חשבון נפש . ט

[חלומותשל אחרים]

חשבון נפש . ט

כולם מדברים עכשיו על חשבון נפש.
אני עושה את כבר כמה שבועות. כל יום כל היום. זה מתיש, זה מייגע, זה לבד, זה לילות שלמים של בכי ולפעמים לפעמים זה גם מספק כי פתאום אני רואה שהנה עשיתי משהו.
כמעט חצי שנה בבית השיקומי. שוב ושובחוזרת לשאלה של איך לעזאזל הגעתי לפה. אז הייתי מאושפזת, אז הייתי חותכת את עצמי על בסיס יומי, אז היו לי תכניות מפורטות לאיך להרוג את עצמי. אז מה. הרי אף פעם לא הייתי מספיק חולה. אף פעם לא הייתי מספיק רזה. עכשיו כשאני צעדים של היפרדות מההפרעה זה חוזר לרדוף אותי. למה לא מיציתי את המחלה עד הסוף?
זו תקופה קשה. המון דברים משתנים לי בראש. משתנים לטובה. המון סימני שאלה. הכל מוטל בספק. כלום כבר לא ודאי כמו פעם.
מדהים איך קושי, גם כשהוא בא ממקום טוב, זורק אותי חזרה לזרועות המחלה שרק מחכה לקבל אותי חזרה בחיבוק.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

למצות את המחלה עד הסוף

אומר למות.
אין דרך אחרת למצות אנורקסיה.
תמיד יש עוד לאן לרדת, תמיד אפשר לאכול פחות.
עד לאפס קלוריות, עד לאפס קילו.
אף אחת לא מגיעה לשם, כולן מתות בדרך,
מתות מתוסכלות, שבורות, לא שמחות ולא גאות,
מתות תוך שהן יודעות שהביאו סבל אדיר על המשפחה ועל כל האנשים האהובים עליהן, מתות תוך שהן יודעות שהן אכזבו כל אדם שהושיט להן יד בדרך, תוך שהן יודעות שהן וויתרו על כל מה שהחיים מאפשרים ומציעים בשביל המטרה האחת של ירידה במשקל.
לכזה מיצוי את מתכוונת?
אני רוצה להאמין שלא...
אבל אני מבינה שכן יש לך איזו תחושת החמצה, כאילו משהו במקום שירדת אליו לא סיפק אותך ולא גרם לך להרגיש שדי לך באמת ולתמיד, השאיר אותך עם קצת חשק לעוד.
אז מה בעצם התחושה הזו של החמצה? מה החמצת?
והאם יכול להיות שתצטרכי לקבל את זה שיהיה בך מקומות שרוצים להרוס ותצטרכי להמשיך, לעוד תקופה לא ידועה, אולי לשנים, אולי לתמיד, להלחם בהם?

 

[פרפר בתוך אגרוף]

וגם

שנה טובה לך מותק.