חרדות

[תמי ס]

חרדות

כן, אני יודעת שאני כבר אמא ותיקה, אבל החרדות שתוקפות אותי עכשיו לא זכורות לי מהעבר. כל הזמן מהדהד לי בראש המשפט שאמר לי בתחילת ההריון הרופא ה#$ @#%$ של ההי-ריסק, הוא אמר לי "ברור לך שגם אם כל ההריון יהיה תקין והבדיקות תקינות בכל זאת יכול להיוולד לך ילד פגוע..." והמשפט הזה לא עוזב אותי. אני כל הזמן בודקת את יהלי, מנסה לבדוק את תגובותיה, תוהה אם התנהגותה תואמת את מה שצריך להיות בגילה המופלג (7 שבועות...) ופוחדת פוחדת פוחדת. מה עם החיוך? בגילה היא כבר אמורה לחייך אלינו (אני חושבת) אז למה היא לא מחייכת? ולמה היא בוהה באויר? למה היא לא מפנה ראש אלי כשאני מדברת? ולמה גם כשהיא כבר מסתכלת אלי (אחרי שאני מסובבת עם היד את פניה אלי) אחרי כמה שניות מבטה נודד? אולי חס וחלילה משהו באמת לא תקין? וכשהחששות גדולים במיוחד (וגם האיש לא שולל אותם ובתור אופטימי מובהק זה מלחיץ אותי עוד יותר), ואני כבר מריצה בראש תסריטי אימה איך אני רצה כבר מחר בבוקר מרופא לרופא, באה תאי, מדברת איתה, והקטנה נועצת בה מבט ועוקבת אחריה מצד לצד... היא (יהלי) עושה לי את זה בכוונה???

 

[1ויוי]

מנסיוני ביהלים

ממרומי שנה נסיון ילדים בשם יהלי הם ממזרים , שובבים , עושי דווקא, חכמים ומתפתחים יפה. טפט טפו טפו

 

[רוניה2]

תמי, כל כך מוכר ומובן

אני רק יכולה לנחם אותך שיש לך מזל שאין לך תאומים, כי אז החששות רק מתגברות: למה היא חייכה ראשונה? ולמה הוא עדיין לא מחייך?, הנה הוא עוקב אחר האצבעות ולמה היא לא? וכן הלאה.... כל כך מבינה אותך ונראה לי שלקטנטנים האלו יש חוש מיוחד לעשות דווקא כשמצפים מהם. צריך המון סבלנות אליהם בנוגע להתפתחות. אין לי הרבה תובנות להגיד אבל כמו שאמרו לי וזה נכון: "לכל ילד יש את הקצב שלו". וכנפגש אספר לך פנים מול פנים כמה שהמשפט הזה נכון. והפחדים, הפחדים האלו לא עוזבים אני לצערי חיה איתם מיום ליום..

 

[ariane]

לשלוח לך את בעלי??

הוא כל כך לחוץ מזה שהוא עושה לעדן תרגילים ובדיקות התפתחות כל פעם שהוא מחזיק אותה בידיים. בכל תגובה שלה הוא הולך לבדוק בספר אם זה בסדר לגילה. לי יש חרדות מסוג אחר, יותר לכיוון שיקרה לה משהו וכו'... אבל באמת תמיד נשאר הפחד שיגלו משהו בגיל מאוחר יותר, במיוחד שאף אחד לא אמר לנו אם הארוע של עדן בלידה יכול לגרום למשהו בעתיד, וזה באמת מדאיג קצת. אגב אנחנו בנוסף לטיפת חלב עושים ביקורת אצל הרופאה כדי לשאול את כל השאלות המתרידות אותנו. יש לנו רופאה מאוד מרגיעה עם הרבה סבלנות לשאלות הטיפשיות שלנו.

 

[זוהרה האחרת]

זה כל כך ברור, גם אני כזאת

גם בגלל שהם היו פגים, אני כל הזמן מחפשת את סיבוכי הפגות. אפרופו חיוכים, אצלי לא חייכו לפני שלושה חודשים, ורק עכשיו זה ממש מובהק ורצוני ובפה מלא ומתכוון

. הנה, היום למשל, ציףציף היתה חסרת שקט. שמתי לב לזה כבר כמה ימים. היא לא מסוגלת להיות נייחת כמעט לשניה. המובייל מרגיע אותה לכמה דקות, באוניברסיטה היא יכולה להיות גם מקסימום 5-7 דקות, והיא שונאת להיות בעגלה כשהיא נייחת, באוטו ברמזור, בקיצור המשחק "עמודו" זה לא בשבילה

. אז בכלל היום התחלתי לחשוב שהיא היפר אקטיבית ונצטרך ריטלין. האיש אמר שאני משוגעת וצריכה תרופות הרגעה. נו מה אתן אומרות? וד"א מחר אני חוזרת לעבודה, כך שיכולת השליטה שלי תהיה יותר מוגבלת....

 

[Tנקר בל]

בהצלחה

תהני לפחות כמו שאת מאחלת לעצמך

 

[בנצ100]

עלי יורדים שזה כי אני "טרייה"...

למה הוא לא מתהפך מהגב לבטן? למה הוא לא צוחק? למה הוא לא מחייך אלי כשאני אומרת לו שלום (ולאבא שלו דווקא כן...). ואם אני מעיזה לשאול או להעלות את התהייה בקול רם אז ישר "ילד ראשון, הורים לחוצים, כל אחד בקצב שלו". אוף. אני יודעת, בלב, שהוא יהיה בסדר, והוא בסדר, אבל עדיין עולות השאלות ויותר נעים לשמוע שזה נורמלי מאשר ירידות על זה שאני לחוצה.

 

[טאניוש]

גם אצלי זה ככה

לאון לא חייך בגיל 7 שבועות, הייתי בלחץ אטומי, בגיל 8 שבועות כבר צחק בקול. שבוע לפני 4 חודשים היינו בביקרות אצל רופאה, הוא לא לקח צעצוע, הרופאה אמרה "אתה לא חייב, אתה עוד לא בן 4 חודשים!" וחשבתי לעצמי מה זה כבר משנה שבוע, בטח משהו לא בסדר. בגיל 4 חודשים הילד החזיק צעצוע. כנראה הוא פשוט יודע לקורא ספרים, ולא מזיז לו שיש כאן אמא הסטרית שרוצה שיעשה את הכל מוקדם יותר כדי שהיא תרגע. אנחנו הולכים לטיפת חלב, לרופאת ילדים ולאורטופד, אני שואלת כל שאלה 3 פעמים, בודקת בספרים ועדיין לא רגועה. החצי דוקא רגוע עד כדי כך שבא לי לתת לו סטירה לפעמים...

 

[פלגיה]

אולי לא בכוונה

אבל יכול להיות שהיא קולטת את החרדות שלך, ומגיבה בהתאם. להגיד לך שאת לא צריכה לדאוג זה כמו להגיד לא לחשוב על דובים לבנים, כלומר חסר תועלת. למה היא לא מחייכת אליכם? אולי אתם לא מספיק מצחיקים. ובכלל לא חייבים לחייך בגיל 7 שבועות (הטווח הוא בין 4-8).

 

[Tנקר בל]

גם אצלי היה כך

במיוחד כשהיא הייתה בגיל צעיר יותר, בערך בגיל של יהלי. מה שאני עשיתי - טרטרתי את שתינו לעוד רופאים ולעוד בדיקות. עמדתי על כך שאני רוצה בדיקות של עוד מומחים, כדי לשלול כל סיבוך אפשרי, פשוט כדי להרגיע את האם ההיסטרית. רק כשהיו לי הוכחות של שחור על גבי לבן נרגעתי (היה לי בסיס אמיתי לחשש, בגלל שבבדיקות שעשיתי לה כמה חודשים אחרי הלידה, התגלה CMV, וגם לי היה CMV בתחילת ההריון). אגב, בדיוק כשהיינו בגיל של יהלי, גם אני הייתי מפוחדת בגלל שהיא לא מפנה ראש כשאני מדברת, בדקתי, והיא לא צריכה לעשות זאת. אם את בכל זאת לחוצה - את יכולה לעשות לה בדיקת שמיעה. אנחנו היום בפיזיו', ואני יודעת שהורים אחרים לא היו לוקחים אותה במצבה הנוכחי לטיפולים, אבל שווה לי להשקיע את המאמץ תמורת השקט הנפשי, שיש עוטד משיהו שמטפל בה ופוקח עין על התפתחותה.

 

[parpare bar]

גם אצלי היה בדיוק אותו הדבר

גיל 5-7 שבועות (ואני דווקא כן אמא טריה)לחץ בליווי השאלות שלך. חרדות חששות אולי פיספסו משהו 555555555 יקירה, הכל בסדר. והכל ימשיך להיות בסדר. זה פשוט שאריות של האובדנים, הם יצוצו כל פעם בדמות אחרת. הפעם זה בדמות חוסר האמונה, אנו עדיין קטנות אמונה, שהריון יכול להסתיים טוב. והיריון יכול ומסתיים טוב ויותר מזה, ההריון שלנו הסתיים טוב. כן,זה קרה גם לנו. אולי פסיכולוגיה בגרוש, אבל להבנתי ככה זה בדיוק. נשיקות ליהלי ולאמא שלה, המשוגעת.

 

[אמא של פילפילון]

מחפשת קבוצת תמיכה../images/Emo35.gif

בדיוק אתמול שוחחתי עם אם נחמדה במצב דומה...תני לי שניה להזכר מי זו הייתה...נו, אמא של הקרפדריה! לגוזלה הבריאה

טפו יש כבר מכלול אבחנות החל מפלגמטית (מה שמראה שהגנטיקה יודעת לדלג דור) ועד עוכרת ישראל. בעיני, כמובן, היא מושלמת, שפשוט יודעת ללחוץ לאמא שלה בכפתור הכי רגיש. וזה מראה שהיא גאונה. אני בטוחה שככה גם יהלי, שבאופן אישי נראתה לי מצויין (חוץ מהדבר הזה על הלחי, מי עולל לה את זה

אל תוציאי אותה לעולם לצל! נשרפים שם!). אם אני זוכרת נכון, הרגשות הללו היו אצלי גם טרם האובדנים, אבל זה בהחלט התעצם מאוד אצל המופלטה, בין היתר בגלל שהההריון שלו לא היה אות ומופת להריון תקין. לקח לי כמה חודשים להשתכנע שהוא בריא

תני לעצמך ולה קצת זמן. וכמובן, תני לתאי לשחק איתה הרבה! היא הצעצוע ההתפתחותי הכי טוב שיש!

 

[סינטה1]

אוף כמה שאני מזדהה.

עד היום אני נכנסת לכל מני פורומים של הורים לילדים עם מחלות ובודקת אילו מהסימפטומים יכולים להתאים לרותם. כנראה שאלה שאריות של האובדנים. להרגיע אותך אני יכולה בכך שיהלי נראית לי חיונית, עירנית ויפהפיה רצינית

 

[קובולט]

המועדון....

חרדות....הייתי שם יש לי אפילו את החולצה של ההופעה (נו טוב באנגלית זה נשמע יותר טוב). כל בדיקה הייתי מגיעה בלחץ, כל יציאה שלי מהפיזיוטרפים הייתה מלווה בבכי הסטרי- כן הוא מתפתח בסדר אבל עדיו לא עושה א,ב,ג

.לפני שבוע בדיוק הסברתי את זה לחברה יקרה, שעוברת עכשיו בדיוק את מה שאני עברתי, אף אחד לא יחתום לך שהכל בסדר- פה נכנס החוש האימהי- או למען האמת החוש האבהי, משום מה הם מסתכלים על העולם במשקפיים יותר ורודים מהרגע שהילד יצא זהו הכל כבר בסדר, ולפעמים שווה לאמץ את הגישה רק בשביל לשמור על שפיות. יש לך חשש תבדקי- עוד לא נולד הרופא שיגיד שהכל בסדר, גם שהכל בסדר ולכן אין מצב שיגידו לך שאת אמא היסטרית. לפי מה שאני ראיתי בין יניקה לשינה ביום שישי

נראת טוב הקטנטנה. לא שהספקתי לעשות לה בדיקה ניורולוגית אבל

, כמה טוב היה לראות אותה! מחזקת אותך

קת חזק עד שנדאג שהם יצאו בלילה עם הרכב ויחזרו למחרת- כנראה הדאגות שלנו עוד רק בחיתוליהן....

 

[קובולט]

חייבת להוסיף...

זה שבר עדין לא הולך לבד ממרום שנה ו3 חודשים.... הבעלול אומר לכיתה א' כולם הולכים על 2 רגליים (או נוסעים במכונית של ההורים). וכמה שזה נכון שזה ממש מרגיזזזזזזזזז

 

[פלגיה]

לא כולם הולכים בגיל הזה

ואפילו לא צריך להילחץ בגלל זה. (אצלי אמנם כולם הלכו בגיל שנה, אבל לא דיברו עד אחרי גיל שנתים) הניסיון לארגן התפתחות "לפי הספר" נידון לכישלון, כי כל ילד הוא שונה, ויש טווח גדול מאוד שבו כל וריאציה היא עדין "נורמלית".

 

[karen01]

שאני אספר לך על הפלגמט שלי?

רק את מוציאה אותי מהצללים... אני לא יודעת אם זה ירגיע אותך אבל - אור חייך אלי בגיל 8.5 שבועות (בספר כתוב 6 שבועות) וגם אז לקח זמן עד שזה יצא בנדיבות, היה לו טונוס קצת נמוך - מה שגרם למן רפיסות, ואני בכלל לא מדברת על דברים כמו להתהפך, לזחול וכו. בקיצור - הוציא לי את המיץ. כיום - ממרומי שנתיים ו-8, הוא מדבר מצוין לגילו, רץ ובועט ומשחק מטקות (הגענו ל-4 מכות רצופות) יותר טוב מרוב בני גילו - בקיצור גאון אמיתי. מה שעזר לי בזמנו היה לשנן שכל תינוק הוא בפני עצמו, והחובה שלי היא לקבל אותו בדיוק כמו שהוא. תמיד יש סכנה לגלות איזו זוועה, וגם אם לא משהו מולד אז יכול לקרות לו משהו. הוא ואני הרי לא חסינים - את זה כבר הבנתי בהריון הראשון. אז מה שנשאר הוא לאהוב לאהוב לאהוב, ולחכות לפחות זמן סביר לפני שנותנים לחרדות להשתלט. עזרתי קצת??? אני מקווה. נשיקות לנס הקטן וגם לך.

 

[אמא של פילפילון]

באמת פלגמט ../images/Emo3.gif

ובוודאי שהוא גאון! טוב לראות אותך!

 

[תמי ס]

חרדות-תגובה (ארוך כהרגלי)

אתן כמובן צודקות כולכן, אבל איפה אם לא פה אני יכולה לדבר בקול (או לכתוב) על הפחדים שלי? חשבתי שכשיסתיים ההריון ותהיה סוף סוף ילדה בידיים אגיע אל המנוחה והנחלה, מסתבר שלא.. והשנים האחרונות אכן נותנות בי את אותותיהן. כן, אני אמא חרדתית, חוששת גם לילדיי הגדולים, לא יכולה לסבול את זה שהם גדולים ועצמאיים והולכים למקומות שונים בלעדיי, מנסה לשחרר ככל יכולתי אבל יושבת בבית וכוססת ציפורניים. ועכשיו עם יהלי, הגיעו חרדות שלא היו קודם אי אז בעידן התמימות. אתמול לאחר שכתבתי, הקטנה כאילו חשה אותי והחליטה לנסות להרגיע קצת, עקבה אחריי במבטה, הסתכלה לי בעיניים בזמן האמבטיה והעיסוי וההלבשה, הסתכלה על אבא'שלה כשהוא החזיק בה ודיבר אליה, וגם נתנה לנו צל צילו של חיוך עקום. רוניה, אכן מזל שאין לי תאומים, בטח הייתי עושה את כל השגיאות, אני מורידה את הכובע בפנייך על ההתמודדות (ועוד כאם יחידנית) את צודקת שצריך המון סבלנות (איפה קונים את זה?) אריאן, את לא צריכה לשלוח את בעלך, ק' מתנהג אותו דבר ועושה לה טסטים (ההבדל היחיד הוא שהוא לא בודק בספר) אני שכללתי את השיטה, אני מקיפה את כל החרדות, גם את שלך וגם את שלו... זוהרה, הרגעת אותי, אם אצלך חייכו רק בגיל 3 חודשים יש לי עוד זמן, ובהצלחה בעבודה. בנץ, את "טריה"... מסתבר שאני על אף היותי אמא כבר 13 שנה, אני עדיין מתנהגת כטריה. אני לא שומעת מהסביבה ירידות כי אני לא מעיזה להעלות את הפחדים בפניהם, רק כאן אני מעיזה. טאניוש, איזה מזל שליאון קורא ספרים, את צריכה גם לקרוא אותם (וגם אני) לגבי בן הזוג, גם לי בא לתת לו סטירה לפעמים (אבל לא בגלל שהוא רגוע, כי הוא לא...) פלגיה, אולי אנחנו לא מצחיקים? את צודקת, אנחנו פאתטיים.., היא בטח חושבת לעצמה שאנחנו הסבא והסבתא שלה ומחכה שיגיעו ההורים האמיתיים על מנת לחייך אליהם... Tנקר, הרגעת אותי קצת כשכתבת שהיא עדיין לא אמורה לעשות זאת, פשוט עבר כל כך הרבה זמן מאז שילדיי היו קטנים שאני לא זוכרת מה קורה באיזה שלב ובינתיים אני לחוצה. בדיקת שמיעה אני לא חושבת שהיא צריכה לעשות כי כשיש רעש פתאומי בבית (אם משהו נופל) היא קופצת. פרפרית, אני כל הזמן חושבת על החיוכים שהפלולה שלך נתנה לי כשהייתם אצלי, מחישוב מהיר שעשיתי היא הייתה אז בת חודשיים פחות שבוע, כלומר הגיל של יהלי מחר... אז יש עוד צ'אנס?... אני יודעת שזה שאריות של האבדנים, זה פשוט חזק ממני. פילפילונת, כן, אני מחפשת קבוצת תמיכה, מכירה משהו כזה? ולגבי אם הקרפדריה, מנצלת במה זו לקריאה אליה: התקשרתי אלייך פעמיים, לא ענית, צרי קשר ונבכה ביחד. אני זוכרת את הלחץ שהיה לך פילפילונת כשהמופלטה נולד, אז לא הבנתי זאת, וכמה שאני מבינה זאת עכשיו... סינטה, גם אני בזמנו הייתי נכנסת לפורומים שונים (כגון ילדים עם מחלות) עד שנייטי אסרה זאת עליי, היא טוענת שאסור לפתוח דלת על מנת שלא ניאלץ להיכנס בה, מאז אני נמנעת מלהיכנס למקומות שאיני רוצה להשתייך אליהם (ומעריצה את ההורים שמשתתפים שם ומתמודדים עם דברים כה קשים בצורה נפלאה, בטוחה שהם לא כועסים עליי על שאיני רוצה להיות חלק מהם). ותודה על המחמאות. קובולט, אני לא הולכת לרופא לא כי אני פוחדת שיגידו עליי שאני אמא היסטרית, אלא אני פוחדת שיכניסו לי פחדים עוד יותר גדולים... בינתיים מעדיפה לתת לזמן לעשות את שלו ומקווה שיהלי עצמה תרגיע אותי (עד הפחדים הבאים) ומניסיוני עם ילדיי הגדולים אני כבר דואגת כשהם יוצאים (למרות שבינתיים הם עוד לא לוקחים את האוטו... קרן יקירתי, כמה טוב לראות אותך. אני זוכרת כמה אור הוציא לך בזמנו את המיץ, ואני זוכרת שגם אני דאגתי כשראיתי אותו, כמה נפלא לשמוע שהכל בסוף הסתדר. בינתיים כדברייך, אני אוהבת אוהבת אוהבת, אבל הפחד קיים ברקע בהחלט. נשיקות לגאון הקטן וגם לך.