חשוב מאוד מאוד H-(
אוקיי...עקב פניות רבות מחברי הפורום , החלטתי לכתוב. זה שאני לא כותבת זה לא אומר שאני לא כאן..או נעלמתי אני כאן , כל הזמן...רק לפעמים אין לי כוח לענות, להגיב, או לכתוב על החיים שלי לפעמים אני נכנסת רק כדי לקרוא ולחשוב...או לפעמים אני פשוט לא מרגישה שמה שאני אכתוב יועיל...קורה...עושה רושם שכולם פה משפחה כזאת גדולה כולם מכירים את כולם ..ולמרות היותי כאן הרבה זמן אני לא מרגישה ש..אני חלק ממנה כי כולם מכירים כאן אחד את השני אני מרגישה...סתם מישהי בתוך משפחה ..זאת הרגשתי...למרות שנותנים לי כאן הרגשה נפלאה ובאמת תודה..אין לי טענות ואני מודה לכן ולכם על התמיכה הבאמת נפלאה הזאת... ההרגשה שלי בזמן האחרון קצת ירודה...מצב רוח דיכאוני כזה, עצבנות יתר, על כל העולם...אפילו אנשים שאני לא מכירה...אני לא אני וזה דיי מבעס אותי...אני כבר לא יעל שאני מכירה ואנשים..חושבים שזה הכל בגלל כל עניין המשקל הזה...אז ירדתי 12 קילו..יכול להיות שזה בגלל זה..אבל לא רק יש עוד מליון דברים שנמצאים לי בתוך הראש...שגורמים לי לאי נחת..ועוד כל האנשים שעומדים לי על הראש...מעצבן!!!!``וואי תעלי במשקל`` וואי ....איך רזית`` איך עשית את זה.. את מקיאה....דיייייייייייי אני מרגישה שעולמי עוד רגע יתפוצץ.....רוצה לחזור להיות אותה יעל חייכנית שכולם מכירים ולא אותה יעל שכל היום עצבנית על אנשים מעצבנים שלא יורדים לה מהחיים ועוקבים אחרי כל צעד שלה..תנו לי לחיות...או שבעצם תנו לי למות..... החלטתי ....אחרי 3 וחצי שנים לשים קץ...לשים קץ...לבולמוסים, להקאות, להשלמות במקרר , לרדיפה אחרי האוכל...להתחבאות ממנו...לפחד הגדול שאני אשמין....אני אתחיל לאכול רגיל...אחרי 3 וחצי שנים ..שהגוף פשוט לא רגיל לזה....לאכול קצת..ולהשאיר את זה בבטן...ולהשקיע..בדיאטה , או יותר נכון בשמירה על הדיאטה..במכון כושר, בקריעת תחת....אני חייבת לקחת את עצמי בידיים....כי כמה שזה נשמע מטומטם...אני כל כך קרובה למוות......(אני לא מגזימה....) בדרך הזאת אני עלולה למות......אני ירדתי 12 קילו אנשים....זה לא צחוק...אני בתת משקל...ולצערי אני מודה בזה..אני שוקלת 44 קילו...ואני לא רוצה להיות בנוסף לבולימית...גם אנורקסית...אני רוצה לחיות, לחייך....אני מתחילה את המאבק שלי אנשים....אני מתחילה את המלחמה לבד...בלי אשפוז, בלי מחלקה סגורה...בלי כלום.... אני ...הראש שלי...והדימוי העצמי שלי... ואני זקוקה לכם לעבור את זה...אנשים אוהבים אותי...דואגים לי...רוצים שאני אחייה...וכל ההסתרות האלה...זה כאילו שאני שמה עליהם זין אחד גדול...אבל אכפת לי מהם..מהחיים...וגם ...ממני....אז אני נאבקת... זה קשה, אחרי שלוש וחצי שנים להתנתק מזה...זה חלק ממני...הדרך הקלה , הפתרון הטוב.... כל החברות שלי קורעות את עצמן מלעשות דיאטה ולהראות טוב..ואני? מה פתאום אני אוכלת כל מה שבראש שלי...אבל מה? זה לא שווה את זה..כי אני עושה לגוף שלי נזק בלתי הפיך...לא כן? צריך רצון.....צריך כוח.....אני לא בטוחה שיש לי אותם..אבל אני מוכנה לנסות...בשבילכם
, בשביל חבסרים שלי, בשביל חבר שלי, בשבי ההורים שלי שכל כך דואגים לי....ובעיקר בשביל עצמי..כן כן אז לילה טוב..ותאחלו לי בהצלחה אני אוהבת אותם....אמן ומחר אני גם אחשוב אותו דבר.....
אוקיי...עקב פניות רבות מחברי הפורום , החלטתי לכתוב. זה שאני לא כותבת זה לא אומר שאני לא כאן..או נעלמתי אני כאן , כל הזמן...רק לפעמים אין לי כוח לענות, להגיב, או לכתוב על החיים שלי לפעמים אני נכנסת רק כדי לקרוא ולחשוב...או לפעמים אני פשוט לא מרגישה שמה שאני אכתוב יועיל...קורה...עושה רושם שכולם פה משפחה כזאת גדולה כולם מכירים את כולם ..ולמרות היותי כאן הרבה זמן אני לא מרגישה ש..אני חלק ממנה כי כולם מכירים כאן אחד את השני אני מרגישה...סתם מישהי בתוך משפחה ..זאת הרגשתי...למרות שנותנים לי כאן הרגשה נפלאה ובאמת תודה..אין לי טענות ואני מודה לכן ולכם על התמיכה הבאמת נפלאה הזאת... ההרגשה שלי בזמן האחרון קצת ירודה...מצב רוח דיכאוני כזה, עצבנות יתר, על כל העולם...אפילו אנשים שאני לא מכירה...אני לא אני וזה דיי מבעס אותי...אני כבר לא יעל שאני מכירה ואנשים..חושבים שזה הכל בגלל כל עניין המשקל הזה...אז ירדתי 12 קילו..יכול להיות שזה בגלל זה..אבל לא רק יש עוד מליון דברים שנמצאים לי בתוך הראש...שגורמים לי לאי נחת..ועוד כל האנשים שעומדים לי על הראש...מעצבן!!!!``וואי תעלי במשקל`` וואי ....איך רזית`` איך עשית את זה.. את מקיאה....דיייייייייייי אני מרגישה שעולמי עוד רגע יתפוצץ.....רוצה לחזור להיות אותה יעל חייכנית שכולם מכירים ולא אותה יעל שכל היום עצבנית על אנשים מעצבנים שלא יורדים לה מהחיים ועוקבים אחרי כל צעד שלה..תנו לי לחיות...או שבעצם תנו לי למות..... החלטתי ....אחרי 3 וחצי שנים לשים קץ...לשים קץ...לבולמוסים, להקאות, להשלמות במקרר , לרדיפה אחרי האוכל...להתחבאות ממנו...לפחד הגדול שאני אשמין....אני אתחיל לאכול רגיל...אחרי 3 וחצי שנים ..שהגוף פשוט לא רגיל לזה....לאכול קצת..ולהשאיר את זה בבטן...ולהשקיע..בדיאטה , או יותר נכון בשמירה על הדיאטה..במכון כושר, בקריעת תחת....אני חייבת לקחת את עצמי בידיים....כי כמה שזה נשמע מטומטם...אני כל כך קרובה למוות......(אני לא מגזימה....) בדרך הזאת אני עלולה למות......אני ירדתי 12 קילו אנשים....זה לא צחוק...אני בתת משקל...ולצערי אני מודה בזה..אני שוקלת 44 קילו...ואני לא רוצה להיות בנוסף לבולימית...גם אנורקסית...אני רוצה לחיות, לחייך....אני מתחילה את המאבק שלי אנשים....אני מתחילה את המלחמה לבד...בלי אשפוז, בלי מחלקה סגורה...בלי כלום.... אני ...הראש שלי...והדימוי העצמי שלי... ואני זקוקה לכם לעבור את זה...אנשים אוהבים אותי...דואגים לי...רוצים שאני אחייה...וכל ההסתרות האלה...זה כאילו שאני שמה עליהם זין אחד גדול...אבל אכפת לי מהם..מהחיים...וגם ...ממני....אז אני נאבקת... זה קשה, אחרי שלוש וחצי שנים להתנתק מזה...זה חלק ממני...הדרך הקלה , הפתרון הטוב.... כל החברות שלי קורעות את עצמן מלעשות דיאטה ולהראות טוב..ואני? מה פתאום אני אוכלת כל מה שבראש שלי...אבל מה? זה לא שווה את זה..כי אני עושה לגוף שלי נזק בלתי הפיך...לא כן? צריך רצון.....צריך כוח.....אני לא בטוחה שיש לי אותם..אבל אני מוכנה לנסות...בשבילכם
, בשביל חבסרים שלי, בשביל חבר שלי, בשבי ההורים שלי שכל כך דואגים לי....ובעיקר בשביל עצמי..כן כן אז לילה טוב..ותאחלו לי בהצלחה אני אוהבת אותם....אמן ומחר אני גם אחשוב אותו דבר.....