חרדה חברתית
טוב נדמה שדשתי בעניין הזה רבות, ולא מצאתי תשובה הולמת לבעיה שלי.
יש לי בעיות של חרדה חברתית ממש מינורית, כלומר לא איזה משהו בשמים, אלא, שאני במיוחד בא לדבר עם אנשים זרים, אני מתרגש, או שאני צריך לדבר ליד קהל, אני ממש לא מסוגל לעשות את זה, אני לחוץ ומתנשם כבד. אבל אני מסוגל לצאת מהבית, ללכת לקנות דברים שאני צריך, לשאול שאלות קצרות את המוכרת וללכת מהר, אבל נגיד, לפתח שיחות אני ממש מפחד. בעברי וגם היום סבלתי מדימוי עצמי נמוך, היום זה הרבה יותר טוב, אני לא חושב שאני האדם הכי מושך בעולם, אבל אני בהחלט בחור יפה (מה שפעם חשבתי שאני מפלצת וטופלתי בכדורים) , חכם ונבון אם כי מאוד תמים אז יש שיפור.
בצבא נשרטתי... הייתי סגור מאוד בהתחלה, ונפתחתי רק לסוג אנשים מסוים, שהם יותר חנונים ושקטים כמוני. הסתרתי סוד שנים רבות, שאני הומוסקסואל, ובצבא לא הצלחתי לשתף או לצאת מהארון רק בסוף בפני קומץ אנשים שידעתי שאפשר לסמוך עליהם. וזה די השתלט עלי והפחיד אותי שידעו עלי. הייתי ניראה מתוסכל הרבה פעמים, ואנשים שאלו, למה אתה ככה? למה אתה כזה מדוכא? למה אתה שבור? למה למה למה? (שנאתי את השאלה הזאת כל כך, וגם היום אני שונא אותה!) כי בפנים הרגשתי שהכל רגיל (בסדר כניראה שלא, אבל רגיל כן)... והיום פיתחתי איזה חרדה שאנשים חס וחלילה לא ישאלו אותי "למה אתה ניראה כזה שבור?" כי אני רוצה להיות אדם שמח ומזמין, אבל השאלה הזאת סותרת את זה לחלוטין... ואז התחלתי לפתח איזה פחד מאנשים (החרדה החברתית הזאת) שחס וחלילה לא ישאלו אותי את זה, או יסתכלו עלי, כי אז אני אראה מכוער, ולא מזמין (זה נשמע מטומטם, אבל זו האמת). יתרה מזאת, בצבא אנשים בניגוד לרצוני, התעניינו הרבה פעמים בחיי המין שלי (בכל זאת קרבי), ובבחורות שמעולם לא היו לי, ונאלצתי לשקר לא פעם. ואני לא יודע לשקר, וכמובן שהבינו שאני הומו, אבל מעולם לא דיברו על זה בפומבי... אלא צחקו, או זרקו עקיצות שממש נעלבתי מהם. כשאני חושב על זה היום, כל השאלות האלה, שנשאלו בניגוד לרצוני, היו ממש הטרדה על רקע מיני, "דה פקטו"! ככה שעם הזמן, כבר נמנעתי מלקיים שיחות עם אנשים, לא הייתי מסוגל, וגם היום אני לא מסוגל לשבת נינוח עם אנשים, ולהתחיל דו שיח, כי אני מפחד שזה יגלוש לנטייה המינית שלי, שאני כל כך מקפיד לשמור עליה רק לי. ותאמינו או לא, תמיד, אבל תמיד (!) זה גולש לנושאים האלה. שפשוט אני נתקל במבוכה שאין כדוגמתה ואין לי מושג איך לענות. לא מסוגל להגיד, "שמע אחי, הלוואי והייתי יודע איך זה, אבל אני הומו"... אני לא יודע איך תהיה התגובה, אני לא יודע מה יעשו לי, אבל לא בא לי להיות הבחור שהוא המושא ללעג (למרות שאולי כבר עכשיו אני מושא לתמיהה או ללעג). חשוב לציין שההורים שלי וכמה חברים יודעים שאני הומו, והם קיבלו את זה ממש טוב, ולא היה משנה להם)... אבל איכשהו בסביבה מאצ'ואיסטית, קשה לי לדמיין את עצמי, מוצהר אל מול כל הקבוצה. אני לא מסוגל לצחוק על זה אפילו. היום אני עובד בסביבה גברית מאוד, שהיא מאוד מאיימת עלי (מאז ומתמיד נרתעתי מלהיות בסביבת גברים, גם בשיעורי ספורט עוד בחטיבת ביניים, תמיד הסתובבתי עם הבנות, אף פעם לא עם הבנים, לא יודע, לא הרגשתי מספיק גברי וראוי כדי להיות שם כניראה, ואני מודע לעצמי יותר מדי, אז אני מבין מאיפה זה יכל לנבוע... זה גם חוסר הביטחון שלי, והדימוי הנמוך- "אני פוגע בקבוצה"... זה מה שאמרתי לעצמי הרבה פעמים בלבד בעודי ילד, וזה חילחל עמוק) סבבה, אני מבין את זה, אבל איתי בשכבה היו הומואים מוצהרים היום, שכן שיחקו עם הבנים כדורסל, וכדורגל, ונפתחו אליהם, ולא הייתי מנחש לעולם שהם הומואים. ואני הייתי ממש סגור בעצמי יושב תמיד בצד ונמנע מלהגיע לשיעורים האלה, תמיד באמתלה של "יש לי פחד מכדורים, כשהייתי קטן, בעטו בי כדור לגרון בטעות, ונחנקתי מזה" (שאגב זה סיפור אמיתי לחלוטין)
בכל אופן, לצערי התדרדרתי לאלכוהול, ואני מוצא את השחרור שלי בבירות ובוויסקי. כל יום עבודה בבוקר, ממש לפני שאני מגיע לקבוצת העובדים שאני איתם, אני שותה חצי ליטר בירה כדי להשתחרר. חשוב לציין שיש שם אנשים שאני ממש מרגיש מאויים מהם, וכשאני מדבר איתם, הקול משנה טונים, ואני נלחץ, כי הם ערסים צעקניים כאלה, שלוחצים ואוהבים לחפור ולשאול שאלות... ככה גם במקומות בילוי, אני שותה...
כשאני הולך למספרה, אני שותה אלכוהול לפני ועוד באירועים משפחתיים ושאר מיני דברים. אני מתנה כל דבר באלכוהול, וזה לא נורמלי! אני לא רוצה לאבד את עצמי ואת השפיות שלי. ואני רוצה להתחיל לפרוח, לשמוח אבל הפחד ממה יגידו או יחשבו עלי, מהדהד לי בראש, ולא נותן מנוח. מקומות עבודה אין מה לדבר, אני מחליף כמו גרביים , חייל משוחרר: עבדתי שבועיים במחלבה, אחר כך שבוע בדלק, ועכשיו בפארק מים.(עכשיו אני במקום עבודה שבו אחי, מנהל עבודה, אז הוא מסדר אותי, אבל עדיין, אני לא מסוגל להתחבר אל האנשים שם, לא מסוגל להשתחרר. קשה לי, זה מאיים עלי) האווירה הגברית הזאת שמאיימת כל כך, ואני מרגיש שאני עוד רגע אומר לו שאני לא מגיע יותר (אבל אחר כך מתחילות הדאגות על הכסף שיורד, ואיפה אני לעומת עוד אנשים בני גילי, כמה שהם התפתחו ואני עומד במקום). כמו שאמרתי אני לא מסוגל להיפתח לאנשים ברמה הכי קטנה, לא מסוגל להשתחרר.הפאראנויות שאני מאכיל את עצמי, שכולם מסתכלים עלי לא מרפות. ואין לי מושג איך אני יוצא מהמבוי הזה שנכנסתי אליו. אבל ביטחון עצמי נמוך, ודימוי נמוך, אלה בעיות שמאז ילדותי היו קיימות, ואפשר להגיד הכל, היו עליות ומורדות ועליות שוב, אבל הבעיות הללו לא נפתרו מעולם. והם שורש כל רע בחיי. יש לי פסיכולוג שהייתי אצלו בעבר, ואני ממש רוצה להתחיל טיפול איתו CBT, הוא הוריד לי מחיר ב50 שקלים, אבל עדיין אני זקוק לעזרת אבא שלי. שאני מפחד לבקש ממנו עזרה, כי הוא רוצה שהכל ייפתר כבר, ועכשיו לבוא אליו בבקשה כזו, תחזיר אותו לימים עברו, שבהם הוא מימן לי פסיכיאטרית ופסיכולוג, וזה היה עסק יקר (אם כי שווה מאוד מבחינתי, כי הייתי שלו ונינוח). הוא אדם משימתי מאוד, ואם אני אבוא אליו בבקשה כזאת, הוא יגיד: אבל "היינו אצל פסיכולוג כבר, אז מה עוד פעם?!" אני מכיר את התשובה הזאת. ואני משתף אותו במה שקורה לי, ככה שהוא די מתכחש לעניין, שהביטחון שלי ירוד, ומנסה שלא לחשוב למה אני מחליף עבודות כל כך הרבה. הוא אדם קשוב, נבון, ומבין עניין. ככה שלהגיד שהוא לא יודע או לא מבין מה קורה לי, זה שקר רע. הוא פשוט לא רוצה לתמוך כספית כניראה. אני מצוי בין הפטיש לסדן מלא לבטים וסתירות. מה לעשות?
טוב נדמה שדשתי בעניין הזה רבות, ולא מצאתי תשובה הולמת לבעיה שלי.
יש לי בעיות של חרדה חברתית ממש מינורית, כלומר לא איזה משהו בשמים, אלא, שאני במיוחד בא לדבר עם אנשים זרים, אני מתרגש, או שאני צריך לדבר ליד קהל, אני ממש לא מסוגל לעשות את זה, אני לחוץ ומתנשם כבד. אבל אני מסוגל לצאת מהבית, ללכת לקנות דברים שאני צריך, לשאול שאלות קצרות את המוכרת וללכת מהר, אבל נגיד, לפתח שיחות אני ממש מפחד. בעברי וגם היום סבלתי מדימוי עצמי נמוך, היום זה הרבה יותר טוב, אני לא חושב שאני האדם הכי מושך בעולם, אבל אני בהחלט בחור יפה (מה שפעם חשבתי שאני מפלצת וטופלתי בכדורים) , חכם ונבון אם כי מאוד תמים אז יש שיפור.
בצבא נשרטתי... הייתי סגור מאוד בהתחלה, ונפתחתי רק לסוג אנשים מסוים, שהם יותר חנונים ושקטים כמוני. הסתרתי סוד שנים רבות, שאני הומוסקסואל, ובצבא לא הצלחתי לשתף או לצאת מהארון רק בסוף בפני קומץ אנשים שידעתי שאפשר לסמוך עליהם. וזה די השתלט עלי והפחיד אותי שידעו עלי. הייתי ניראה מתוסכל הרבה פעמים, ואנשים שאלו, למה אתה ככה? למה אתה כזה מדוכא? למה אתה שבור? למה למה למה? (שנאתי את השאלה הזאת כל כך, וגם היום אני שונא אותה!) כי בפנים הרגשתי שהכל רגיל (בסדר כניראה שלא, אבל רגיל כן)... והיום פיתחתי איזה חרדה שאנשים חס וחלילה לא ישאלו אותי "למה אתה ניראה כזה שבור?" כי אני רוצה להיות אדם שמח ומזמין, אבל השאלה הזאת סותרת את זה לחלוטין... ואז התחלתי לפתח איזה פחד מאנשים (החרדה החברתית הזאת) שחס וחלילה לא ישאלו אותי את זה, או יסתכלו עלי, כי אז אני אראה מכוער, ולא מזמין (זה נשמע מטומטם, אבל זו האמת). יתרה מזאת, בצבא אנשים בניגוד לרצוני, התעניינו הרבה פעמים בחיי המין שלי (בכל זאת קרבי), ובבחורות שמעולם לא היו לי, ונאלצתי לשקר לא פעם. ואני לא יודע לשקר, וכמובן שהבינו שאני הומו, אבל מעולם לא דיברו על זה בפומבי... אלא צחקו, או זרקו עקיצות שממש נעלבתי מהם. כשאני חושב על זה היום, כל השאלות האלה, שנשאלו בניגוד לרצוני, היו ממש הטרדה על רקע מיני, "דה פקטו"! ככה שעם הזמן, כבר נמנעתי מלקיים שיחות עם אנשים, לא הייתי מסוגל, וגם היום אני לא מסוגל לשבת נינוח עם אנשים, ולהתחיל דו שיח, כי אני מפחד שזה יגלוש לנטייה המינית שלי, שאני כל כך מקפיד לשמור עליה רק לי. ותאמינו או לא, תמיד, אבל תמיד (!) זה גולש לנושאים האלה. שפשוט אני נתקל במבוכה שאין כדוגמתה ואין לי מושג איך לענות. לא מסוגל להגיד, "שמע אחי, הלוואי והייתי יודע איך זה, אבל אני הומו"... אני לא יודע איך תהיה התגובה, אני לא יודע מה יעשו לי, אבל לא בא לי להיות הבחור שהוא המושא ללעג (למרות שאולי כבר עכשיו אני מושא לתמיהה או ללעג). חשוב לציין שההורים שלי וכמה חברים יודעים שאני הומו, והם קיבלו את זה ממש טוב, ולא היה משנה להם)... אבל איכשהו בסביבה מאצ'ואיסטית, קשה לי לדמיין את עצמי, מוצהר אל מול כל הקבוצה. אני לא מסוגל לצחוק על זה אפילו. היום אני עובד בסביבה גברית מאוד, שהיא מאוד מאיימת עלי (מאז ומתמיד נרתעתי מלהיות בסביבת גברים, גם בשיעורי ספורט עוד בחטיבת ביניים, תמיד הסתובבתי עם הבנות, אף פעם לא עם הבנים, לא יודע, לא הרגשתי מספיק גברי וראוי כדי להיות שם כניראה, ואני מודע לעצמי יותר מדי, אז אני מבין מאיפה זה יכל לנבוע... זה גם חוסר הביטחון שלי, והדימוי הנמוך- "אני פוגע בקבוצה"... זה מה שאמרתי לעצמי הרבה פעמים בלבד בעודי ילד, וזה חילחל עמוק) סבבה, אני מבין את זה, אבל איתי בשכבה היו הומואים מוצהרים היום, שכן שיחקו עם הבנים כדורסל, וכדורגל, ונפתחו אליהם, ולא הייתי מנחש לעולם שהם הומואים. ואני הייתי ממש סגור בעצמי יושב תמיד בצד ונמנע מלהגיע לשיעורים האלה, תמיד באמתלה של "יש לי פחד מכדורים, כשהייתי קטן, בעטו בי כדור לגרון בטעות, ונחנקתי מזה" (שאגב זה סיפור אמיתי לחלוטין)
בכל אופן, לצערי התדרדרתי לאלכוהול, ואני מוצא את השחרור שלי בבירות ובוויסקי. כל יום עבודה בבוקר, ממש לפני שאני מגיע לקבוצת העובדים שאני איתם, אני שותה חצי ליטר בירה כדי להשתחרר. חשוב לציין שיש שם אנשים שאני ממש מרגיש מאויים מהם, וכשאני מדבר איתם, הקול משנה טונים, ואני נלחץ, כי הם ערסים צעקניים כאלה, שלוחצים ואוהבים לחפור ולשאול שאלות... ככה גם במקומות בילוי, אני שותה...
כשאני הולך למספרה, אני שותה אלכוהול לפני ועוד באירועים משפחתיים ושאר מיני דברים. אני מתנה כל דבר באלכוהול, וזה לא נורמלי! אני לא רוצה לאבד את עצמי ואת השפיות שלי. ואני רוצה להתחיל לפרוח, לשמוח אבל הפחד ממה יגידו או יחשבו עלי, מהדהד לי בראש, ולא נותן מנוח. מקומות עבודה אין מה לדבר, אני מחליף כמו גרביים , חייל משוחרר: עבדתי שבועיים במחלבה, אחר כך שבוע בדלק, ועכשיו בפארק מים.(עכשיו אני במקום עבודה שבו אחי, מנהל עבודה, אז הוא מסדר אותי, אבל עדיין, אני לא מסוגל להתחבר אל האנשים שם, לא מסוגל להשתחרר. קשה לי, זה מאיים עלי) האווירה הגברית הזאת שמאיימת כל כך, ואני מרגיש שאני עוד רגע אומר לו שאני לא מגיע יותר (אבל אחר כך מתחילות הדאגות על הכסף שיורד, ואיפה אני לעומת עוד אנשים בני גילי, כמה שהם התפתחו ואני עומד במקום). כמו שאמרתי אני לא מסוגל להיפתח לאנשים ברמה הכי קטנה, לא מסוגל להשתחרר.הפאראנויות שאני מאכיל את עצמי, שכולם מסתכלים עלי לא מרפות. ואין לי מושג איך אני יוצא מהמבוי הזה שנכנסתי אליו. אבל ביטחון עצמי נמוך, ודימוי נמוך, אלה בעיות שמאז ילדותי היו קיימות, ואפשר להגיד הכל, היו עליות ומורדות ועליות שוב, אבל הבעיות הללו לא נפתרו מעולם. והם שורש כל רע בחיי. יש לי פסיכולוג שהייתי אצלו בעבר, ואני ממש רוצה להתחיל טיפול איתו CBT, הוא הוריד לי מחיר ב50 שקלים, אבל עדיין אני זקוק לעזרת אבא שלי. שאני מפחד לבקש ממנו עזרה, כי הוא רוצה שהכל ייפתר כבר, ועכשיו לבוא אליו בבקשה כזו, תחזיר אותו לימים עברו, שבהם הוא מימן לי פסיכיאטרית ופסיכולוג, וזה היה עסק יקר (אם כי שווה מאוד מבחינתי, כי הייתי שלו ונינוח). הוא אדם משימתי מאוד, ואם אני אבוא אליו בבקשה כזאת, הוא יגיד: אבל "היינו אצל פסיכולוג כבר, אז מה עוד פעם?!" אני מכיר את התשובה הזאת. ואני משתף אותו במה שקורה לי, ככה שהוא די מתכחש לעניין, שהביטחון שלי ירוד, ומנסה שלא לחשוב למה אני מחליף עבודות כל כך הרבה. הוא אדם קשוב, נבון, ומבין עניין. ככה שלהגיד שהוא לא יודע או לא מבין מה קורה לי, זה שקר רע. הוא פשוט לא רוצה לתמוך כספית כניראה. אני מצוי בין הפטיש לסדן מלא לבטים וסתירות. מה לעשות?
