h a l o m o t
New member
חשבתי שהבראתי...
שלום חברי הפורום, בתקווה שכאן אוכל לשתף את סיפורי, אני פשוט מתמוטט ואני לא יכול יותר... עד כיתה ב' היו לי פירכוסי חום (מלבד פירכוס אחד שהיה עקב קרינה אבל הוא היה חד פעמי), התדירות הייתה בערך פעם בשנה והרופא ניבא שזה יעלם באיזשהו שלב מכיוון שזה דבר שנעלם עם הילדות... ההורים שלי מאד פחדו מהעובדה שיהיה להם "ילד נכה" רחמנן ליצלן, תמיד שמרו על הלשון... חס וחלילה לא להגיד שיש לי אפלפסיה, תמיד הקפידו לומר בפני כולם שאין לי אפילפסיה ושזה רק פירכוסי חום שקורים פעם ב.. אני זוכר את עצמי כילד קטן, בוכה מול ההורים שלי על כך שאני "חולני" ואת אמא שלי ישר קופצת ואומרת "חס וחלילה!" כילד להתעורר בבית חולים עם אינפוזיה מחוברת ליד ומכשירים לידי היה דבר די טראומטי, אחד הדברים שלא הייתי רוצה להתרגל אליהם, אך ההרגל היה חזק יותר מהרצון. שלב הפוסט של החולשה וחוסר היכולת לדבר, פתיחת העיניים אבל העייפות הרבה שמנעה ממני אפילו להרים את ראשי היה שלב נוראי, אך יותר מזה, הרבה יותר מזה, יחס הסביבה ובעיקר המשפחה לענין... לפעמים כאילו זה לא קיים כלל ולפעמים כאילו בעקבות זה אסור לי להיחשף לאור השמש, לפעמים בבכייה, לפעמים היסטריה, מקלחות קפואות כפויות שעושים לאדם עם 40 חום, האלונקה... הנורמליות נשארה רחוקה ממני בכל תחום בחיים, מבדיקות נירולוגיות מוזרות כל תקופת זמן קצרה וניחוח הבית חולים שתמיד היה מוכר לאף, ועד בקשה מהאחראי בקיטנה שאני אשאר בתחום המים הרדודים. אבל העיקר כמובן, שאף אחד לא יעז לומר שיש לי אפלפסיה, כאילו זה לא באמת גנטי, כאילו לא באמת יצאתי במקרה דפוק... 7 שנים לא היה לי שום התקף, ולא לקחתי שום תרופה. 7 שנים של שקט, מספר טיפולוגי אתם יודעים... חשבתי שהבראתי. כפעיל נגד ההתנתקות, בעיקבות המועקה הגדולה שחשתי בעיקבות כל הענין, הרגשתי צורך עז להיות חלק מכל הפעילות נגד התהליך ההרסני, קל וחומר כתושב לעיר מוכת פיגועים שראה בתהליך פרס מובהק לטרור ותקדים לתהליכים אחרים בעתיד. בהפגנה שהייתה באופקים, לינה בשטח, שמש חזקה של יולי-אוגוסט והתרגשות מרובה עקב הצעקות שהיו בין חיילים לפעילים המחלה פרצה אחרי שנים של שקט... בנות ממלמלות שמע ישראל סביבי, אלונקות וחבלה בראש שמלווים בחוסר זיכרון שהופך את הכל לרק ערפל וקטעי דברים זה הדבר היחיד שזכור לי. דבר ראשון אינסטנקטיבית שעשיתי זה לקחת את האחריות על עצמי, "אני עשיתי את זה לעצמי, אני לא שתיתי מספיק, לא ישנתי מספיק, נלחצתי מדי..." כל דבר שאולי היה יכול לגרום לזה ציינתי, לא יכולתי לתאר לעצמי שזה פשוט מכה משמים, שזה פשוט בא כשזה מחליט... אף על פי שידעתי ימים צמאים הרבה יותר, ימים חסרי שינה ברצף... אף על פי כן, הפעם, ביום של ההתקף, זה חייב היה להיות באשמתי, כך שזאת לא גזרה! מצאתי את הנירולוג ילדים שיאשר את התזה שלי, שיתן לי טיפול בעזרת "שינוי אורח חיים"... אחרי חודשיים בערך בא ההתקף הבא, הפעם בבית הספר, דבר שמעולם לא קרה לי קודם לכן! החשיפה הפומבית של הדבר הייתה בלתי נסבלת, הבושה.. הטראומה שגרמתי לאנשים, התיאורים של הקצף מהפה, ובסופו של דבר אני עצמי לא יודע איך זה באמת נראה... הרגשתי נורא. אבל האמונה ב"שינוי אורח חיים" עדין נשארה, לא הייתי מוכן לקחת כל כך הרבה תרופות ביום, ידעתי שאם אני לא אפגע מהאפילפסיה אז אני אפגע מהתרופות כך שזה מצב שמכל צד יכול לצאת לי רק רע, רציתי את ההרגשה שהכל תלוי בי, שאני שולט בזה, המצב של דבר שהוא בלתי נשלט היה בלתי נסבל, לא הייתי מוכן לקבל את זה, וכך גם הוריי שמצאו בסופו של דבר את הרופא שיתן להם גב בנושא. אני בן 18, בוא נגיד שהחיים שלהם הם לא ה-כ-י קלים שיש, הצבא בשבילי היה קרן אור, מפלט, התחלה חדשה שממש הייתי זקוק לה כדי לצאת מתוך בורות ומשברים אחרים שהיו מסביב, כל כך ציפיתי לזה, כל כך קיוויתי לזה.. אולי להוכיח קצת לעצמי, אולי קצת להיכנס לתוך איזה מסלול נורמלי... הצלחתי להעלות את הפרופיל שלי ל64 אפילו בגלל שהייתה שנה של רווח ללא שום אירוע. כבר כמעט הייתי בטוח שאני הולך להיות פקח טיסה, זה מה שרציתי... הייתי במסגרת מיון לתפקיד במשך 5 חודשים שלמים ועברתי אותם בהצלחה, כבר הספקתי לספר לכולם שזהו היעוד שלי והמשכורת באזרחות לתפקיד מפנקת, כבר הצלחתי להפנים במוחות שסביבי שזה לא ג'ובניק אלא "תומך לחימה". לא ציפיתי את מה שהיה בשלב האחרון של הבדיקות הרפואיות במסגרת המיון, את כל הבדיקות עברתי... עד שהגעתי לסיכום אצל הרופאה הראשית כמו כולם ונאמר לי משפט כזה: "אני לא יודעת למה הלישכה שלחה אותך לכאן, זה בכלל טעות שאתה כאן, אתה לא יכול בכלל להיכנס לתפקיד הזה בגלל הסעיף שלך...". כמובן שהייתי שבור, ברמה האובדנית של המילה.. ולאו דווקא בגלל המקצוע הספציפי הזה, אלא על המהות הכללית של ההדחה. כל טעם לכל דבר בעולם פשוט ירד באלפי מונים, אך הזמן מרפא הכל הכאב לא נעלם אבל לומדים לחיות איתו, כמובן שזה לוקח הרבה יותר זמן לחיות עם כאב מאשר למות מכאב שזה לוקח בדיוק שניה, אני לא יודע בדיוק מה עדיף, לא ניסיתי את כל האופציות עדין, וגם אם אנסה עדין לא אוכל לדווח לכם מה עדיף, לכן תצטרכו תמיד לחיות עם השאלה כמו כל בני האדם, ומי שאומר שהוא לעולם לא תהה אז תדעו שהוא סתם מדבר.
שלום חברי הפורום, בתקווה שכאן אוכל לשתף את סיפורי, אני פשוט מתמוטט ואני לא יכול יותר... עד כיתה ב' היו לי פירכוסי חום (מלבד פירכוס אחד שהיה עקב קרינה אבל הוא היה חד פעמי), התדירות הייתה בערך פעם בשנה והרופא ניבא שזה יעלם באיזשהו שלב מכיוון שזה דבר שנעלם עם הילדות... ההורים שלי מאד פחדו מהעובדה שיהיה להם "ילד נכה" רחמנן ליצלן, תמיד שמרו על הלשון... חס וחלילה לא להגיד שיש לי אפלפסיה, תמיד הקפידו לומר בפני כולם שאין לי אפילפסיה ושזה רק פירכוסי חום שקורים פעם ב.. אני זוכר את עצמי כילד קטן, בוכה מול ההורים שלי על כך שאני "חולני" ואת אמא שלי ישר קופצת ואומרת "חס וחלילה!" כילד להתעורר בבית חולים עם אינפוזיה מחוברת ליד ומכשירים לידי היה דבר די טראומטי, אחד הדברים שלא הייתי רוצה להתרגל אליהם, אך ההרגל היה חזק יותר מהרצון. שלב הפוסט של החולשה וחוסר היכולת לדבר, פתיחת העיניים אבל העייפות הרבה שמנעה ממני אפילו להרים את ראשי היה שלב נוראי, אך יותר מזה, הרבה יותר מזה, יחס הסביבה ובעיקר המשפחה לענין... לפעמים כאילו זה לא קיים כלל ולפעמים כאילו בעקבות זה אסור לי להיחשף לאור השמש, לפעמים בבכייה, לפעמים היסטריה, מקלחות קפואות כפויות שעושים לאדם עם 40 חום, האלונקה... הנורמליות נשארה רחוקה ממני בכל תחום בחיים, מבדיקות נירולוגיות מוזרות כל תקופת זמן קצרה וניחוח הבית חולים שתמיד היה מוכר לאף, ועד בקשה מהאחראי בקיטנה שאני אשאר בתחום המים הרדודים. אבל העיקר כמובן, שאף אחד לא יעז לומר שיש לי אפלפסיה, כאילו זה לא באמת גנטי, כאילו לא באמת יצאתי במקרה דפוק... 7 שנים לא היה לי שום התקף, ולא לקחתי שום תרופה. 7 שנים של שקט, מספר טיפולוגי אתם יודעים... חשבתי שהבראתי. כפעיל נגד ההתנתקות, בעיקבות המועקה הגדולה שחשתי בעיקבות כל הענין, הרגשתי צורך עז להיות חלק מכל הפעילות נגד התהליך ההרסני, קל וחומר כתושב לעיר מוכת פיגועים שראה בתהליך פרס מובהק לטרור ותקדים לתהליכים אחרים בעתיד. בהפגנה שהייתה באופקים, לינה בשטח, שמש חזקה של יולי-אוגוסט והתרגשות מרובה עקב הצעקות שהיו בין חיילים לפעילים המחלה פרצה אחרי שנים של שקט... בנות ממלמלות שמע ישראל סביבי, אלונקות וחבלה בראש שמלווים בחוסר זיכרון שהופך את הכל לרק ערפל וקטעי דברים זה הדבר היחיד שזכור לי. דבר ראשון אינסטנקטיבית שעשיתי זה לקחת את האחריות על עצמי, "אני עשיתי את זה לעצמי, אני לא שתיתי מספיק, לא ישנתי מספיק, נלחצתי מדי..." כל דבר שאולי היה יכול לגרום לזה ציינתי, לא יכולתי לתאר לעצמי שזה פשוט מכה משמים, שזה פשוט בא כשזה מחליט... אף על פי שידעתי ימים צמאים הרבה יותר, ימים חסרי שינה ברצף... אף על פי כן, הפעם, ביום של ההתקף, זה חייב היה להיות באשמתי, כך שזאת לא גזרה! מצאתי את הנירולוג ילדים שיאשר את התזה שלי, שיתן לי טיפול בעזרת "שינוי אורח חיים"... אחרי חודשיים בערך בא ההתקף הבא, הפעם בבית הספר, דבר שמעולם לא קרה לי קודם לכן! החשיפה הפומבית של הדבר הייתה בלתי נסבלת, הבושה.. הטראומה שגרמתי לאנשים, התיאורים של הקצף מהפה, ובסופו של דבר אני עצמי לא יודע איך זה באמת נראה... הרגשתי נורא. אבל האמונה ב"שינוי אורח חיים" עדין נשארה, לא הייתי מוכן לקחת כל כך הרבה תרופות ביום, ידעתי שאם אני לא אפגע מהאפילפסיה אז אני אפגע מהתרופות כך שזה מצב שמכל צד יכול לצאת לי רק רע, רציתי את ההרגשה שהכל תלוי בי, שאני שולט בזה, המצב של דבר שהוא בלתי נשלט היה בלתי נסבל, לא הייתי מוכן לקבל את זה, וכך גם הוריי שמצאו בסופו של דבר את הרופא שיתן להם גב בנושא. אני בן 18, בוא נגיד שהחיים שלהם הם לא ה-כ-י קלים שיש, הצבא בשבילי היה קרן אור, מפלט, התחלה חדשה שממש הייתי זקוק לה כדי לצאת מתוך בורות ומשברים אחרים שהיו מסביב, כל כך ציפיתי לזה, כל כך קיוויתי לזה.. אולי להוכיח קצת לעצמי, אולי קצת להיכנס לתוך איזה מסלול נורמלי... הצלחתי להעלות את הפרופיל שלי ל64 אפילו בגלל שהייתה שנה של רווח ללא שום אירוע. כבר כמעט הייתי בטוח שאני הולך להיות פקח טיסה, זה מה שרציתי... הייתי במסגרת מיון לתפקיד במשך 5 חודשים שלמים ועברתי אותם בהצלחה, כבר הספקתי לספר לכולם שזהו היעוד שלי והמשכורת באזרחות לתפקיד מפנקת, כבר הצלחתי להפנים במוחות שסביבי שזה לא ג'ובניק אלא "תומך לחימה". לא ציפיתי את מה שהיה בשלב האחרון של הבדיקות הרפואיות במסגרת המיון, את כל הבדיקות עברתי... עד שהגעתי לסיכום אצל הרופאה הראשית כמו כולם ונאמר לי משפט כזה: "אני לא יודעת למה הלישכה שלחה אותך לכאן, זה בכלל טעות שאתה כאן, אתה לא יכול בכלל להיכנס לתפקיד הזה בגלל הסעיף שלך...". כמובן שהייתי שבור, ברמה האובדנית של המילה.. ולאו דווקא בגלל המקצוע הספציפי הזה, אלא על המהות הכללית של ההדחה. כל טעם לכל דבר בעולם פשוט ירד באלפי מונים, אך הזמן מרפא הכל הכאב לא נעלם אבל לומדים לחיות איתו, כמובן שזה לוקח הרבה יותר זמן לחיות עם כאב מאשר למות מכאב שזה לוקח בדיוק שניה, אני לא יודע בדיוק מה עדיף, לא ניסיתי את כל האופציות עדין, וגם אם אנסה עדין לא אוכל לדווח לכם מה עדיף, לכן תצטרכו תמיד לחיות עם השאלה כמו כל בני האדם, ומי שאומר שהוא לעולם לא תהה אז תדעו שהוא סתם מדבר.
