מישל בת 34
New member
חשבון נפש
אומרים שיום הולדת הוא ציון דרך . אומרים שיום הולדת הוא עוד ארוע המציין שינוי פיזולוגי, רוחני, אמוציונאלי. אני אומרת, שיום ההולדת, הוא עוד תאריך המנציח את קיומו של האדם ביקום. היום, ממרומי גילי המופלג, בעודי מקפלת את ערימות הכביסה,וממתינה שהמדיח הכלים יסיים את עבודתו הסזיפית, עולות בי מחשבות ותובנות לגבי השנים שעברו ועל אלה שעוד יהיו. לקחו לי כמה שנים להפנים את עצם הליכתי לעבודה שאיני אוהבת אותה כלל. מצאתי את עצמי חסרת התרגשות , פעימות הלב הלמו כסידרן, ולא בזאת רציתי, לא בכך חשקה נפשי, אז, כן אז, אסימוני הטלפון הציבורי חילחלו עמוק, ונתקעו שם. קיבלתי את העוז והאומץ לחולל שינוי מהפכני בחיי. הבנתי שהיכולת שלי היא לבחור את החופש שלי,חופש לנסות, חופש לשגות, אבל, החוכמה היא לא לשגות פעמיים. ובעניין השלמות, פרפקציוניזם כבר מזמן הוא לא מושג ערטילאי- פלצני, הפחד לעשות דבר כלשהו רק כדי שיהיה מושלם ? בחיי, תעשו לי טובה... אצלי זה עובד רק בדרכים אלה.... הנפילות האלה בצידי הדרך, הם אלה שחיזקו אותי ונתנו לי כוח להמשיך הלאה. תובנה נוספת שאליה הגעתי היא שעריכת השינויים בחיי גרמה לי להתפעמות, לחדווה, וכל זאת למרות שתקופה רבה עסקתי בלא נודע מנקודת מבט של חיים שאננים. לא פעם מצאתי את עצמי בוהה בחלל בנחת ולומר " אצלי הכל בסדר, יש לי משרה טובה , מכונית" , אולם כאשר הגיע הרגע לחולל מהפך בחיי, התחוור לי שיתכן כי הדברים האלה כבר אינם קנה מידה לגבי, ובו בזמן השאננות שלי התערערה. מזכיר לי משו נחמד, אתמול התקשר אליי תלמיד שלי לשעבר ( איך בכלל זכר אותי), "מה את לא זוכרת אותי "? בטח שזוכרת (ועוד ביום שישי בערב).. אני רוצה לשאול אותך כמה שאלות בקשר למחקר שאני עורך, בבקשה, למה לא, עניתי. תראי אני עורך מחקר בנושא פחדים. קדימה מותק...שוט.... הרגשתי איך האדרנלין בגוף שלי מתפשט עד לנימי הדם המצומקים, פחדים הוא אמר ? חשבתי בליבי, איך הוא הגיע לי בזמן? בדיוק בזמן חשבון הנפש שלי, בדיוק שאני מנסה למקם ולסייג את תחושותיי לגבי השגיי בשנים שעברו. שאלה ראשונה - ממה הכי פחדת שהיית קטנה? נו באמת, מי זוכר? "מהחושך" עניתי. ממה הכי פחדת שהיית תלמידה ? "מהמורים" (איך לא?), ניצלתי את ההזדמנות לשאול אותו, "וממני פחדת"? את נורמלית? לפחד ממך? אילו יכולתי להחזיר את הגלגל לאחור הייתי בוחר בך כמורה וכמרצה שלי היום באוניברסיטה ( נשמתי לרווחה), שאלה שלישית- ממה את הכי פוחדת היום ? כאן נתקעתי,"אין לי רק פחד אחד" אמרתי בהיסוס, אמרתי לו, תבין, שאתה נמצא בגיל שלי , הפחדים מקבלים לבוש אחר, אילו יכולתי לסווג את פחדיי היום, הייתי עושה זאת בצורה מעגלית,מחלקת לקטגוריות, היום אני אמא,אישה,בעלת תפקיד, "קצת דוחק אותי לפינה " אמרתי. הרגשתי איך הדמעות חונקות אותי,חשתי מוצפת,"איך הוא ידע על מה אני חושבת היום" הירהרתי בליבי... פסקתי פה אחד...."פוחדת מהלא נודע" הייתי חייבת לגמור עם זה כמה שיותר מהר, לפני שהר הגעש מתפרץ. לאחר, השתרעתי על הכורסא, ואז נפל אסימון נוסף, היכולת לבצע שינויים נוספים במישורים השונים, בתקופה זו, אינם ברי ביצוע, אבל, ההכרה בכך, הפחד, העמימות, התסכול המלווה בצידו, הם אלה שיתנו לי את הכוח לשנות. מישל
אומרים שיום הולדת הוא ציון דרך . אומרים שיום הולדת הוא עוד ארוע המציין שינוי פיזולוגי, רוחני, אמוציונאלי. אני אומרת, שיום ההולדת, הוא עוד תאריך המנציח את קיומו של האדם ביקום. היום, ממרומי גילי המופלג, בעודי מקפלת את ערימות הכביסה,וממתינה שהמדיח הכלים יסיים את עבודתו הסזיפית, עולות בי מחשבות ותובנות לגבי השנים שעברו ועל אלה שעוד יהיו. לקחו לי כמה שנים להפנים את עצם הליכתי לעבודה שאיני אוהבת אותה כלל. מצאתי את עצמי חסרת התרגשות , פעימות הלב הלמו כסידרן, ולא בזאת רציתי, לא בכך חשקה נפשי, אז, כן אז, אסימוני הטלפון הציבורי חילחלו עמוק, ונתקעו שם. קיבלתי את העוז והאומץ לחולל שינוי מהפכני בחיי. הבנתי שהיכולת שלי היא לבחור את החופש שלי,חופש לנסות, חופש לשגות, אבל, החוכמה היא לא לשגות פעמיים. ובעניין השלמות, פרפקציוניזם כבר מזמן הוא לא מושג ערטילאי- פלצני, הפחד לעשות דבר כלשהו רק כדי שיהיה מושלם ? בחיי, תעשו לי טובה... אצלי זה עובד רק בדרכים אלה.... הנפילות האלה בצידי הדרך, הם אלה שחיזקו אותי ונתנו לי כוח להמשיך הלאה. תובנה נוספת שאליה הגעתי היא שעריכת השינויים בחיי גרמה לי להתפעמות, לחדווה, וכל זאת למרות שתקופה רבה עסקתי בלא נודע מנקודת מבט של חיים שאננים. לא פעם מצאתי את עצמי בוהה בחלל בנחת ולומר " אצלי הכל בסדר, יש לי משרה טובה , מכונית" , אולם כאשר הגיע הרגע לחולל מהפך בחיי, התחוור לי שיתכן כי הדברים האלה כבר אינם קנה מידה לגבי, ובו בזמן השאננות שלי התערערה. מזכיר לי משו נחמד, אתמול התקשר אליי תלמיד שלי לשעבר ( איך בכלל זכר אותי), "מה את לא זוכרת אותי "? בטח שזוכרת (ועוד ביום שישי בערב).. אני רוצה לשאול אותך כמה שאלות בקשר למחקר שאני עורך, בבקשה, למה לא, עניתי. תראי אני עורך מחקר בנושא פחדים. קדימה מותק...שוט.... הרגשתי איך האדרנלין בגוף שלי מתפשט עד לנימי הדם המצומקים, פחדים הוא אמר ? חשבתי בליבי, איך הוא הגיע לי בזמן? בדיוק בזמן חשבון הנפש שלי, בדיוק שאני מנסה למקם ולסייג את תחושותיי לגבי השגיי בשנים שעברו. שאלה ראשונה - ממה הכי פחדת שהיית קטנה? נו באמת, מי זוכר? "מהחושך" עניתי. ממה הכי פחדת שהיית תלמידה ? "מהמורים" (איך לא?), ניצלתי את ההזדמנות לשאול אותו, "וממני פחדת"? את נורמלית? לפחד ממך? אילו יכולתי להחזיר את הגלגל לאחור הייתי בוחר בך כמורה וכמרצה שלי היום באוניברסיטה ( נשמתי לרווחה), שאלה שלישית- ממה את הכי פוחדת היום ? כאן נתקעתי,"אין לי רק פחד אחד" אמרתי בהיסוס, אמרתי לו, תבין, שאתה נמצא בגיל שלי , הפחדים מקבלים לבוש אחר, אילו יכולתי לסווג את פחדיי היום, הייתי עושה זאת בצורה מעגלית,מחלקת לקטגוריות, היום אני אמא,אישה,בעלת תפקיד, "קצת דוחק אותי לפינה " אמרתי. הרגשתי איך הדמעות חונקות אותי,חשתי מוצפת,"איך הוא ידע על מה אני חושבת היום" הירהרתי בליבי... פסקתי פה אחד...."פוחדת מהלא נודע" הייתי חייבת לגמור עם זה כמה שיותר מהר, לפני שהר הגעש מתפרץ. לאחר, השתרעתי על הכורסא, ואז נפל אסימון נוסף, היכולת לבצע שינויים נוספים במישורים השונים, בתקופה זו, אינם ברי ביצוע, אבל, ההכרה בכך, הפחד, העמימות, התסכול המלווה בצידו, הם אלה שיתנו לי את הכוח לשנות. מישל
> אבל דווקא אחרי שמאבדים לפעמים שליטה כשהדברים קורים בלי שאת יכולה לשלוט עליהם את מגיעה לתובנות אחרות. אצלך זה קרה ביומולדת אצלי עם מותו של אבי. ותתפלאי, לפעמים הלא נודע נושא בחובו הפתעות טובות.. את יודעת, יש משפט שמלווה אותי דברים לא קורים סתם ולעיתים עבורי זו כל התורה כולה
