חרדה לקראת הבאות

[נס לי לשעבר]

ואני שמחה שהיו לי ביציות דפוקות

וחבל שאתן לא רואות את היום יום שלנו ,יש לי מהממת בת שלוש ,להגיד משהו שאולי יזעזע אתכן ,אני שמחה שהיו לי ביציות דפוקות כי לולא זה לא הייתי פוגשת את האהובה שלי ,מי בכלל חושב על זה ,כשאני באה לקחת אותה מהגן היא רצה אלי אמא !!!אמא!! נפלה לי זכות גדולה להביא את הנשמה שלה לעולם ,את הנשמה הטהורה והיפה הזו .

 

[מאמינקה2]

לא מזעזע, מרגישה כמוך

 

[מאמינקה2]

אני חושבת

שהנשים שפחות התחברו או שלקח להן זמן להתחבר הן לא סתם אלה עם התאומים.
וזה לא קשור לתרומה או ביציות גנטיות.
מכירה מישהי עם תאומים מביציות שלה שלא התחברה אליהם בחודשים הראשונים.
הטיפול בתאומים לא קל, לא ישנים בלילות, רצים מאחד לאחד וזה מלווה ברגשות אשם שכל פעם שמחזיקים אחד, השני נשאר בעריסה.
בגלל שכל כך עסוקים בטיפול בהם ועייפים, הכל טכני בהתחלה (מדברת על חצי שנה ראשונה) , עובדים על אוטומט, ולכן לפעמים זה מרגיש שאין חיבור.
אבל לאט לאט כשנרגעים מתחילים להרגיש את החיבור.

 

[איילת ר]

מאחר ואני מכירה את מיה ואת התאומים מאוד מאוד יכולה להבין אותה....אני ממש לא חושבת שאצלה זה קשור לתאומים ולהריון וללידה הלא קלים...

 

[מאמינקה2]

כן אבל לא דיברתי על הריון ולידה

 

[בטנונית]

לי יש בת אחת (תרומה כפולה) ולקח לי המון זמן להתחבר אליה.

היא שונה ממני בצבעים ובמראה, וזה ממש לא מזיז לי כיום. היא מדהימה ויש בי צד שככ שמח
שחיכיתי עד גילי המופלד כדי לקבל אותה כבתי. אני מודה לה כל לילה שבחרה בי כאמה.
איני חושבת שיש חשיבות למס הילידם שנולדים, אלא לתהליכים פניממים ולתפיסת עולם.
אותי "חינכו" שיש עקרות ויש פוריות, והנה אני על אף עקרותי זכיתי להיות אם, וזה העלה
את הצורך לבחון מחדש את כל תפיסת עולמי לגבי אמהות. זה העלה המון קשיים, עצב, כעס
ושאר תחושות, אבל בסופו של דבר סיימתי לעכל את המציאות הסבוכה, ואני אוהבת אותה
אהבת נפש ולא מרגישה לשבריר שניה שהיא לא "שלי".

אנקדוטה: היום בגינה פגשתי אמא בגילי עם תינוקת. דיברנו. הסתבר שהיא מבוגרת ממני,
ולי ישר היה ברור שזו תרומת ביצית. היא אמרה שבתי מאוד דומה לי, ואז הסתבר שהיא עברה
תהליך פונדקאות ולא חוותה הריון. הילדה באמת דומה לה, אבל מי יודע? )

 

[מאמינקה2]

קודם כל, אני שמחה שהיום את כן מחוברת אליה

כתבת שלקח לך המון זמן להתחבר אליה.
האם זה בגלל שהיא מתרומה או בגלל שהיא שונה במראה והצבעים?
כלומר, אם היא כן היתה דומה לך במראה את חושבת שהיה חיבור עם לידתה?

 

[נועם1003]

מקווה שלא אעליב פה אף אחת

אני חושבת על זה ככה: לו היו מביאים לי כלבלב קטן לגדל, גם הייתי מתאהבת...והוא לא דומה לי (אני מקווה). אז מה הבעיה להתאהב בילד גם אם הוא לא דומה לי?

 

[איילת ר]

זה לגמרי שונה... אני יכולה להתאהב בכלב אבל אף אחד לא יחפש את הדמיון שלו אלי ואל המשפחה שלי. הסביבה מתעסקת בזה המון וגם אנחנו
אני מוצאת את עצמי מסתכלת על האצבעות המתוקות שלה ותוהה לשל מי הן דומות
ואני מטורפת עליה ומודה לאלוהים בכל בוקר על המתנה האדירה שקיבלתי והכניסה אור כל כך גדול לחיי
ועדיין זה קיים שם כי זאת לא דרך הטבע.

 

[נועם1003]

התייחסתי רק

לחיבור שלי ליצור החי הזה שלפני, לא לשאלות האחרות שברור שהן קשורות ומשפיעות גם. באותה מידה שאפשר להתאהב ולהתחבר לילד נכה ומעוות (להבדיל מהדוגמה שלי) על אף תגובות הסביבה.

 

[מאמינקה2]

לא חושבת שזו הסיבה לחיבור המאוחר

אצלנו התאומות לא דומות לנו בכלל והרבה אנשים מעירים לנו על זה, והרבה מתעסקים במראה ומחפשים דימיון.
אפילו כמה אנשים זרקו את המילה תרומה וניסו לראות את התגובה שלי.
ואת יודעת מה, זה לא גרם לי או לבן זוגי לחוסר חיבור לתאומות או לקושי כלשהו.
פשוט לא התייחסנו , זה עבר על ידינו והתעסקנו בעיקר.
לדעתי יש פה משהו אחר, כמו שבטנונית כתבה.

 

[אשלי זוהר]

האהבה שלי לכלב שלי גרמה לי להבין את זה לפני שהייתי בהריו

כולם היו בטוחים שכשאלד אמסור את הכלב וברור שלא.
הוא היה הילד הראשון והתינוק האח הצעיר.
אני דרך אגב התחברתי מייד לתינוק - ואני מכירה הרבה נשים צעירות מהריון ביולוגי רצוי שהתקשו להתחבר בהתחלה, זה נורמלי. אבל בחודשים הראשונים כאשר התגובות של התינוק אליך מתונות (הרופאה אמרה לי תראי איך הוא מזהה אותך ומרגיש בטוח אצלך. אני לא הבחנתי שזה שונה מאצל אחרים) - כשחזרתי מהעבודה התינוק חייך אל הכלב היה נרגש וקיבל אותי בכשכושים נסערים. כמובן שהתגובה היא יותר כלפי מי שממש רוצה אותך לעומת מי ששמח אליך אבל סבבה לו לגמרי להיות עוד בידיים של הסבתא. תוך כמה חודשים התגובה שלו יותר ברורה ומוחצנת ואז אף אחד לא יכול לעקוף אותו בקבלת היחס. באהבה ברור שלא.
אבל עדיין תינוק שעדיין לא מראה את הקשר שלו כלפיך, + התשה לא נורמלית + הצפה הורמונלית - יש כאלה שבהחלט לא מתחברות בהתחלה. העניין שאנחנו ישר חושבות אוי זה בטח כי הוא תרומה. לא, סתם כי אנחנו נשים. אם זה קל זה עובר, ואם יותר קשה - זה עלול להיות דיכאון אחרי לידה - זה דבר שקורה בלי קשר ורצוי ואפשר לטפל. לא צריך רגשי אשמה. אבל באמת שזה לא קשור לתרומה. כי נגיד שהוא לא הילד שלך - מי יכולה להיות האמא שלו?

 

[totit8]

עכשיו אני לחוצה עוד יותר

אבל מאמינה שאף אחת מכן לא היתה מוותרת על מה שיש לה היום.

 

[מאמינקה2]

מסכימה איתך

 

[totit8]

ומה עם הבעלים?

איך הם קיבלו את כל העניין? האם הם התחברו לילד/ה מהרגע הראשון? בכל זאת זה ילד ביולוגי שלהם...
&nbsp
&nbsp