חשוב לקרא
מעבירה לכם את הדברים בדיוק כפי שקבלתי אותם. באימל...דברים כואבים שנותנים לי הרגשת חוסר אונים.. "ביום רביעי ה 17.01.07 טסתי לפגישה באנגליה. במטוס, שורה אחת לפני, ישבו קרנית גולדווסר ואביה. ראיתי אותם ואמרתי לעצמי "הנה, הם שוב בדרך לעוד פגישה במטרה להשיב את בעלה (אהוד גולדווסר) הביתה". כשירדנו מהמטוס בשדה התעופה בלונדון, הסתכלתי עליהם הולכים בטרמינל בתוך המון אדם מבלי שאיש יודע את העובר על המשפחה הזאת. בתוך לבי קיוויתי שהם יחזרו עם בשורות שמחות ועם אהוד הביתה. ואז הם נעלמו להם בין ההמונים. בדרכי חזרה לארץ, יומיים אחרי, שוב ראיתי את קרנית ואביה בשדה התעופה, יושבים עייפים, למודיי אכזבות, ויותר מהכל חוזרים לארץ בידים ריקות. ושוב חשבתי לעצמי "איזה ביש מזל יש לקרנית, אני לעומתה עולה בעוד מספר דקות לטיסה ובעוד שעות ספורות אחזור לארץ, שם מחכים לי המשפחה, הילדים, ואישתי". לא יכולתי להישאר אדיש, ניגשתי אליהם, ואמרתי "כשיצאנו מהארץ קיוויתי בלבי שתצליחו לחזור עם אהוד הביתה. עכשיו כשאני רואה אתכם שוב, ללא אהוד, אני מרגיש שאני חייב לעשות מעשה, לכן, ניגשתי לספר לכם את אשר ראיתי, אך כמובן שבכל מאודי אני רוצה לזעוק את זעקתכם ולעזור לכם". קרנית, בדיוק כמו שרואים ושומעים בתקשורת, הוציאה כרטיס של אהוד ונתנה לי אותו. הסתכלתי בכרטיס בו מופיעה התמונה של אהוד ודמיינתי מה היה קורה אילו אני הייתי בתמונה או כל אדם אחר שקרוב אלי. המשכנו בשיחה קצרה, והבטחתי להם לעשות, כאדם וכאזרח מהשורה, את כל אשר אני יכול בשביל להחזיר את בעלה הביתה. ללא ספק אני חייב לעשות משהו. אני מלא רגשות ותעצומות אך אני עדיין לא יודע איך לתרגם הרגשות שלי לעזרה אמיתית למשפחה, אבל אני לא יכול להישאר אדיש למראה של קרנית שנוסעת להחזיר את בעלה לאחר שזה נשלח על ידי המדינה להגן עליה. לכן החלטתי להתחיל במעשה ולכתוב לכל מי שאני מכיר, על מנת שננסה לעשות מעשה - קטן כגדול - לצעוק, לעזור, לדחוף, למחות, לחפש, להפעיל קשרים והעיקר להתמקד במטרה ולהחזיר את אהוד גולדווסר וחבריו הביתה. החוויה הזאת דורשת מעשה ואני לא יכול להישאר אדיש ולראות הדברים מהצד. שלכם אביב בן יעקב " אנו ממשכים בחיים , וחתופים ומשפחתיהם מה עליהם???
מעבירה לכם את הדברים בדיוק כפי שקבלתי אותם. באימל...דברים כואבים שנותנים לי הרגשת חוסר אונים.. "ביום רביעי ה 17.01.07 טסתי לפגישה באנגליה. במטוס, שורה אחת לפני, ישבו קרנית גולדווסר ואביה. ראיתי אותם ואמרתי לעצמי "הנה, הם שוב בדרך לעוד פגישה במטרה להשיב את בעלה (אהוד גולדווסר) הביתה". כשירדנו מהמטוס בשדה התעופה בלונדון, הסתכלתי עליהם הולכים בטרמינל בתוך המון אדם מבלי שאיש יודע את העובר על המשפחה הזאת. בתוך לבי קיוויתי שהם יחזרו עם בשורות שמחות ועם אהוד הביתה. ואז הם נעלמו להם בין ההמונים. בדרכי חזרה לארץ, יומיים אחרי, שוב ראיתי את קרנית ואביה בשדה התעופה, יושבים עייפים, למודיי אכזבות, ויותר מהכל חוזרים לארץ בידים ריקות. ושוב חשבתי לעצמי "איזה ביש מזל יש לקרנית, אני לעומתה עולה בעוד מספר דקות לטיסה ובעוד שעות ספורות אחזור לארץ, שם מחכים לי המשפחה, הילדים, ואישתי". לא יכולתי להישאר אדיש, ניגשתי אליהם, ואמרתי "כשיצאנו מהארץ קיוויתי בלבי שתצליחו לחזור עם אהוד הביתה. עכשיו כשאני רואה אתכם שוב, ללא אהוד, אני מרגיש שאני חייב לעשות מעשה, לכן, ניגשתי לספר לכם את אשר ראיתי, אך כמובן שבכל מאודי אני רוצה לזעוק את זעקתכם ולעזור לכם". קרנית, בדיוק כמו שרואים ושומעים בתקשורת, הוציאה כרטיס של אהוד ונתנה לי אותו. הסתכלתי בכרטיס בו מופיעה התמונה של אהוד ודמיינתי מה היה קורה אילו אני הייתי בתמונה או כל אדם אחר שקרוב אלי. המשכנו בשיחה קצרה, והבטחתי להם לעשות, כאדם וכאזרח מהשורה, את כל אשר אני יכול בשביל להחזיר את בעלה הביתה. ללא ספק אני חייב לעשות משהו. אני מלא רגשות ותעצומות אך אני עדיין לא יודע איך לתרגם הרגשות שלי לעזרה אמיתית למשפחה, אבל אני לא יכול להישאר אדיש למראה של קרנית שנוסעת להחזיר את בעלה לאחר שזה נשלח על ידי המדינה להגן עליה. לכן החלטתי להתחיל במעשה ולכתוב לכל מי שאני מכיר, על מנת שננסה לעשות מעשה - קטן כגדול - לצעוק, לעזור, לדחוף, למחות, לחפש, להפעיל קשרים והעיקר להתמקד במטרה ולהחזיר את אהוד גולדווסר וחבריו הביתה. החוויה הזאת דורשת מעשה ואני לא יכול להישאר אדיש ולראות הדברים מהצד. שלכם אביב בן יעקב " אנו ממשכים בחיים , וחתופים ומשפחתיהם מה עליהם???