חרדה מכסף

[תמר דגן 1]

מחשבות כפייתיות

שלום לך המקלדת שלי

הכינוי המקביל שלך, מוכרחים להיות שמח, חושף מעט מהמאבקים הפנימיים שלך בנוגע לנושאים שונים, כולל בנושא הכסף.

אתה יודע בהגיון שאתה מגזים באנרגיה שאתה משקיע בחסכנות, ואתה מודע למחיר הכבד שאתה משלם על כך, עד כדי אבדן בן זוג, אבל אינך יכול להשתחרר מהמשפטים המהדהדים בראשך, הדנים אותך לגף חובה ומענים אותך.

ברמה הפרקטית, אני חושבת שהעצה של דניאלבן מצוינת. מעבר למה שאתה מחליט לשים בצד כל חודש - תרשה לעצמך "לבזבז" ככל העולה על רוחך. פעם זה יהיה על מסעדה ופעם על מוצר שאתה לא ממש זקוק. אם תצליח לעשות זאת, זה עשוי לגרום לך להרגיש יותר חופשי, ספונטני וזורם, ו-להיות שמח.

בחודש הבא, אם תרגיש שממש הגזמת בפזרנות, אתה יכול להחליט לשים יותר כסף בצד, לחסכון. לחילופין, אם תרגיש שלא חיית בכלל, שים קצת פחות, ותקדיש קצת יותר לחיים בהווה.

ברמה היותר עמוקה, להשתחרר מהמחשבות הכפייתיות, או ללמוד לחיות לצידן מבלי להיות מחויב להקשיב ולציית להן - איני רואה דרך אחרת מאשר להקדיש לזה זמן בטיפול, למרות שמבינה שאתה והמטפל צריכים לעשות בחירה וסדרי עדיפויות בין הנושאים השונים.

ב-ה-צ-ל-ח-ה!!!

 

[המקדלת שלי]

חשבתי על זה. אבל קשה לעבוד על עצמי

הרי גם אם וירטואלית אגיד אני חוסך x ואת השאר מבזבז.

עדיין בפועל אני ארגיש שגם אם קבעתי x אני לא חייב לבזבז יותר מזה. ותמיד אוכל לשכנע את עצמי -טוב, חסכת יותר ממה שרצית. תוסיף את זה לחסכון.

 

[תמר דגן 1]

התנהלות פיננסית שקולה

שלום לך nate

אני לא רואה שום בעיה בהתנהלותך הפיננסית, כפי שתיארת אותה.
היא נשמעת לי שקולה והגיונית, תואמת מציאות ולא חרדתית או כפייתית.
את כן מרשה לעצמך הוצאה מפנקת מידי פעם, שאיננה בסל ה"חייבת", כפי שתקציבך מאפשר. נשמע שאת חיה על גבול הכנסותיך, ומתנהלת נכון מאוד בהתאם לכך.
את משתדלת לא להיעזר בהורים אם אינך חייבת, וגם זה בעיני ראוי להערכה.
נשמע שאת הוצאותיך את מכלכלת בתבונה, ואם תרצי לחיות חיים יותר מפנקים, תצטרכי למצוא דרך להגדיל את הכנסותיך.

כל הכבוד!!!

 

[המקדלת שלי]

תודה. תגובה מאוד מחכימה.

אני לא יודע לענות על השאלה האחרונה שלך. באמת אפשר להפריד?

אם אני מתאמץ לענות אני חושב שהתשובה היא שתחושת ההנאה נבלעת בתחושה הלא נעימה שההוצאה מביאה איתה. אני לא אוהב שיש לי יותר ממה שאני צריך. גם בארון- אני אוהב למסור בגדים וספרים לפני שאני מכניס חדש.

 

[המקדלת שלי]

הדברים שרשמת הם בדיוק מה שהמטפל שלי אומר

להבין שזה מורכב. לא לחפש פתרון בית ספר.
אני לפעמים תוהה אם זו תשובה גנרית שהוא נותן לכולם?


הבעיה שאני לא מצליח ליישם. זה אמורפי לי מדי.
איך ליישם את העיצות המועילות שלך?

 

[המקדלת שלי]

לשאלתך

״איך מתבטאת החרדה אחרי שאתה מוציא כסף?
האם יש לך מחשבות טורדניות בדברים שלא קשורים לכסף?״

לדוגמא:
קניתי משקפי שמש. הגעתי הביתה והתחלתי להתייעץ עם כל העולם ואחותו אם הם מספיק יפים או שהייתי צריך לקחת דגם אחר במחיר הזה.

או לחילופין עברתי 2 חניות משקפי שמש לפני שקניתי זוג. לבדוק. למדוד. לצלם. לשאול. הכל בחרדה שמא אקנה לא נכון. שאוציא כסף לא טוב.

 

[המקדלת שלי]

תודה רבה, אם אנסה לענות:

זה בעיקר ״אני לא אעשה את הטעיות של חברים שלי שאוכלים כל היום במסעדות יוקרה, אבל מתבכיינים שאין להם כסף לשכ״ד״.

או מה יהיה אם יפטרו אותי מהעבודה. או לא חבל על משכנתא שאני צריך לשלם וכל שקל שאני לא מכניס לשם צובר ריבית דה ריבית״.

או אני גם ככה צריך לחסוך כסף לפונדקאות וכל שקל חשוב.
או אני לא זוג הטרוסקסואלי רגיל, המדינה לא תומכת בי בזכאות למשכנתא מוזלת. אין לי בן זוג עם משכורת שנוכל יחד לקנות דירה או לשלם לפונדקאות.

הין להורים או לאחים כסף לתמוך. אז כמה שווה הכסף שאני מוציא?

ובעיקר- לא רוצה לצאת פראייר. כי אני מוצא כסף. בבורסה. בחיי היום יום. יש לי חשש שאנשים ניצלו אותי בעבר. לקחו נהנו מהעזררה שלי אבל לא החזירו כשהייתי צריך בעצמי.

 

[תמר דגן 1]

כל הוצאה כספית מעוררת חרדה

שלום לך nate

אכן לא הבנתי מהפוסט הראשון שלך, שאת סובלת מחרדה סביב הוצאת הכספים, והתרשמתי שהחשש להוציא כספים מיותרים, תואם את המציאות הכלכלית בה את נתונה. אני מבינה עתה שאת אכן שקולה ואחראית בניהול חשבונותיך, אולם בכל זאת סובלת מחרדה סביב כל הוצאת כספים.
הגבול בין זהירות ראויה לבין חרדה הוא דק, ורק את יודעת מהי החוויה האמיתית.

היות ואת מתארת פחדים שחלחלו בילדות, יתכן ששווה לעשות עבודה טיפולית ממוקדת קצרה בפחדים הפיננסיים שהוחדרו בך בילדות.

יתכן שלך, בשונה מהמקלדת שלי, דווקא כן יתאים אימוץ מנטרה מרגיעה כלשהי, כגון: "הכל בסדר, אני מתנהלת היטב במסגרת התקציב שלי... "/ "אני יכולה להירגע, אני שקולה ואחראית..."/ וכדומה.

קשה ליעץ, כשיודעים כל כך מעט עליך ועל הבעיה.
כפי ששאלת את המקלדת שלי - איך נראית החוויה לפני, ואיך אחרי ההוצאה?

 

[תמר דגן 1]

מחשבות טורדניות

שלום לך nate

ראשית, אין כל בקשה לפרט בפורום יותר ממה שאת בוחרת לעשות.
כמובן שמיעוט מידע מקשה על מתן תשובה מדויקת, ולעיתים אפשר לפספס, כפי שקרה לי, אבל זה בסדר גמור, כל עוד מבינים שזה עלול לקרות ולא נפגעים מטעות בהבנה של מי שמנסה לסייע.

אחת השיטות המקובלות היום להתמודד עם מחשבות טורדניות, היא להכיר בקיומן, להבין שאלו מחשבות טורדניות ולכן אין צורך להאמין למה שהן מספרות לנו על עצמנו, וגם לא להתווכח איתן, אלא ולחיות לצידן (גישת ה ACT).

עושה רושם שאת פועלת בכיוון זה באופן ראוי להערכה.. ברור שהתחושה היא של הצלחה חלקית, כי המחשבות עדיין קיימות, והן מטרידות. אבל זה הטוב ביותר שאפשר לעשות כל עוד המחשבות קיימות.

כמובן שסיוע מקצועי יכול לקדם אותך מהר יותר ורחוק יותר, עם פחות סבל.

 

[מוכרחים להיות שמח4]

ברגע שהגבולות המספריים האלה יהיו לך מול העיניים

זה העניין, לפי ההשקפה שלי אין גבול דמיוני לכסף שאפשר לחסוך.

אני בחור גיי. רווק.
אני מאמין שאצטרך לקנות דירה לבד. כל שקל שאצטרך לקחת בהלוואה/משכנתא - ישאבד אותי לריבית דה ריבית נושכת לשנים ארוכות. אז איזה גבול אפשר לשים פה? אם אני יכול להקטין את המשכנתא ב x שח. למה לא להקטין ב x+y שח?


חוץ מזה, נושא המחיר של הפונדקאות תמיד מרחף שם ברקע. אם אביא ילד כך אצטרך לחסוך חצי מליון שח. אז איפה הגבול בחסכון? שוב- כמה שיותר הון עצמי יאפשר לי לשלם את הדברים הגדולים באמת (דירה, ילד) עם הלוואה (ולכן גם ריבית) מנמליים.

כך שהשיטה שאת/ה מציעים היא נחמדה- אבל היא לא תשפיע עלי.

 

[המקדלת שלי]

״אך על אלו למדתי להשתלט ולהעלים די מהר.״

אשמח לשמוע כיצד. מה הדרך שלך?

אני חושב שפיסית אני בעיקר מרגיש חום ברקה של הראש. אולי חימום ורידים כי אני כועס על עצמי.
אני לא זוכר סממנים פיסיים. אשים לב בפעם הבאה (בתקווה שלא תחזור בקרוב בכלל)

 

[תמר דגן 1]

לחילופין, יתכן שיהיה נכון יותר וקל יותר להגדיר סכום לבזבוז

 

[המקדלת שלי]

להשתחרר מהמחשבות הכפייתיות, או ללמוד לחיות לצידן מבלי להיות

זה משפט המפתח. אנסה לדבר על זה עם המטפל. האם זה הגיוני לחשוב יחד או לבקש (ממך, ממנו או ממני ביחד איתו) דרך פעולה כשלהי. צעדים באיזה אלגוריתם. או מנטרות חוזרות כדי ״להשתחרר מהמחשבות הכפייתיות, או ללמוד לחיות לצידן מבלי להיות מחויב להקשיב ולציית להן״ באופן כללי?

״מעבר למה שאתה מחליט לשים בצד כל חודש - תרשה לעצמך "לבזבז" ככל העולה על רוחך.״
תודה לשניכם על העיצה. זה מצחיק כי כדאי לי לתכנן להיות ספונטני כל חודש. אירוני.

כפי שרשמתי, זה יהיה קשה לי שזה יעבוד עבורי. כי גם אם אציב יעד לחסוך X כל חודש, אני תמיד דה פקטו יכול להגיד- איזה יופי- אתה יכול לחסוך יותר ממה שתכננת. כי אין לי רצון או צורך פנימי לבזבז.
נניח אם הייתה דיאטה והייתי מקציב לעצמי כמה מתוקים בסופש. הייתי עומד בזה כי יש לי צורך לאכול מתוק לפעמים אז אני ״מבלה״ לא בכח.

מה שמדבים זה שקבלתי פה תגובות של אנשים שמחזקים את הדרך שלי. זו הבעיה שלי- שאני גם חושב שהדרך שלי נכונה. עובדה שיש בלוגים וכתבות בחדשות כל הזמן על כמה זה אסון לצרוך באימפלוסביות. כמה זה מוביל להיפך מחופש כלכלי.


היית מגדירה את זה ב OCD? התנהגות חרדתית? או הגדרה אחרת?

 

[לאורה101]

אם היה לי כובע הייתי מורידה אותו לכבודך!!!

אני חושבת שאתה פשוט נפלא ודי מקנאה בך. במיוחד זה שאתה מפנה מהארון לפני קניית דברים חדשים.
הלוואי ואני יכולתי לעשות זאת. לדוגמא אצלי זה בדיוק הפוך ממה שתיארת אני נכנסת לחנות וקונה משהו ורק אח"כ מייסרת את עצמי למה לא בדקתי במספר חנויות אחרות וישר קניתי. אני מתנהלת כלכלית די דומה להורייך ומאד לא מרוצה מזה.
לדעתי מה שתמר כתבה זוהי נקודת המפתח, כלומר ההתנהלות שלך היא מצויינת ורק ההתלבטות, הייסורים וההלקאה העצמית המלווה בכך היא היותר בעייתית.
אל תקשיב למה שאומרים מסביבך על זה, לדעתי הם פשוט מ ק נ א י ם, מקנאים ושוב מקנאים בך. אתה זה שמתנהל נכון, אם כי יש מקום להרפות קצת מהחששות, אולי על ידי שכנוע עצמי חיובי.
&nbsp

 

[המקדלת שלי]

למה לדעתך המצב שלנו שונה? ״יתכן שלך, בשונה מהמקלדת שלי,״

 

[מוכרחים להיות שמח4]

חרדה מכסף

אני מוציא כסף. אני חי. מטייל. אוכל. שוכר דירה.
אבל רב ההחלטות שאני מקבל הן על בסיס כמה זה יעלה לי.
אני מחפש תמיד פתרון אופטימלי ביחס בין כסף-תמורה.

הזוגיות האחרונה שהייתה לי אפילו התפרקה בגלל זה (אחת הסיבות).
לכל דבר חפשתי קופונים ומבצעים. קונה רק בסוף עונה. מחפש יעד לחול לפי מחיר הכרטיס. שוכר דירה בת״א אבל עם שותפים בלי סלון.
אני הולך לטיפול פסיכלוגי. מנסה לעבוד על זה. חשבתי שזה עבר לי.
אבל השבוע שוב הייתי צריך לקנות משהו וקבלתי שיתוק מלחשוב ולחשב כמה אני מקבל בתמורה לכסף שלי והאם זה הפתרון הכי טוב (מדובר בארוחת צהרים במסעדה, לא בקנית דירה).
אני כועס ומלקה את עצמי על כל 100 שח שהולכים כי לא חקרתי מספיק לעומק. ולפעמים גם על שקלים בודדים אני מתייסר.
הכל התחיל מהבית. ההורים תמיד חיו במינוס. אבל בדיסונד קשה בזבזו כאילו אין מחר. אמרו לנו שאין ואנחנו במינוס נוראי שאין כבר פאשרות להגדיל, אבל נסעו אתנו לחול וקנו לנו 4 גיים בוי.

אני בתור בן בכור כנראה לקחתי את זה קשה מכל האחים שלי. תמיד חששתי שהאיומים של אמא ששוטר יבוא ויקח את כל הציוד שלנו יהיו נכונים.
הפחדים עוד גברו שהבנתי שההורים שלי ממשיכים להתנהג בצורה כלכלית לוקה. אין כסף, אבל הולכים למסעדה כל סופש שני. אין כסף אבל טסים לחול כמה פעמים בשנה. אין כסף אבל מנסים לארגן מלון לכל המשפחה באילת (ומבקשים ממני תמיכה כלכלית).
הם המשיכו שהבנתי שכל האחים שלי מתנהלים באותו אופן. מרוויחים מעט. מוציאים הרבה. לוקחים מההורים הכל. פירות ירקות. כלים. לא קונים בסופר. הכל מההורים.
אני רואה בתקשורת חדשות לבקרים כתבה על איך אנחנו דור אבוד. על זה שאנחנו מבזבזים יותר ממה שאנחנו בכלל יכולים לחלום עליו ולכן אנחנו נסתמך על ההורים עד יומם האחרון.
ואני פוחד. אני לא באמת קרוב למינוס. או לאפס. אבל זה רק בגלל שאני מעדיף לחסוך.
מצד אחד אני חושב שאני חי טוב. אני טס. מבלה. אוכל.
אבל מצד שני אני שומע ביקורת מכל הסביבה על זה שאני קמצן, סגפן. שהם לא מבינים איך אני חי ככה. ואני לפעמים עוצר וחושב- אולי הם מגזימים אבל אני צריך להתייחס למה שמעירים לי. מה גם שבאמת אני משתתק כשאני צריך לקנות משהו חדש. מתחיל עבודת מחקר ובדיקות מפה ועד סין רק שלא יעבדו עלי ורק שלא אוציא יותר ממה שצריך.

אני לא יודע אם זו רק חרדה. או גם תחושה של חוסר אמון בהרבה אנשים. הרבה חברים שניתלו אותי מבחינת לימודים ועזרה. אבל לא היו חברים להזמין אותי להיות חלק מהיצאות שלהם. דחיה חברתית.
יש הרבה גורמים. יותר ממה שניתן לכתוב בפוסט אחד.
אבל בגדול- יש לי חרדה מכסף. ממחסור בכסף. מזה שאוציא יותר ממה שאני צריך. שאצרוך כמו כל בני הדור שלי- סתם כי אפשר. ושינצלו אותי מוכרים וידפקו אותי במחיר.

אשמח לשמוע מכם התייחסות או אפילו איך אוכל לשפר קצת את רמת החיים שלי ולא להיות משותק מהחלטות כספיות.

כאמור אני מטופל אצל פסיכולוג. אבל לא תמיד יש לי זמן לדבר איתו רק על זה. וגם תמיד טוב וכיף לשמוע חו״ד נוספות

 

[נעמי טאובר]

הזמנה לאמץ את הצד החיובי בהתנהגות ההורים

שלום לך המקדלת שלי
בנוסף לניתוח המעולה והעצות של תמר- אני רוצה להוסיף היבט רגשי אפשרי:
ייתכן שכל כך התאמצת להתרחק מההתנהלות של ההורים שהדאיגה אותך וחשפה אותך לחרדות- שלא יכולת כילד להרשות לעצמך להכיר בחלק החיובי שבהתנהלותם. נדמה מתיאורך שהם ידעו היטב איך ליהנות מהרגע, ומהחיים. (הבעייה נוצרה כשלא ידעו לאזן זאת עם המציאות של מגבלות היכולת).
אתה לעומת זאת מתקשה ליהנות, גם כשכבר בחרת משקפיים למשל - אתה לא מפרגן לעצמך שבחרת היטב ושאפשר ליהנות מבחירתך. אך יש תקווה! אתה כן נהנה ממתוקים בעיתוי שאתה מרשה לעצמך, אולי תוכל ממרחק הזמן לחשוב באופן סלחני ומאוזן יותר על הוריך, ולזכור שהם רצו להנחיל לך גם הנאות ויכולת ליהנות, ושמותר לך, מפני שאין ספק שכבר למדת להתנהל באופן מחושב מעל ומעבר! תיקנת מעל ומעבר את מה שהיה חסר אצלם. ובמיוחד- כדאי לך לאפשר בילוי וקניות כאשר אתה בזוגיות ובן הזוג מציע. אתה לא חי בעבר, וכעת אין צורך לחשוד במי שמציע בילוי הכרוך בהוצאת כסף סבירה שידרדר אותך למצב מסוכן. זה בהחלט נושא ראוי לטיפול בכל גישה שהיא.
בהצלחה!

 

[המקדלת שלי]

מכירה את הבלוג של הסולידית?

היא כל הזמן מנקרת לי במחשבה.

בחורה שהחליטה לצרוך הרבה פחות מהסביבה. לחסוך ולחיות בבטחון כלכלי גדול מאוד.

אין לה מונחים כמו ״מגיע לך״. ״תאפשר לעצמך״.
הכל מנוהל מאוד אפקטיבי במסגרת תקציב. ואין מותריות.

 

[meidadc]

לדעתי האישית בלבד

לא היתי מכנה את מה שאתה חווה כ"חרדה". חרדה היא אבחנה קשה שפגיעה משמעותית בתפקוד היא אחד הקריטריונים. אם יש משהו שמטריד אותך, אבל אתה עדיין יכול להמשיך לתפקד - אז זו לא חרדה.... אלה החיים!

אני באמת חושב שאתה "עוף מוזר" בתוך חברה מודרנית שמקדשת בזבזנות ואוברדראפט. אני גם יכול להבין למה בנות זוג מסויימות עשויות להרתע מהתנהלותך,אבל אם אתה שואל אותי, אז אתה הנורמאלי והאחרים הם לא...

 

[המקדלת שלי]

בכל מקרה התחושה של השיתוק, מדרדרת את רמת החיים שלי

אין קניה אימפלוסיבית. אני בוחן כל מוצר.
אני כועס על עצמי אם קניתי ביוקר. או שקניתי משהו שלא באמת היה נחוץ לי.

אני חושש לצאת למסעדות יוקרה, למרות שעובד בהייטק.
הבן זוג האחרון שלי נפרד ממני בגלל קטעים כאלה.

תמיד במסעדות חפשתי לפי עסקיות או קופונים.
אני מבין שהוא רצה ספונטניות. ואני גם תומך במה שהוא רצה. אני קיצון כנראה.

אפילו סרטים כוונתי בדכ ל1+1. אני באמת התשתי אותו.


איך מאזנים? איך מוצאים את האמצע בין פזרנות לחסכנות
ואיך מוציאים מהראש את הקולות של ההורים, האחים והחברים על כמה אני לא בסדר וסגפן?