חשבתי לנכון

[ליליה והגמדים]

צימעס אין כאן "האשמה" גורפת

אלא הצבעה על מקום נקודתי שבו חשיפה מכוונת של ילדים לגורמי סיכון, לא יכולה לדעתינו להיות מבוקרת (לא אצלך בחינוך ביתי ולא אצל לאה בחינוך "רגיל" - בהמשך לתשובתה של לאה אלי בנדון) ולכן היא לדעתינו לא אחראית. גם לא היית שולחת ילד בן 3 לחצות לבד כביש סואן - החשיפה לחומרי סיכון מסוכנת באותה מידה רק שנכנסת לתחום האפור (ובביטוי חריף יותר - ההזוי, לטעמי) של בלבול מושגים שכבר דיברתי עליו כאן. העובדה שבמדיה הוירטואלית כל דיון יש לו חיים משל עצמו שמנותקים ממכלול מי שאנחנו כאמהות וכנשים, היא משהו שלדעתי עלינו לקחת בחשבון כשאנחנו נכנסות לפורום וירטואלי. ואין ספק שאמהות "רעות" לא מגיעות הנה כי הן לא תבזבזנה זמן על דיונים בנושאי חינוך. זו הנחת המוצא שלי לפחות.

 

[תמר,]

תאונות עם אקונומיקה

לפחות אלו שאני שמעתי עליהן, קרו כאשר האקונומיקה היתה בתוך כוס על השיש, או בתוך בקבוק לא מזוהה. במקרה הזה, יעזור לילד להכיר את הריח (והוא יכול להכיר אותו גם כאשר הוא צופה באמא מנקה, ולאו דווקא בהסנפת החומר) - וכאן מדובר כמובן ברשלנות של ההורה (או מבוגר אחר שעשה זאת)

 

[ליליה והגמדים]

זה מדעי, הסטטיסטיקה הזו?

כל בקבוק שהוא לא בקבוק הדיסה או המי עדן הקבועים של הילד - הוא בלתי מזוהה. אלא אם כן מדובר בגאוניות יוצאת דופן ומצפים מהפעוטות לקרוא את ההזהרות על התוית בגיל שנתיים. ולגבי אקונומיקה בכוס - לא שמעתי בחיים (ואני כבר חיה נעבעך די הרבה זמן).

 

[תמר,]

את מתכוונת לפעוטות

ואני חשבתי על ילדים יותר גדולים. (ד"א - בצבא יש הוראות ברורות איך לאפסן חומרים רעילים וכדומה, על מנת למנוע בלבול). בכל מקרה, לא מדובר בסטטיסטיקה מדעית (אני בטוחה ש"בטרם" ידעו לתרום לנו מידע על זה). בעניין אקונומיקה בכוס - שמעתי על שני מקרים כאלו (אחד קרה בגן ילדים). גם שמעתי על מישהו ששתה נפט מכוס שהיתה על השיש (וזה הרבה יותר רעיל מאקונומיקה). אבל בנוגע לפעוטות - את צודקת: "כל בקבוק שהוא לא בקבוק הדיסה או המי עדן הקבועים של הילד - הוא בלתי מזוהה." נראה לי שהגיוני לצפות מילד קטן שלא ישתה מבקבוק/כוס שהוא לא מורגל אליה. (ואולי הילדים שלי יותר זהירים / חששנים מילדים אחרים?) וכשכתבתי "בקבוק לא מזוהה" התכוונתי לבקבוק שלא מזהים אותו כחומר רעיל (לדוגמה - לשים חמר רעיל בבקבוק שמשמש בד"כ לשתיה).

 

[ליליה והגמדים]

לי נראה שלא הגיוני בעליל

לצפות מילד/ה בת שנתיים לא לשתות מבקבוק אחר למרות שהיא מזהה את בקבוק האוונט שלה, וכנראה כאן אנחנו חלוקות.

 

[כרמית מ.]

וזו בדיוק הגישה המדוברת

שמוטב ללמד את הילד להתמודד עם הסכנות כשהוריו לידו ומדריכים אותו, ולא לנסות להעלים אותן - כך שהילד עלול להתקל בהן כשהוא ללא הדרכה (בגלל רשלנות, שרבים מאיתנו חוטאים בה בשלב זה או אחר או בגלל שהוא גדל, וכבר לא נמצא כל הזמן בהשגחה) - ואז עלולות לקרות תאונות קטלניות. לכל אחד הגבול נמצא במקום אחר. אני מודה שאני לא נותנת לתינוק שלי לשחק בסכין, וחומרי הניקוי הם מחוץ לתחום - עם הדגשה ברורה לילדים, מרגע שהם מסוגלים לקלוט, שזה רעיל ולא נוגעים (או תרופות: שמותר לקחת רק כשהרופא או ההורים אומרים). מצד שני, "בטרם" נראים לי מחמירים מדי, בהרבה תחומים. כי זהירות יתר, עשויה לגרום לתוצאה ההפוכה, כתוצאה ממה שכתבתי. היא עלולה לגרום לכך שילדים יגיעו לגיל שכבר מותר להם (מה שזה לא יהיה) והם לא יהיו מסוגלים להתמודד עם זה, כי אין להם נסיון קודם. כמו שפעם אמרו שילד לא יהיה עם מוצץ עד גיל בית הספר, כי יהיה עליו לחץ חברתי - אבל היום כבר אין לחץ חברתי, ויש ילדים שנשארים עם מוצץ בגיל בית הספר (זו דוגמה אחרת לגמרי, אבל הרעיון הוא שהגבלת הגיל ניתנה בסיטואציה שאין הגבלת גיל). אני שייכת לאנשים שהושפעו במידה רבה מיונת וגישותיה. גם זכיתי להכירה אישית, ואני חושבת שזו זכות גדולה. יחד עם זאת, לא כל דבריה ודרכיה מקובלים עלי ולא כולם הפכו להיות דרכי, וגם התווכחתי איתה רבות (ויכוחים נהדרים, אגב) תנו קרדיט לאנשים, שהם מספיק אינטילגנטים בשביל לא לקבל את כל מה שקוראים כתורה מסיני. לא בגלל שיונת (או מישהו אחר) אמרה, אני אזרוק הכל ואתחיל מחר חינוך ביתי - אם זה לא מתאים לי. < כרמית היתה פה בתקופה ההיא, ורק לאחרונה קצת נעלמה, ושמחה למצוא פה הרבה שמות מוכרים ממקומות אחרים ושמות חדשים בכלל >

 

[ליליה והגמדים]

הי כרמית

בעצם, במשפט "אני מודה שאני לא נותנת לתינוק שלי לשחק בסכין, וחומרי הניקוי הם מחוץ לתחום - עם הדגשה ברורה לילדים, מרגע שהם מסוגלים לקלוט, שזה רעיל ולא נוגעים (או תרופות: שמותר לקחת רק כשהרופא או ההורים אומרים)" את מודה בחן באי תקפות התאוריה של מי שזו לא תהיה (יונת או כל אחת אחרת - ולי אישית באמת שאין סנטימנטים בעד או נגד יונת היות ולא מכירה אותה אישית, אלא ביקורת על דבריה ההזויים לטעמי). תודה - מרגיע אותי לשמוע את זה, מסביבה שמייצגת לכאורה את ההיפך. זה אומר שפחות ילדים חשופים באופן מסוכן ולא אחראי לחומרים רעילים, ממה ששנדמה לנו וממה שנגזר מהדיבור הטרנדי באתרים כמו "באופן טבעי". כי מה שחשוב זה מה שקורה בשטח, לא?

 

[דסי אשר]

הי כרמית- פוגשת אותך באומנות הלידה

נכון? אז רק להוסיף לגבי בטיחות ולידה ב

- גם על נושא זה- ישנם חסידים ומתנגדים... ויש חסידים ומתנגדים ללידה בבתי חולים. החזון, של חסידי הלידה הבית- בוודאי מוכר לך- מרכזי לידה, בהם תתאפשר לידה טבעית בסגנון הלידה הביתית, להם צמודים מתקני בית חולים, למצבי טרואמה.... חסידי הלידה הביתית, והמילדות הביתיות למניהן- ידעים/ות שישנם גם סיכונים בתהליך הכי טבעי שבעולם- כי גם בטבע קורות תקלות (לא כאלה שקורות בעקבות התערבות הרפואה....).. דסי שבעצם ילדה באון טבעי, מידי מהר, בבית חולים

 

[כרמית מ.]

זה די אופטופיק, אבל...

לא, החזון שלי, כאחת מחסידות הלידה בבית, הוא לאו דווקא מרכזי לידה (כלומר, אני בעד שיהיה מבחר אפשרויות, כדי להתאים לכל אחת, אבל זאת לא הלידה האידאלית בעיני, ומבחינתי, גם לו היו מרכזי לידה בארץ, זה לא תחליף ללידה בבית). בתחילת התהליך של בחירת מקום הלידה, אכן חשבתי כך. אך ככל שהתעמקתי בנושא, הבנתי, שאי אפשר להשוות בין לידה בבית הפרטי שלך, הטריטוריה שלך, לבין לידה בשום מקום אחר, ויהיה מסודר באופן ביתי ככל שיהיה (אני אפילו מהמחמירות, שטוענות שלידה ב"צימר הלידה" של אילנה שמש יכולה להיות נפלאה, אבל היא אינה לידת בית. היא לידת חוץ-אשפוזית, אך שונה באופן עקרוני מלידת בית). כן, יש סיכונים גם בתהליך הטבעי, ויש תקלות - ובשביל זה יש בתי חולים וטכנולוגיה רפואית מתקדמת, וטוב שכך. אבל כיום ישנו שימוש יתר בטכנולוגיה, באופן שהופך את לידת בית החולים למסוכנת יותר מאשר בבית (ללידות בסיכון נמוך). לידת בית מתוכננת עם מיילדת מקצועית היא לידה בטוחה, גם בגלל שהיא מקטינה את הסיכון לסיבוכים (וזה סיפור ארוך להסביר למה. אולי הכי טוב לקרוא את המאמר "דגים אינם יכולים לראות את המים", של ד"ר מרסדן ואגנר באתר אמנות הלידה), וגם בגלל שהיא מזהה יותר טוב כשקורים הסיבוכים, ומאפשרת התערבות *כשהיא נחוצה*, ולא כרפואה מגננתית. מעבר לכך, גם בבית חולים קורים אסונות. רק שזה לא עושה כותרות כל כך. כן, ישנם חסידים ומתנגדים. רק שהמתנגדים מבססים את טענותיהם בעיקר על מיתוסים, ולא על עובדות שהוכחו במחקרים.

 

[כרמית מ.]

אני לא מייצגת את הגישה הנ"ל

ולמעשה, אני עדיין מרגישה אורחת ב"באופן טבעי" - למרות שבחלק מהדברים אני כן מתאימה ל"הגדרות" (הבלתי קיימות) של התאמה לשם, כך שאני לא מודה באי תקפותה של שום תיאוריה, אלא רק בכך שאני לא מיישמת אותה, או לפחות לא באופן גורף. אני גם לא מחנכת מהבית, ויש לי ויכוחים לא מעטים עם גישות "באופן טבעי" (עדיף מאשר "יונת", לא? כי זה באמת לא רק היא) ולעומת זאת דברים אחרים שאימצתי משם. אני גם לא חושבת שהדעות המוצגות ב"באופן טבעי" הן טרנדיות. זה קצת הקטנה של דעות אלו, לא? אני כן מאמינה שכשסומכים על הילד, גורמים לו לקחת אחריות, ובהחלט ראיתי את זה עם הילדים שלי. הגבול של כמה אני סומכת על הילד שלי, וכמה אני משתמשת ברשתות בטחון הוא שילוב של החרדות שלי, עם המקומות שבהם אני חושבת שאי אפשר להעביר את האחריות לילד - וזה שונה מאם לאם. כלומר, חלק מהגבולות הם הגיוניים, וחלקם נובעים מפחדים שלי, ולאו דווקא מהמציאות.

 

[ליליה והגמדים]

כרמית, יונת כותבת מאמר

ומאותו רגע ההתייחסות היא אליה. מכל הבט אתי - זה נראה לי נכון ונראה לי פחות נכון דווקא להתייחס אז לאתר כמכלול. להיפך, הוא נותן במה לגדיעות שונות, הזויות ככל שתהיינה (בעיני). גם כשאני כותבת מאמר מתייחסים אלי ולא לאתר שאני מפרסמת בו, וזה נכון לגבי כולנו. כי מאמר הוא אמירה אישית לגמרי.

 

[ליאת +]

המעלה הגדולה ב"גישה של יונת"

היא שהיא גורמת לחשוב, להתווכח לפתוח את הראש. מי שחושבת שהכוונה היא לאמץ אחד לאחד הרגלים או מנהגים מסויימים מפרשת את הדברים, באופן שגוי, לדעתי. אני, במסגרת התהליך שלי להפוך להורה יצאתי מאוד נשכרת מהחשיפה לגישות שונות- הורים שלא שולחים את ילדיהם לבית הספר, ישנים במיטה משפחתית וכן הלאה. כי חשיפה לגישה הנורמטיבית בחברה- יש לנו כל הזמן, רובנו גדלנו בצורה מסויימת, והחברה שסביבנו ממשיכה ומחזקת את הגישה הזו. ולכן תרומתה של גישה ביקרותית, ואולי אפילו חתרנית, היא בהפנית זרקור אל נקודות אפלות, שלנו כהורים. לדוגמא: הילד בגיל שנתיים משחק במספרים. לי ישר צצה התבנית, שאות רכשתי מאמי- "אסור לילדים קטנים לשחק במספרים". לכאורה הדבר המתבקש הוא שאני אקום ואקח לו את המספרים. אולי זה אפילו לא מאוד ישנה לו, אולי הוא יסכים לשחק במשהו אחר. אבל- לאחר קריאת "המאמר של יונת" ועוד דברים ברוח דומה, אני שואלת את עצמי- זה באמת כל כך מסוכן? (המספרים בביתנו במילא די קהות)? אולי ילד בן שנתיים כן יכול לגזור? ואולי אני יכולה לעזור לו? ואולי אני יכולה פשוט לשאול אותו מה הוא רוצה לעשות איתם? ולנסות להבין את המקום שבו הוא נימצא, לפני שאני פשוט לוקחת לו אותן?? זו דוגמא ממש קטנה, אבל החיים בכלל, ובטח שעם ילדים מורכבים מהדוגמאות הקטנות. עזבו את ה- 'לתת לו לשתות אקונומיקה', או 'מה יהיה אם הוא לא ירצה ללמוד לקרוא' המתלהמים. זה מאוד קל להתפס בדברים הגדולים, הקיצוניים . תסתכלו מה, ואם הגישה הזו יכולה להוסיף לחיי היומיום שלכן ולאופן שבו אתןן רואות את הילדים. אז יכול להיות שיש אמהות שעושות את זה באופן טבעי. אבל לי הגישה הזו בהחלט ליוותה אותי בתבליך שעברתי. וזהירות-

זה ממכר! מרגע שמתחילים להתיחס אל הילדים כאל בניאדם- מאוד קשה לחזור אחורה, ולמשל לרחוץ ילד שמסרב או אפילו להכריח אותו לקחת תרופה.