שכבות ורבדים
New member
חשבתי
שהתגברתי עליך... אחרי שנתיים בהן הצלחתי לחיות את חיי ולשקם אותם בשלמות כזו שבמבט מבחוץ אפילו הקרובים אליי לא ראו את השבר- חשבתי שזהו, שאתה עבר. אני לא מבינה למה חזרת... אני לא מבינה איך הלב שלי נותן לך לחזור פנימה... איך הלב שלי לא זוכר את העזיבה שלך ככה, ברגע אחד, אחרי שנה משותפת של דבר מדהים שאפילו אתה מודה בו כתקופה יפה יפה יפה . אתה בראש, אתה בלב, אתה ברצון הזה לחיבוק מאוחר מאוחר בלילה... אני רוצה לשאול אותך מה קרה, למה חזרת, ואם כבר חזרת- בשביל מה אתה מתרחק שוב... אני רוצה תשובות אבל אני לא רוצה לתת ללב שלי לפתוח מגירות ישנות ומאד מכאיבות, ומגירות חדשות שעדיין טריות... אני צריכה שתשכב לידי ותלטף לי את השיער כמ פעם, כמו שרק אתה יודע, כמו שרק אתה רוצה לעשות... אני רוצה שעות, שעות של סקס מטורף בו שנינו חיים פנטזיה ומפנטזים טירוף... אני חולמת לדבר, לדבר כמו שרק איתך דיברתי, לדבר כמו שרק אתה דובבת... לעשן כמו שרק איתך עישנתי, ולישון... אני רוצה לישון.... כבר שנתיים שאני לא ישנה... וזה מוזר- הרי מעולם לא ישנו יחד... השיחה הראשונה שלנו, האמיתית, היתה על תיזמונים... אני תוהה האם נועדנו לנצח לפספס בשניות או שמא עדיין לא מצאנו את הרגע הנכון... הריח שלך, אין פעם שעוברת ליד הבושם שלך ולא מסניפה אותו כמו מטורפת, ואלפי מחשבות/זכרונות/כאבים צצים בי מחדש... ריח מיוחד, ריח של שוקולד- לא הכרתי אדם שמתבשם בו... הנה הקיץ נגמר. ואני אשב בחורף עם כפפות ואסבול מכאבים ביד- כאבים שהיו פעם שלך. ואחשוב על התחבושת שהיינו כורכים לך סביב הפרק, ועל הכפפות המצחיקות שרק הדגישו כמה האצבעות שלך קצרות, ויפות... וכל כך נעימות. היום מצאתי תמונה שלי עם חולצה שלך. אני זוכרת שהלכנו לים פעם ולבשתי אותה- חולצה לבנה,תיאמתי עם מכנס לבן ותיק לבן, ונסענו לבקר את קארין בעבודה... אני זוכרת שישבתי בבסיס מבודד ורחוק, קופאת מקור, והקול שלך בפלאפון חימם אותי ועזר לי ללכת לישון, ועזר לי להישאר שפויה בתוך כל המסגרת הזו... כשהתחלת את הקורס בנתב"ג, ראיתי אותך פעם ראשונה מחוייט, פתאום נראית לי כל כך אחר, כל כך מרשים, כל כך לא השטותניק שהיית רגיל להיות איתי.. אף אחד, לעולם, לא יזרום איתי בקו המחשבה כמו שאתה זרמת. אף אחד, לעולם, לא ידבר איתי שעות שעות על קרנפים ופילים ועל צונאמי ועל כל דבר הכי לא רציני שרק קיים. אני מרגישה לבד, וזו דווקא תקופה שאני ממש לא לבד, אני מוקפת באנשים, לרובם אפילו אכפת מה קורה איתי והם רוצים שאשתף... אבל אני מפחדת שהם לא יראו את מה שאני רואה, את מה שאתה רואה, את מה שראינו ביחד (דיי בטוחה שאין אחרים חוץ מאיתנו שרואים דברים כאלה), מפחדת שהם לא ידעו איך להתמודד איתי, ופשוט יעלמו. לפני שנתיים כיביתי חלק בתוכי, חלק גדול, וכשחזרת לחיי לפני מעט זמן - החלק הזה התעורר, ועכשיו מת מחדש, וזה גרוע בהרבה, עכשיו אני מרגישה כמו זומבי- לא אוכלת, לא ישנה, לא שותה, לא מדברת, שוכבת ובוהה בקירות, בוכה ובוכה ובוכה על החלק הזה שאבד בי, החלק הזה שמת, החלק שאתה היית אמור לטפל בו. שוב הוכחת לי שאני כלום בענייך, ושוב הוכחת לעצמך שאתה יכול להשיג אותי, שבשניות- בלי ערך לזמן- אני אוהבת אותך.
שהתגברתי עליך... אחרי שנתיים בהן הצלחתי לחיות את חיי ולשקם אותם בשלמות כזו שבמבט מבחוץ אפילו הקרובים אליי לא ראו את השבר- חשבתי שזהו, שאתה עבר. אני לא מבינה למה חזרת... אני לא מבינה איך הלב שלי נותן לך לחזור פנימה... איך הלב שלי לא זוכר את העזיבה שלך ככה, ברגע אחד, אחרי שנה משותפת של דבר מדהים שאפילו אתה מודה בו כתקופה יפה יפה יפה . אתה בראש, אתה בלב, אתה ברצון הזה לחיבוק מאוחר מאוחר בלילה... אני רוצה לשאול אותך מה קרה, למה חזרת, ואם כבר חזרת- בשביל מה אתה מתרחק שוב... אני רוצה תשובות אבל אני לא רוצה לתת ללב שלי לפתוח מגירות ישנות ומאד מכאיבות, ומגירות חדשות שעדיין טריות... אני צריכה שתשכב לידי ותלטף לי את השיער כמ פעם, כמו שרק אתה יודע, כמו שרק אתה רוצה לעשות... אני רוצה שעות, שעות של סקס מטורף בו שנינו חיים פנטזיה ומפנטזים טירוף... אני חולמת לדבר, לדבר כמו שרק איתך דיברתי, לדבר כמו שרק אתה דובבת... לעשן כמו שרק איתך עישנתי, ולישון... אני רוצה לישון.... כבר שנתיים שאני לא ישנה... וזה מוזר- הרי מעולם לא ישנו יחד... השיחה הראשונה שלנו, האמיתית, היתה על תיזמונים... אני תוהה האם נועדנו לנצח לפספס בשניות או שמא עדיין לא מצאנו את הרגע הנכון... הריח שלך, אין פעם שעוברת ליד הבושם שלך ולא מסניפה אותו כמו מטורפת, ואלפי מחשבות/זכרונות/כאבים צצים בי מחדש... ריח מיוחד, ריח של שוקולד- לא הכרתי אדם שמתבשם בו... הנה הקיץ נגמר. ואני אשב בחורף עם כפפות ואסבול מכאבים ביד- כאבים שהיו פעם שלך. ואחשוב על התחבושת שהיינו כורכים לך סביב הפרק, ועל הכפפות המצחיקות שרק הדגישו כמה האצבעות שלך קצרות, ויפות... וכל כך נעימות. היום מצאתי תמונה שלי עם חולצה שלך. אני זוכרת שהלכנו לים פעם ולבשתי אותה- חולצה לבנה,תיאמתי עם מכנס לבן ותיק לבן, ונסענו לבקר את קארין בעבודה... אני זוכרת שישבתי בבסיס מבודד ורחוק, קופאת מקור, והקול שלך בפלאפון חימם אותי ועזר לי ללכת לישון, ועזר לי להישאר שפויה בתוך כל המסגרת הזו... כשהתחלת את הקורס בנתב"ג, ראיתי אותך פעם ראשונה מחוייט, פתאום נראית לי כל כך אחר, כל כך מרשים, כל כך לא השטותניק שהיית רגיל להיות איתי.. אף אחד, לעולם, לא יזרום איתי בקו המחשבה כמו שאתה זרמת. אף אחד, לעולם, לא ידבר איתי שעות שעות על קרנפים ופילים ועל צונאמי ועל כל דבר הכי לא רציני שרק קיים. אני מרגישה לבד, וזו דווקא תקופה שאני ממש לא לבד, אני מוקפת באנשים, לרובם אפילו אכפת מה קורה איתי והם רוצים שאשתף... אבל אני מפחדת שהם לא יראו את מה שאני רואה, את מה שאתה רואה, את מה שראינו ביחד (דיי בטוחה שאין אחרים חוץ מאיתנו שרואים דברים כאלה), מפחדת שהם לא ידעו איך להתמודד איתי, ופשוט יעלמו. לפני שנתיים כיביתי חלק בתוכי, חלק גדול, וכשחזרת לחיי לפני מעט זמן - החלק הזה התעורר, ועכשיו מת מחדש, וזה גרוע בהרבה, עכשיו אני מרגישה כמו זומבי- לא אוכלת, לא ישנה, לא שותה, לא מדברת, שוכבת ובוהה בקירות, בוכה ובוכה ובוכה על החלק הזה שאבד בי, החלק הזה שמת, החלק שאתה היית אמור לטפל בו. שוב הוכחת לי שאני כלום בענייך, ושוב הוכחת לעצמך שאתה יכול להשיג אותי, שבשניות- בלי ערך לזמן- אני אוהבת אותך.
