DeathlessOne
New member
חשבתי שהתגברתי:
חשבתי שהתגברתי. איזה שבועיים שלא חשבתי עליך כמעט...כמעט. אבל לא התגברתי. הרגשות פשוט היו במעין תרדמה קלה. (אולי גם להם נמאס ממני). אתמול הכל חזר. משום מקום. הכה בי כמו ברק אינוספי. למה? Probably משום שהרשתי לעצמי לחשוב עליך יותר משנייה שברירית. העברתי בראשי את מה שקרה שוב. תמונות שלך רצו בראשי. ושוב. Rewind. אני לא יודעת למה, אבל זה השפיע עלי קשות יותר מבדרך כלל, אתמול הכוונה. איך אני יודעת את זה? כי חלמתי עליך. וזה היה חלום מוזר. זה היה חלום מוצף אושר, אושר עילאי. זה היה מסוג החלומות שלא רוצים להתעורר מהם. זה היה חלום. וכשהשעון המעורר העיר אותי, ואכן הבנתי שזה היה חלום, כל האושר הפך לעצב, לצער, לריקנות. הרגשתי כלכך חסרת תועלת, useless פשוט. שכבתי במיטה, בשוק טוטאלי, ובכיתי אל תוך הכרית האהובה שלי. אפילו הצטערתי על זה שהכרתי אותך, על זה שהגעת למפגשון שעשיתי בביתי באותו ערב קיצי חביב, ב-24 לאוגוסט. אבל כנראה שלא באמת הצטערתי, אני לא כזאת. למה זה תמיד כלכך מסובך עם בנות? כאילו הכל הוא למעשה משחקון שהמטרה בו היא לתת ל-lovesick (במקרה הזה, אני) תקווה שיקרה משהו ובסוף לנפץ את הכל. ואני יודעת שכמעט תמיד זה לא בכוונה, זה לא מתוך רוע, זה לא מתוך סאדיזם. זה פשוט ככה. אז מה אדם כמוני צריך לעשות כדי לגרום למשהי כמוך להבין שאלו יותר מסתם רגשות? כנראה שדבר לא יעזור. מילא אם היית רווקה, אבל את לא. אם היית אומרת לי לחכות, לחכות למועד שבו מה שיש לך יגמר, הייתי עושה את זה. זה היה מספיק לי. זה היה נותן לי נקודת אור בודדה של תקווה. שתחזיק אותי. (כן, אני יודעת, ציפיות זה רק לכריות, אבל מי באמת יכול לפעול לפי המשפט העלוב הזה?). הייתי עושה את זה, הייתי מחכה. הייתי אוהבת אותך מרחוק. ומחכה.
חשבתי שהתגברתי. איזה שבועיים שלא חשבתי עליך כמעט...כמעט. אבל לא התגברתי. הרגשות פשוט היו במעין תרדמה קלה. (אולי גם להם נמאס ממני). אתמול הכל חזר. משום מקום. הכה בי כמו ברק אינוספי. למה? Probably משום שהרשתי לעצמי לחשוב עליך יותר משנייה שברירית. העברתי בראשי את מה שקרה שוב. תמונות שלך רצו בראשי. ושוב. Rewind. אני לא יודעת למה, אבל זה השפיע עלי קשות יותר מבדרך כלל, אתמול הכוונה. איך אני יודעת את זה? כי חלמתי עליך. וזה היה חלום מוזר. זה היה חלום מוצף אושר, אושר עילאי. זה היה מסוג החלומות שלא רוצים להתעורר מהם. זה היה חלום. וכשהשעון המעורר העיר אותי, ואכן הבנתי שזה היה חלום, כל האושר הפך לעצב, לצער, לריקנות. הרגשתי כלכך חסרת תועלת, useless פשוט. שכבתי במיטה, בשוק טוטאלי, ובכיתי אל תוך הכרית האהובה שלי. אפילו הצטערתי על זה שהכרתי אותך, על זה שהגעת למפגשון שעשיתי בביתי באותו ערב קיצי חביב, ב-24 לאוגוסט. אבל כנראה שלא באמת הצטערתי, אני לא כזאת. למה זה תמיד כלכך מסובך עם בנות? כאילו הכל הוא למעשה משחקון שהמטרה בו היא לתת ל-lovesick (במקרה הזה, אני) תקווה שיקרה משהו ובסוף לנפץ את הכל. ואני יודעת שכמעט תמיד זה לא בכוונה, זה לא מתוך רוע, זה לא מתוך סאדיזם. זה פשוט ככה. אז מה אדם כמוני צריך לעשות כדי לגרום למשהי כמוך להבין שאלו יותר מסתם רגשות? כנראה שדבר לא יעזור. מילא אם היית רווקה, אבל את לא. אם היית אומרת לי לחכות, לחכות למועד שבו מה שיש לך יגמר, הייתי עושה את זה. זה היה מספיק לי. זה היה נותן לי נקודת אור בודדה של תקווה. שתחזיק אותי. (כן, אני יודעת, ציפיות זה רק לכריות, אבל מי באמת יכול לפעול לפי המשפט העלוב הזה?). הייתי עושה את זה, הייתי מחכה. הייתי אוהבת אותך מרחוק. ומחכה.
