי את הפרק על הלידה בספר של בר"

"אל תדאגי, ,אני קראתי אותו" - הרגיע אותי הרופא...

 

[ורד של שירה]

ואני אמרתי לו שלא קראתי עדיין את הפ

רק על ניתוח קיסרי