חשבתי על משהו
(מצטערת שאני צצה ונעלמת ולא מגיבה,
אני מניחה שזה איזשהו תהליך פרידה הדרגתי, שנובע ממקום טוב אני מקווה.
לפני שהתחלתי לעלות במשקל, ובכלל להתחיל להחלים,
תהיתי כמו רבות פה, מי מבטיח לי שאם אתחיל לאכול ואעלה במשקל יהיה לי טוב יותר,
ואף אחד לא יכל להבטיח לי את זה,
כי אין התחייבויות פה, אף אחד לא יודע מה יהיה.
כשהתחלתי לעלות במשקל, הכל היה נראה גרוע יותר,
הייתי במשקל הגבוהה ביותר שהייתי בו אי פעם, גבוהה יותר ממה שהיה לפני שהכל התחיל, ושנאתי את עצמי.
כל שאר הבעיות שהיו לי בחיים לא נעלמו עם זה שהתחלתי לאכול, להפך, הכל היה מורגש יותר,
ולא הייתה לי שום דרך להתמודד.
עברו 3 שנים מאז שיצאתי מהתת משקל,
אני עדיין לא יכולה להגיד שטוב לי,
אני מתגעגעת למשקל האנורקסי שלי כל יום.
ועדיין הרעבה עצמית נראית כמו דרך התמודדות קסומה.
אני עדיין שונאת את עצמי 99 אחוז מהזמן,
ועדיין הולכת לישון בתקווה לא להתעורר,
אבל (הנה מגיע החלק הטוב, במהלך הכתיבה כבר כמעט שכחתי למה פתחתי הודעה..)
לשנוא את עצמך זו עבודה קשה גם ככה,
כל התסכולים היום יומיים של החיים, מבאסים מספיק גם ככה,
והעבודה הפיזית שלי מתישה גם ככה,
בזה שאני לא מרעיבה את עצמי, אני חוסכת לעצמי כ"כ הרבה אנרגיות,
והן מושקעות בלהתמודד עם היום יום בצורה קצת פחות הרסנית.
אני לא צריכה להסתיר ושלקר ולתחמן ולחשוב איך אני מפספסת עוד ארוחה, ואיך אף אחד לא מגלה,
ואיך אני מוציאה את עצמי מהמיטה למשמרת אחרי שלא אכלתי.
אז אני מניחה שזה החלק הטוב יותר,
ושהחיים באמת קצת יותר פשוטים כשלא רעבים.
(לשמור לעצמי לימים שבהם אני מרגישה שהכי קל היה להתמודד עם הכל בחוסר התמודדות - הרעבה)
(מצטערת שאני צצה ונעלמת ולא מגיבה,
אני מניחה שזה איזשהו תהליך פרידה הדרגתי, שנובע ממקום טוב אני מקווה.
לפני שהתחלתי לעלות במשקל, ובכלל להתחיל להחלים,
תהיתי כמו רבות פה, מי מבטיח לי שאם אתחיל לאכול ואעלה במשקל יהיה לי טוב יותר,
ואף אחד לא יכל להבטיח לי את זה,
כי אין התחייבויות פה, אף אחד לא יודע מה יהיה.
כשהתחלתי לעלות במשקל, הכל היה נראה גרוע יותר,
הייתי במשקל הגבוהה ביותר שהייתי בו אי פעם, גבוהה יותר ממה שהיה לפני שהכל התחיל, ושנאתי את עצמי.
כל שאר הבעיות שהיו לי בחיים לא נעלמו עם זה שהתחלתי לאכול, להפך, הכל היה מורגש יותר,
ולא הייתה לי שום דרך להתמודד.
עברו 3 שנים מאז שיצאתי מהתת משקל,
אני עדיין לא יכולה להגיד שטוב לי,
אני מתגעגעת למשקל האנורקסי שלי כל יום.
ועדיין הרעבה עצמית נראית כמו דרך התמודדות קסומה.
אני עדיין שונאת את עצמי 99 אחוז מהזמן,
ועדיין הולכת לישון בתקווה לא להתעורר,
אבל (הנה מגיע החלק הטוב, במהלך הכתיבה כבר כמעט שכחתי למה פתחתי הודעה..)
לשנוא את עצמך זו עבודה קשה גם ככה,
כל התסכולים היום יומיים של החיים, מבאסים מספיק גם ככה,
והעבודה הפיזית שלי מתישה גם ככה,
בזה שאני לא מרעיבה את עצמי, אני חוסכת לעצמי כ"כ הרבה אנרגיות,
והן מושקעות בלהתמודד עם היום יום בצורה קצת פחות הרסנית.
אני לא צריכה להסתיר ושלקר ולתחמן ולחשוב איך אני מפספסת עוד ארוחה, ואיך אף אחד לא מגלה,
ואיך אני מוציאה את עצמי מהמיטה למשמרת אחרי שלא אכלתי.
אז אני מניחה שזה החלק הטוב יותר,
ושהחיים באמת קצת יותר פשוטים כשלא רעבים.
(לשמור לעצמי לימים שבהם אני מרגישה שהכי קל היה להתמודד עם הכל בחוסר התמודדות - הרעבה)
